ר"ן על יומא ג׳

1 אם מחמת עקרב. מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול:

2 מתני' בפירקין דף עג: האוכל ככותבת הגסה ביום הכפורים וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו האוכל ושותה אין מצטרפין הרב אלפסי ז"ל לא כתב משניות הללו בהלכות שלפי דרכו ז"ל כל שיש איסור בדבר אינו מכניס עצמו לבאר אם יש בו חיוב כרת אם לאו וראיתי לכתבן מדגרסינן בכריתות פרק אמרו לו דף יג. התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ומקשינן מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואפי' טובא מפני הסכנה כלומר שאפילו צריכה לכשיעור מאכילין אותה פחות כדי שלא יצטרף בכדי אכילת פרס ופסק בעל ההלכות ז"ל דהסכימו רבותינו האחרונים שאפי' בחולה עושין כן להקל מעליו איסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ומעתה צריכים אנו לפרש שיעור שנתחייב עליו כרת באכילה ובשתייה וענין צירופן הא דתנן הכא ככותבת גסה וגרעינתה ולא תנן סתמא ככותבת כדתנן בשאר דוכתי כזית ומשמע נמי כזית עם גרעינתו כדמוכח בפרק כיצד מברכין דף לח: גבי דרבי יוחנן דאכל זית מליח ובירך עליו ופרכינן היכי מברך עליה דהא זית דכי שקלתא לגרעינתה בצר ליה שיעוריה אלמא כי אמרינן כזית עם גרעינתו הוא משמע וכיון שכן אמאי אצטריך למתני הכא וכגרעינתה איכא למימר דהיינו טעמא משום דאמרינן בירושלמי דצריך למעך חללה כלומר החלל שבין האוכל שבכותבת וגרעינתה ומש"ה אצטריך למיתני כמוה וכגרעינתה דאי תנא ככותבת הגסה סתמא ה"א כמוה וכגרעינתה וכחללה ובגמרא שקלינן וטרינן בשיעורה דככותבת הגסה דאיכא מ"ד לשיעורה דכותבת הגסה יתירה מכביצה ומסקנא לכותבת הגסה פחותה מכביצה ואע"ג דלא איתפרש בגמרא כמה היא פחותה ממנה מסתברא שיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנו אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן לפליג עליה ואמר פחותה מכביצה אלא פחות שבשיעורין ונמצא שיעור ככותבת הגסה פחות מעט מכביצה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות שביתת עשור:

3 והשותה מלא לוגמיו. מפרשינן בגמרא דלא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאלו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו והכל לפי מה שהוא אדם ומוכח בגמרא דהאי שיעורא באדם בינוני פחות מרביעית לוג ומיהו לא קאימנא שפיר בהאי פחות מרביעית כמה הוי בציר מיניה:

4 ולענין צרופן של אוכלין. תנן כל האוכלין מצטרפין לככותבת ומוכח בגמ' שאם אכל מעט וחזר ואכל מצטרפין כל שלא שהה בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה יותר מאכילת פרס אבל כל ששהה יותר משיעור זה אינן מצטרפין לכרת ולמלקות ומיהו איסורא דאורייתא מיהא איכא דקי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ושיעורו של אכילת פרס לדברי רש"י ז"ל ד' ביצים שכך כתב בפסחים דף מד: דאכילת פרס היינו ד' ביצים אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות שביתת עשור כדי אכילת שלשה ביצים ומחלוקתן תלויה בסוגיא אחת שבפרק כיצד משתתפין דף פב: ואין זה מקומה:

5 ולענין צרופן של משקין הא תנן דכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו ומיהו אם שתה ושהה מעט וחזר ושתה לא איתפריש הכא בגמרא באי זה שיעור של שתיה הן מצטרפין לחיוב כרת והרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר שתה מעט וחזר ושתה מעט אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לכשיעור ואם לאו אין מצטרפין ונראה שלמדה הרב ז"ל מדתניא בתוספתא בפ"ק דפסחים לענין חמץ אחד האוכל ואחד הממחה ושותה אכל ושהה וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין שתה ושהה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ופסקה הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ומיהו איכא למידק דהא תניא בכריתות בפרק אמרו לו דף יג. כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי אכילת פרס כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרפין יותר מכאן אין מצטרפין ותנן נמי התם אכל אוכלין טמאים ושתה משקים טמאים ונכנס למקדש ושהה בכדי אכילת פרס ופרכינן למה לי שהייה דקתני ושהה ומפרקי' אמר רב יהודה הכי קאמר אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין ושהה באכילתן ובשתייתן בכדי אכילת פרס ונכנס למקדש חייב אלמא דשתיה נמי בכדי אכילת פרס מצטרפת כאכילה וצריך עיון:

6 ונמצינו למדין בשיעורין שמאכילין את החולה ביוה"כ דכיון דשיעור אכילה ככותבת הגסה שהיא פחותה מעט מכביצה כמו שכתבנו למעלה כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינונית אין כאן איסור כרת ומלקות וצריך שישהא בין אכילה לאכילה כשיעור אכילת ארבע ביצים לחוש לדברי רש"י ז"ל שהוא סובר כן ולענין שתיה כיון דשיעור כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא לוגמיו והכל לפי מה שהוא אדם טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא ושישקוהו פחות מאותו שיעור וכשר הדבר לעשות כן שכבר כתבתי דאע"ג דסוגייא מוכחא דשיעורא דכמלא לוגמיו באדם בינוני פחות מרביעית לא קאימנא שפיר האי בציר מרביעית כמה הוי וכבר כתבתי שלדברי הרמב"ם ז"ל א"צ לשהות בין פחות מכשיעור של שתיה לפחות מכשיעור אח' אלא שעור שתיית רביעית ויש לחוש ולהחמיר מההיא דכריתות ולפיכך ראוי שיהיה בין שתיה לשתיה בכדי אכילת פרס אבל בין אכילה לשתיה אין צריך לשהות דהא תנן האוכל והשותה אין מצטרפין ומיהו אם אמדוהו רופאין שאין השיעורין הללו מספיקין לו או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר מאכילין ומשקין אותו כל צרכו:

7 מתני' התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים. פירש רש"י ז"ל אין מחוייבין למנוע מהן מאכל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שביתת עשור נראה דאין רשאין למנוע מהן מאכל קאמר כלומר אע"פ שבשאר מצות אם רצה להקדים חנוכו של תינוק רשאי ומחנך אותו לעשות המצוה כהלכתה כגדול ממש הכא אינו רשאי לחנכו בענוי קודם לזמן שקבעו לו חכמים לחנוך שעות ולהשלמה כסברייהו דאמוראי בגמרא:

8 אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן כדי שיהיו רגילין במצות. כך היא הגירסא ברוב הנוסחאות אע"פ שלא כתבה כן הרב אלפסי ז"ל והך בבא מתפרשא לפי סברייהו לאמוראי בגמרא כמו שיתבאר בס"ד:

9 גמ' השתא לפני שתים מחנכין וכו'. לא קשיא כאן בבריא כאן בחולה בחולה דהיינו חלוש שתש כחו מחנכין אותו לפי שנה אבל בריא מחנכין אותו לפני שתים והאי חנוך ופירושא נמי דלפני שנה ולפני שתים הוי כפום סברייהו לאמוראי דפליגי בסמוך כמו שאפרש בסמוך בס"ד:

10 אמר רב הונא בן ח' ובן ט' מחנכין אותו לשעות. בן ח' היינו בן ח' שנים שלמות כלומר שנכנס לתוך תשע בבריא ובן תשע שלמות בחולה מחנכין אותן לשעות וכן כל השנים האמורים בשמועה זו שנים שלמות הן שחל יה"כ להיות בשנה שלאחר זמן:

11 בן עשר. שלמות הן ובבריא ובן אחת עשרה שלמות ובחולה משלימין מדרבנן:

12 בן שתים עשרה. שלמות שהוא נכנס לתוך שלש עשרה משלימין מדאורייתא פירוש בתינוק ומשום דקסבר תוך זמן דהיינו בן שלש עשרה כלאחר זמן לעונשין ופלוגתא היא בפרק יוצא דופן דף מה: ובהשלמה דאורייתא לא פלוג בין חולה לבריא כל שיכול לסבול תעניתו ולרב הונא איכא לפרושי דמתניתין דקתני מחנכין אותו לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן מאי חנוך השלמה וכדמסקינן בסוגיין בגמרא אליבא דרבי יוחנן ופרקן היינו שנת שלש עשרה שיתענה מדאורייתא וקאמר בחולה מחנכין אותו בהשלמה מדבריהם שנת שתים עשרה שהיא שנה אחת קודם לפרקן שהיא שנת שלש עשרה ובריא מחנכין אותו בהשלמה מדבריהם שתי שנים קודם לפרקן דהיינו אחת עשרה ושתים עשרה:

13 ורב נחמן אמר בן תשע ובן עשר וכו'. פירוש רב נחמן נמי אתינוק קאי ומשום דסבירא ליה דתוך זמן כלאחר זמן מודה ליה לרב הונא דבן שתים עשרה משלימין מדאורייתא אלא דפליג עליה בתרתי בחנוך שעות ובהשלמה דסבירא ליה דלא מקדמינן כולי האי חנוך שעות אלא בן תשע ובן עשר בלחוד ובהשלמה דרבנן נמי פליג עליה דלא מפליגינן בהשלמה בין בבריא בין בחולה אלא תרוייהו משלימין בן אחת עשרה ומשמע לי דהיינו טעמיה בהא משום דהשלמה דרבנן כעין השלמה דאורייתא תקון וכשם שהשלמה דאורייתא זמנה קבוע אף השלמה של דבריהם כן ולרב נחמן לא מתוקמא ליה מתניתין כאן בבריא כאן בחולה אלא כולה בחולה ותרי חנוכי קתני חנוך שעות והשלמה דדבריהם וקאמר דמחנכין אותן להשלמה דדבריהם שנה אחת קודם לפרקן ומחנכין אותן לשעות שתי שנים דאפילו חולה לא ממעטין ליה מהאי זמנא:

14 ורבי יוחנן אמר בן י' בן י"א וכו'. פירוש רבי יוחנן אפליג עלייהו בתלת חדא דס"ל דלא מקדמינן לחנוך שעות כולי האי אלא בן י' בבריא או בן י"א לחולה ועוד דס"ל דהשלמה מדבריהם ליכא ופליג עלייהו נמי בהשלמה דאורייתא ואמר דבן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק משום דקא סבר דתוך זמן כלפני זמן ואע"ג דרבי יוחנן אמר פרק יוצא דופן שם דתוך זמן כלאחר זמן אפשר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא משום דהתם אותבוהו ואסקוהו בתיובתא אבל רב הונא ורב נחמן לא הדור בהו משום דאשכחן דפליגי בה תנאי התם ורב נחמן אמר בההיא שמעתא גופה כתנאי ולר' יוחנן מתניתין הכי קתני מחנכין אותן לשעות שנה אחת בחולה דהיינו שנת שתים עשרה ושתי שנים בבריא דהיינו אחת עשרה ושתים עשרה סמוך לפרקן דהיינו שנת שלש עשרה שאותה שנה קרויה שנת הפרק לזכר שהוא עונת הנדרים כדאיתא בפרק בא סימן דף מח: ונמצא שמחנכין את הזכר לשעות אחת עשרה ושתים עשרה שהן שתי שנים סמוך לפרק וא"צ לומר תוך הפרק שהוא מופלא דודאי מחנכין ודכולי עלמא אין בין תינוק ותינוקת כלום לא בחנוך שעות ולא בהשלמה של דבריהם ואע"פ שגדלותה של תינוקת קודם לזמן גדלותו של תינוק שנה אפ"ה לא ראו חכמים להחמיר על התינוקת יותר מן התינוק משום דעיקר חינוך לתינוק הוא כדאמרינן במסכת נזיר דף כט. בנו חייב לחנכו במצות בתו אינו חייב לחנכה:

15 ופסק הרב אלפסי ז"ל בחנוך ובהשלמה דרבנן כרב נחמן משום דאמר מילתא מציעתא הלכך בן תשע שלמות בבריא ובן עשר שנים שלמות בחולה מחנכין אותן לשעות שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש בשלש מאכילין אותו בארבע ולא מפליגינן בחנוך שעות ובהשלמה דדבריהם בין תינוק לתינוקת כלל אבל לענין השלמה דאורייתא נקטינן כר' יוחנן ומשום דאיפסיקא התם במסכת נדה דף מו. דתוך זמן כלפני זמן הלכך תינוקת בת י"ב שלמות ותינוק בן י"ג שלמות שהביאו ב' שערות משלימין מדאורייתא וכך הם דברי הר"ם במז"ל בפ' שני מהל' שביתת עשור והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל פסק כר' יוחנן דהשלמה מדבריהם ליכא:

16 מתני' עוברה שהריחה. העובר מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים והאי דנקט עוברה אורחא דמילתא נקט אבל הוא הדין לבריא שהריח וערערה נפשו שמאכילין אותו על פי עצמו או ע"פ בקי המכיר בו וראיה לדבר מדאמרי' בפ' אע"פ דף סא. אמימר ומר זוטרא ורב אשי יתבי אפתחא דבי דוניגר מלכא חזייה רב אשי למר זוטרא דחוורן אנפיה שקל באצבעתיה אנח ליה אפומיה אמרי ליה פסלתיה לסעודתא דמלכא וכו' אמרי ליה רבנן מ"ט סמכת אניסא חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה אלמא מכי חוור אפיה חיישינן לסכנתא:

17 גמ' תוחבין לה כוש ברוטב. ומוצצתו לפי שמאכילין אותה הקל הקל תחילה ומסתברא דה"מ בעוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה שפעמים מתיישבת בטעם הרוטב ופעמים ברוטב עצמו ופעמים צריכה לשומן עצמו אבל חולה שמאכילין אותו ע"פ בקיאין מאכילין אותו בתחילתו דבר הבריא לו וכפי הצורך לו כמו שאמרו הרופאים ואין. מדקדקין עליו להאכילו הקל הקל:

18 וכתוב בהלכות גדולות אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמר משום סכנת ולד משמע דאפילו ליכא למיחש לדידה מחללין והיינו דגרסינן בשלהי פ"ק דערכין דף ז. אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד פשיטא מאי עביד מחתך בשר בעלמא הוא אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים מאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא תנינא ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין מ"ד התם הוא דה"ל חזקה לחיותא אבל הכא דלא ה"ל חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל ואע"ג דתנן אהלות ספ"ז האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד נדה מד. וההורגו חייב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות אפ"ה לענין שמירת מצות מחללין עליו אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ' יום שאין בו חיות כלל מחללין כדעת בעל הלכות ז"ל ואיכא מ"ד שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששה דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא וטעמא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הוא כילוד ולא כירך אמו הוא ולאו בדידה תלי אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו אלא דלא הוה ליה חזקה דחיותא אלו דבריו ז"ל בספר תורת האדם ואין צריך לכל הדקדוקין הללו דהא לא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דמפלת בחזקת סכנה היא וכן פרש"י ז"ל דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:

19 חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. לאו דוקא אינהו גופייהו דכל אביזריהו נמי אסירי ואפילו מקום סכנה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כל שעה דף כה. אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפין חוץ מעצי אשרה ואמרינן היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו עצי אשרה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל אסורין שבתורה נמי לא ואסיקנא לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא והא עצי אשרה דאי אכיל מינייהו או שייף בהו לאו ע"ז פלח אלא משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר ואפ"ה אסור ובגלוי עריות נמי אמרינן בפרק סורר ומורה דף עה. מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא ג' עבירות הללו ל"ש עבירה גופה ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין וכן נמי לא מיבעי היכא שהעובד כוכבים מתכוון להעביר ישראל על מצות הללו אלא אפילו להנאתו של מעביר אסור דהא עצי אשרה להתרפאות בהן ליכא מאן דבעי לעבורי ליה דחולה להנאת עצמו ולרפואתו הוא דקא עביד ואפ"ה מסקינן דאע"ג דאיכא סכנה אסור וכן נמי אותו שהעלה לבו טינא הנאת עצמו הוא ופקוח נפשו הוא ואפ"ה מסקינן דימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ובסוף פרק קמא דקדושין דף מ. אמרינן דרב כהנא תבעתיה ההיא מטרוניתא ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכולהו סכינו נפשייהו למיתה כדאיתא התם ואי סלקא דעתך דלהנאת עצמו של עובד כוכבים מותר היכי מסכני נפשייהו וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת מדת חסידות לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים יומא פד: והזריז הרי זה משובח ירושלמי הל' ה' והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכ"ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו אלא ש"מ דג' עבירות הללו לעולם אסור ואפילו להנאת עצמו ובע"ז נמי אשכחן דמרדכי סכין נפשיה וכולהו ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה ואף על גב דלהנאת עצמו ולכבודו הוא כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן אלמא לבג' עבירות הללו אפי' להנאת עצמן אמרינן ליהרג ואל יעבור ואע"ג דהא אסתר גלוי עריות הואי ואפ"ה מסקי' התם פרק בן סורר ומורה דף עד: דלהנאת עצמו שרי י"ל דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל גלוי עריות הוא דאי בזנות גזירת בית דינו של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות היא ולא הוי בכלל גלוי עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על בת עובדי כוכבים דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעין בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב דאדכרה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ודאמרינן התם שם בקאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחינן בהו לגבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא התם היינו טעמא משום דלאו עבודת כוכבים ואבק עבודת כוכבים הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוי משאר חייבי לאוין שבתורה ואסורא דשייכא בשאר כל המצות אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפי' להנאת עצמן לעולם וכן בש"ד וכן בג"ע והיינו דתניא בספרא שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה ופרישו עלה בירושלמי זאת אומרת שאין מתרפין מגלוי עריות שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכוותה נערה המאורסה לא הותר מכללה אפילו להתרפות ומדקתני לא הותרה מכללה אפילו להנאת אדם במשמע כך כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם :

20 אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך. יאמר החביב שבהם וכ"ש שאינו חביב: