רשב״א על שבת נ״ז

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על שבת נ״ד ע״א רשב״א על שבת נ״ח ע״א »

1 שבת פתח ↗

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן, עַד שֶׁתְּרַפֵּם.

2 שבת פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ — מַה טַּעַם קָאָמַר: מַה טַּעַם לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן — מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בַּחוֹל לָא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְכֵיוָן דִּבְחוֹל לָא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם, בְּשַׁבָּת לֹא תֵּצֵא, דִּילְמָא מִיתְרְמֵי לַהּ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה וְשָׁרְיָא לְהוּ, וְאָתֵי לְאֵתוֹיִינְהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

3 שבת פתח ↗

הָכָא בְּקַטְלָא עָסְקִינַן, דְּאִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ — דְּנִיחָא לַהּ שֶׁתֵּרָאֶה כְּבַעֲלַת בָּשָׂר.

4 שבת פתח ↗

אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּחוּטֵי שֵׂעָר.

5 שבת פתח ↗

וְלֹא בְּכָבוּל. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: כָּבוּל זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ: אִי כַּבְלָא דְעַבְדָּא תְּנַן — אֲבָל כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר שַׁפִּיר דָּמֵי, אוֹ דִילְמָא כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר תְּנַן — וְכָל שֶׁכֵּן כַּבְלָא דְעַבְדָּא.

6 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאִיסְטָמָא: אֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בִּנְגָעִים, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

6 מנחות פתח ↗

בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם, וְתָרֵי לַהּ בְּגַוַּויְיהוּ מֵאוּרְתָּא וְעַד לְצַפְרָא. אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – פְּסוּלָה, לָא אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – כְּשֵׁרָה. וְרַב אַדָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב עַוִּירָא אָמַר: מַיְיתֵי חֲמִירָא אַרְכְּסָא דִּשְׂעָרֵי וְאָפְיָא לַהּ בְּגַוֵּויהּ, אִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה, וְסִימָנָיךְ: שִׁינּוּי שֶׁקֶר, שִׁינּוּי אֱמֶת. מַאי ״אֵין לָהּ בְּדִיקָה״ נָמֵי דְּקָאָמַר? אַטְּעִימָה. מָר מִמִּשְׁכִּי אַיְיתִי תְּכֵלְתָּא בִּשְׁנֵי רַב אַחַאי, בַּדְקוּהָ בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְאִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ, בִּדְרַב אַדָּא, וְאִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא. סְבַר לְמִיפְסְלַהּ, אֲמַר לְהוּ רַב אַחַאי: אֶלָּא הָא לָא תְּכֵילְתָּא הִיא, וְלָא קָלָא אִילָן הִיא, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׁמוּעָתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר. הֵיכָא דִּבְדַקְנָא בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, לָא אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – כְּשֵׁרָה; אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – בָּדְקִינַן לַהּ בִּדְרַב אַדָּא בַּחֲמִירָא אַרְכְּסָא: אִישְׁתַּנַּי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה. שְׁלַחוּ מִתָּם: שְׁמוּעָתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר. רַבִּי מָנִי דָּיֵיק וְזָבֵין כְּחוּמְרֵי מַתְנְיָתָא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי עֲבוּד קַמָּאֵי דְקַמָּךְ, וְאַצְלַח עִיסְקַיְיהוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מְצוּיֶּיצֶת מִן הַשּׁוּק, מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, מִן הַגּוֹי, מִן הַתַּגָּר – כְּשֵׁרָה, מִן הַהֶדְיוֹט – פְּסוּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכּוֹר טַלִּית מְצוּיֶּיצֶת לְגוֹי עַד שֶׁיַּתִּיר צִיצִיּוֹתֶיהָ. מַאי טַעְמָא? הָכָא תַּרְגִּימוּ מִשּׁוּם זוֹנָה, רַב יְהוּדָה אָמַר: שֶׁמָּא יִתְלַוֶּה עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ וְיַהַרְגֶנּוּ. רַב יְהוּדָה רָמֵי תְּכֵילְתָּא לְפַרְזוּמָא דְּאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ, וּמְבָרֵךְ כֹּל צַפְרָא ״לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית״. מִדְּרָמֵי, קָסָבַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, אַמַּאי מְבָרֵךְ כֹּל צַפְרָא וְצַפְרָא? כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין כׇּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי. אִי הָכִי, כֹּל שַׁעְתָּא נָמֵי! רַב יְהוּדָה אִינִישׁ צְנִיעָא הֲוָה, וְלָא שָׁרֵי לֵיהּ לִגְלִימֵיהּ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא. וּמַאי שְׁנָא מִצַּפְרָא? כִּי מְשַׁנֵּי מִכְּסוּת לַיְלָה לִכְסוּת יוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ נָשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר מָר: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא, דְּאִי כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּטִירִי, מַאן לִיחַיַּיב? כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״, מַאן דְּלָא אִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה הוּא דְּמִיחַיַּיב בְּצִיצִית, הָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ – לָא לִיחַיְּיבוּ. קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּאִישְׁתְּרִי בְּעִידָּן עֲבוֹדָה, בְּלָא עִידָּן עֲבוֹדָה לָא אִישְׁתְּרִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר: פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוֹמֵא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי כְּסוּת סוֹמֵא אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״? פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוֹמֵא שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְרַבָּנַן

1 מתני': לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשי הבנות. רבותינו בעל התוס' ז"ל פירשו דלא מיירי בשקלעה בהן שערה, דאם כן מאי איריא משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ואתיא לאתויינהו תיפוק ליה משום שהיא סותרת, וכדאמרינן בפרק המצניע לקמן שבת צה, א הגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן הסותרת חייבת משום סותר, ואפילו למאן דאמר לקמן שבת צד, ב דאינה חייבת משום בונה מכל מקום מדרבנן איכא, ולא עוד אלא כיון דאילו סותרת חייבת לא חיישינן לטבילה דהא לא שלפה, והלכך יוצאה בהן בשקלעה שערה.

2 גמרא: דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים. ואם תאמר אם כן אפילו בחגור שבמתניה לא תצא שמא תתירנו ותוליכנו. יש לומר שלא אסרו להן חכמים אלא תכשיטין קטנים וכיוצא בהן שאינה מרגשת בהן בכל שעה וחיישינן דילמא תשתלי אבל דברים גדולים לא. וכן כתבו בתוספות. עוד אמרו בתוספות דכל מה שהתירו חכמים לצאת בו מותר להתיר ולקשור אפילו ברשות הרבים ולא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו. וטעמא דמילתא, דכיון שהתירו חכמים לצאת בהם מפני שאין כאן צורך התרה, לא שייך בהו שלא תתיר כדי שלא תוליך, דאי אמרת שהיא שכחה אף היא מתרת ומוליכה דהא שכחה היא, ואי אינה שכחה אף היא אינה מוליכה. והיינו דתניא גבי קמיע מומחה לקמן שבת סא, א וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים. והא דאמרינן התם בעמוד ב אי אמרת קמיע יש בו משום קדושה זימנין דמצריך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, הכי קאמר: וכיון דאפשר דעל כרחיה אתי למישלף דילמא אף הוא שוכח ומעביר.

3 גירסת הגאונים ז"ל: הכא בקרטלא עסקינן. ובמשנתנו גרסינן ולא בקטלא, דקטלא איכא משום תכשיט ולא משום דילמא מזדמנא טבילה של מצוה מדלא ערבה ותני לה בהדי חוטי צמר וחוטי פשתן, וקרטלא לית בה משום תכשיט אבל אית בה משום טבילה של מצוה. אבל רש"י ז"ל גריס קטלא. ופירושו כמו השנוי במשנתנו. ובודאי דבקטלאות יש בהן משום חציצה, וכדתניא בתוספתא דמקואות פ"ו ה"ד עיי"ש השירים והטבעות והקטלאות אוצין חוצצין רפוין אינן חוצצין. ואם תאמר אם כן אמאי לא ערבה ותני לה בהדי הנהו דרישא דמתניתין, ואם תאמר דקטלא אית בה משום תרתי משום חציצה ומשום תכשיט ולהכי תני לה בסיפא ולומר דאפילו משום תכשיט אסירא, אם כן מאי קא מקשה מיניה הכא דילמא הכא לאו משום חציצה אלא משום תכשיט. ויש לומר דתרי גווני קטלאות נינהו, חדא דנסכא וההיא הויא תכשיט ולית בה משום חציצה דמשום דקשה לא מיהדקא לה משום דכאיב לה והיינו ההיא דמתניתין, ואיכא דרצועה וההיא מהדקא לה כדי שתראה בעלת בשר דמשום שהיא רכה לא כאיב לה וההיא לית בה משום תכשיט ואית בה משום חציצה, והכא משום דתני לה בהדי חוטין שבאזן דלית בה משום תכשיט ולא איצטריך אלא לאשמועינן דלא צריכה למישלפה בעידן טבילה, שמע מינה דאבל לא בקטלא דקתני היינו נמי משום טבילה ולא משום תכשיט. וכן כתבו בתוס'.

4 אמר רב נחמן אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער. ודוקא בראשי הבנות אינן חוצצין לפי שאין שער נקשר היטב על גבי שער, אבל על גבי בשר נקשר היטב וחוצצין דקשה על גבי רך חוצץ וכדאמרינן לעיל בעמוד א. וקשיא לי דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה סז, א-ב נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים איני יודע. וי"ל דה"נ בחוטין המשולשין. וכן מצאתי בירושלמי דפרקין ה"א עי"ש, דגרסי' התם: שמואל אמר לית כאן של שער על דרבי יהודה אלא של צמר הא של שער ד"ה אינן חוצצין, רבי בא בשם רבי זעירא בשם רבנין נימא אחת חוצצת שתים ספק שלש אינן חוצצות, ר' יוסי בעי קשר נימא אחת לחברתה אחת היא לשתים שתים הן שתים לשלש שלש הן.

5 כבלא דעבדא. פירוש: ושפחות נמי יוצאות בהן, דהא בלא תצא אשה קתני לה. ואם תאמר אי כבלא דעבדא למה התירו לקמן שבת סד, ב בחצר, דבשלמא אי כיפה של צמר התירו לה בחצר משום שלא תתגנה על בעלה, אבל כבלא דעבדא אמאי. תירצו בתוס' דפעמים שאינו עושה רצון רבו וסבור רבו דמשום דלית ליה חותם הוא רואה עצמו כבן חורין ואתי לאינצויי. ויש מפרשים דבתכשיטין גזרו שאין דרך לשלפן מחצר לרשות הרבים אבל בסימני עבדים לא גזרו. וכן ודאי נראה, דחותם גנאי הוא לו וכל שאתה מצריכו להתירו נהנה הוא וזכור הוא ליטלו. הקשה הרמב"ן ז"ל למאן דאמר כיפה של צמר תנן אמאי אסורה והא תחת שבכה היא ושפיר קאמר רבי שמעון בן אלעזר, ותנן יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין הקבועין בה, וטעמא משום דלא מישלפה שבכה שאינה פורעת ראשה. ותירץ שהכיפה אינה כולה תחת השבכה אלא מקצתה כנגד גובה הראש ואפשר לה לשלוף הכיפה ועדיין השבכה מחפה את ראשה, ורבי שמעון מתיר כיון דעל השער ממש היא למטה מן השבכה.

6 אין בה משום כלאים. ומדקתני אין בה משום כלאים סתם ולא קתני אין בה משום כלאים דאורייתא, שמע מינה דאין בה משום כלאים כלל ואפילו דרבנן. ולא משום דאינו אריג דהא קתני כלאים פ"ט מ"ט הלבדין אסורין מפני שהם שועין ואף על פי שאינן טווין וארוגין, אלא טעמא דמילתא מפני שהם קשין וכל שהוא קשה ואינו כלאים דאורייתא לא גזרו ביה רבנן ואפילו בהעלאה אבל כלאים דרבנן ורכין בהעלאה, אבל להציעו תחתיו מותר ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, קשים וכלאים דאורייתא בהעלאה אסור דבר תורה, דבגדי כהונה קשים הן ואפילו הכי לכהן הוא דשרי להו רחמנא לכולי עלמא אסור, ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דערכין ג, ב ובמנחות מג, א דאיצטריך למיתני הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים וכהנים איצטריך ליה דכתיב דברים כב, יא לא תלבש שעטנז וסמיך ליה שם פסוק יב גדילים תעשה לך סד"א כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו ליתנהו בציצית קמ"ל, אבל להציע תחתיו מותרין הואיל וקשין הן, אבל היכא דאית בהו תרתי כלאים דרבנן וקשין מותרין הן לגמרי וכדאמרינן בפ"ק דביצה טו, א האי נמטא גמדא דנרש שריא. ושם כתבתי יותר בס"ד.

4 נדה פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נִימָא אַחַת קְשׁוּרָה חוֹצֶצֶת,

6 ביצה פתח ↗

אֶלָּא בְּקָשִׁין, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנַרֶשׁ — שַׁרְיָא. אָמַר רַב פָּפָּא: עַרְדָּלִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. אָמַר רָבָא: הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי — אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דְּבִזְרָנֵי — יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ. אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר. סַנְדָּל הַמְסוּמָּר מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. אָמַר אַבָּיֵי: סַנְדָּל הַמְסוּמָּר אָסוּר לְנׇעֳלוֹ וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. אָסוּר לְנׇעֳלוֹ — מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ — מִדְּקָתָנֵי: ״אֵין מְשַׁלְּחִין״, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, הַשְׁתָּא לְטַלְטוֹלֵי אָסוּר, מְשַׁלְּחִין מִבַּעְיָא? וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּנָקֵיט בְּסִיכֵּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּשָׁחוֹר, וְאוֹסֵר בְּלָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ בֵּיצַת הַגִּיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בַּשָּׁחוֹר, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְצַחְצְחוֹ. וְלָא פְּלִיגִי. מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְתַחַת, בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְעֵיל. זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב. רַב שֵׁשֶׁת שְׁרָא לְהוּ לְרַבָּנַן לְשַׁדּוֹרֵי תְּפִלִּין בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אֲנַן תְּנַן, כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ! הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּחוֹל — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: תְּפִלִּין, הוֹאִיל וַאֲתוֹ לְיָדָן, נֵימָא בְּהוּ מִילְּתָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵית הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִנַּטְרָא, הָא דְּלָא מִנַּטְרָא. אִי דְּלָא מִנַּטְרָא, מַאי אִירְיָא בְּרֹאשׁוֹ? אֲפִילּוּ מַחֲתָן בְּאַרְעָא נָמֵי, דְּהָא תְּנַן: הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין — מַכְנִיסָן זוּג זוּג! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי וּמֵחֲמַת כַּלְבֵי. הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת כַּלְבֵי וְלָא מִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ וְלָא מְזַלְזְלִי בְּהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּיצָה

6 ערכין פתח ↗

לְאֵתוֹיֵי עֲבָדִים, וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה. ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ — לְאֵתוֹיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. ״הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם״ — לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה, ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה. הַכֹּל חַיָּיבִין בְּסוּכָּה, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! אִי הָנֵי לָא מִחַיְּיבִי, מַאן מִיחַיְּיבִי? כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ״, וְאָמַר מָר ״תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״ כְּעֵין תָּדוּרוּ, מָה דִּירָה — אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אַף סוּכָּה — אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וְהָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וּבְנֵי עֲבוֹדָה נִינְהוּ — לָא לִיחַיְּיבוּ. קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דִּפְטִירִי בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, בְּלֹא שְׁעַת עֲבוֹדָה חַיּוֹבֵי מִיחַיְּיבִי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹלְכֵי דְרָכִים, דְּאָמַר מָר: הוֹלְכֵי דְרָכִים בַּיּוֹם פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה בַּיּוֹם, וְחַיָּיבִים בַּלַּיְלָה. הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז... גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״, מַאן דְּלָא אִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה הוּא דִּמְחַיַּיב בְּמִצְוַת צִיצִית, וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ, לָא לִחַיְּיבוּ. קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּאִישְׁתְּרִי בְּעִידָּן עֲבוֹדָה, בְּלָא עִידָּן עֲבוֹדָה לָא אִישְׁתְּרִי. הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְפִילִּין, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶךָ״, כׇּל דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְיָד אִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְרֹאשׁ. וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּמִצְוָה דְיָד, דִּכְתִיב ״יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין בְּשָׂרוֹ, אֵימָא בְּמִצְוָה דְרֹאשׁ נָמֵי לָא לִיחַיְּיבוּ. קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא מְעַכְּבִי אַהֲדָדֵי, כְּדִתְנַן: תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד. וּמַאי שְׁנָא דְּיָד, דִּכְתִיב ״יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״? רֹאשׁ נָמֵי, כְּתִיב ״וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ״! תָּנָא: שְׂעָרוֹ הָיָה נִרְאֶה בֵּין צִיץ לְמִצְנֶפֶת, שֶׁשָּׁם מַנִּיחַ תְּפִילִּין. הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״, מַאן דְּלֵיתֵיהּ אֶלָּא בִּתְקִיעָה דְּחַד יוֹמָא חַיָּיב. וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּתְקִיעָה כּוּלַּיהּ שַׁתָּא, דִּכְתִיב: ״וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם״, אֵימָא לָא לִיחַיְּיבוּ. מִי דָּמֵי? הָתָם חֲצוֹצְרוֹת, הָכָא שׁוֹפָר! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּתְנַן: שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת, דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוַת יוֹבֵל — אִיתֵיהּ בְּמִצְוַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּלֵיתֵיהּ בְּמִצְוַת יוֹבֵל — לֵיתֵיהּ בְּמִצְוַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהָנֵי כָּהֲנֵי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּמִצְוַת דְּיוֹבֵל, דִּתְנַן: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם

« רשב״א על שבת נ״ד ע״א רשב״א על שבת נ״ח ע״א »