ר"ן על ראש השנה ט׳

1 גרסי' בגמ' זכרון שיש עמו תרועה. פירוש שיש עמו תרועה ואין עמו שופר כגון זכרון תרועה מקרא קדש אומרה עם הזכרונות ואומרה עם השופרות דברי רבי יוסי פירוש דסבירא ליה לרבי יוסי דכל פסוק שנזכר בו תרועה כאילו נזכר בו שופר:

2 מלכיות שיש עמו תרועה כגון ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו אומרה עם המלכיות ועם השופרות דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר אינו אומרה אלא עם המלכיות בלבד פירוש מר כטעמיה ומר כטעמיה וכדפרשינן:

3 תרועה שאין עמה ולא כלום כגון יום תרועה יהיה לכם אומרה עם השופרות דברי רבי יוסי פירוש משום דסבירא ליה דתרועה הרי היא כשופר רבי יהודה אומר אינו אומרה כל עיקר דלרבי יהודה לא מהניא ליה תרועה כשופר וקיימא לן דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ותמהני על הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שלא כתבוה:

4 ומיהו דוקא תרועה סתם הא תרועה שנזכר בה חצוצרות אינו אומרה כל עיקר דאנן שופרות בעינן וביובל דמיניה גמרינן שופר תרועה כתיב ואותן שנהגו לומר בסוף השופרות ותקעתם בחצוצרות טעות הוא ואף על גב דכל מקום שיש חצוצרות כו' ובמקדש יש שופר אפ"ה אנן קראי דמזכיר שופר בעינן והא ליכא אלא אומר לא הביט און ביעקב וגו' ואע"פ שאמרו עם המלכיות אומרה עם השופרות ואי נמי יום תרועה יהיה לכם וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל אבל הרא"ה ז"ל כתב דבקרא דותקעתם בחצוצרות סגי דאף על גב דכתיב בה חצוצרות אינה אלא שם תקיעה דעולה משום שופרות ועדיף טפי האי קרא משום דבספרי דרשינן מיניה מלכיות זכרונות ושופרות שופרות מותקעתם זכרונות מדכתיב בסופיה דקרא והיו לכם לזכרון מלכיות דכתיב אני ה' אלהיכם והלכך לדידן דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דבשלש סגי ואנן אמרינן טפי טובא ליכא למידק בהאי קרא דותקעתם בחצוצרות כולי האי ואי משום דבעינן שיהא משלים בתורה שפיר מקרי משלים בתורה ההוא קרא דותקעתם בחצוצרות בהדי ההיא דרשא דספרי דדריש מהאי קרא שופרות אלו דבריו ז"ל וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל שהביא פסוק זה דותקעתם בחצוצרות בסדור תפלותיו בסוף ספר אהבה:

5 מתחיל בתורה ומשלים בנביא. משמע לכאורה דלתנא קמא כתובים באמצע מדקאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא ורבי יוסי נמי לא פליג אלא בהשלמה אבל בהתחלה מודה הוא דמתחיל בתורה והכי נמי משמע בהדיא בתוספתא כדברי רבי יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה ומשמע הוא דמודה לתנא קמא דכתובים באמצע דבהא לא פליג וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל שכך היא מסורה בידם והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבר מדתניא במסכת סופרים בפרק י"ח גבי ט"ב אומרים עשרה משל ירמיה עד כי אתה עשית את כל אלה ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועד על נהרות בבל ואף על פי שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה מקדימין דברי קבלה לדברי קדושה שמע מינה שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל ואפשר דטעמא משום מעלין בקדש ואין מורידין והלכך מתחיל בתורה דהתחלה מעליא היא ואחר כך כתובים דליכא לעלויי אתורה וקודמין כתובים לנביאים כדי שיהא אחר כך מעלין בקדש:

6 ותיקין היו משלימין אותה בתורה. הלכך אע"ג דסתם תניא דלא כרבי יוסי נקטינן כוותיה דמעשה רב הלכך מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה דר' יוסי מודה בהתחלה וכדפרישית לעיל והיינו דמקשינן אלא מלכיות תלתא הוא דהויין כלומר דכיון דלר' יוסי מצוה מן המובחר להתחיל בשל תורה ולסיים בשל תורה ארבע פסוקים בעינן במלכיות של תורה ולא אשכחן אלא תלתא ומפרקינן דלר' יוסי איכא מלכיות אחריני בר מהני:

7 וכתב רבינו האי ז"ל נהיגי למימר מלכיות של תורה כסדרן בתורה ה' ימלוך לעולם ועד לא הביט און ויהי בישורון ואע"ג דהכא אמרינן מלכיות תלתא הוא דהויין לא הביט און ויהי בישורון ה' ימלוך לא קפיד לאדכורינהו כסדרן דפשיטא דכסדרן אמרינן להו:

8 מתני' העובר לפני התיבה וכו' השני מתקיע. המתפלל תפלת המוספין מתקיע ומנהגם היה ששליח צבור המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא שליח צבור אחר והיינו דקתני השני מתקיע ובגמרא פרכינן וניעבד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות ומשני בשעת הגזירה שנו מפורש בירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו שונאין סבורין שמא עליהם הם הולכים עמדו עליהם והרגום מן גו דאינון חמיין לון קריין שמע ומצלו וקרון באורייתא ומצלו ותוקעין אינון אמרין בנימוסיהון אינון עסקין וא"ת למה לי טעמא דשעת הגזירה תיפוק לי דתקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא תשע לפי שמזכירין בהם מלכיות זכרונות ושופרות אבל בשחרית ליכא אלא ז' ברכות ומש"ה לא תקעינן בה לפיכך אמרו דמהא משמע שכל תפלות היום ט' וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל דמעיקרא דדינא אין בר"ה ז' ברכות אלא תשע הן לעולם בין בערבית בין בשחרית בין במוסף בין במנחה וכדאמרינן בפרק תפלת השחר דף כט. הני י"ח כנגד מי הני ז' דשבתא כנגד מי הני ט' דר"ה כנגד מי ומהא משמע דכשם שאין לחלק בי"ח של חול ובשבע של שבת כן אין לחלק בתשע ברכות של ר"ה ומנהגן של ישראל אינו כן שאין מתפללין תשע בראש השנה אלא בתפלת המוספין וכך הוא מפורש בירושלמי בפרק קמא דשבועות דגרסינן התם רבי יעקב בשם רבי יוסי העובר לפני התיבה ביום טוב של ר"ה בשחרית בית שמאי אומרים שמונה ובית הלל אומרים שבע במוסף בית שמאי אומרים עשר ובית הלל אומרים תשע פירוש ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת קאמר דס"ל לבית שמאי דשבת ויום טוב כל אחד קובע ברכה לעצמו ואינו כוללן לשניהם בברכה אחת ובית הלל סברי שאינו מברך אלא ברכה אחת לשניהן ובכה"ג נמי מייתינן להא ברייתא בעירובין בסוף פרק בכל מערבין דף מ. ומש"ה בשחרית ב"ש אומרים שמונה וב"ה אומרים שבע ובמוסף ב"ש אומרים עשר וב"ה אומרים ט' ומ"מ הרי אתה למד מכאן מפורש שאינו מתפלל ט' אלא בתפלת המוספים של ר"ה אבל לא בשאר תפלות היום וכ"ת א"כ מאי שיילינן הכא מאי שנא דהשני מתקיע איכא למימר דהכי קאמרי' אמאי לא תקון רבנן ט' בשחרית כי היכי דנתקע בשחרית משום זריזין מקדימין למצות:

9 וכתב רבינו האי גאון ז"ל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע ש"מ שאין ש"ץ תוקע אלא מצוה לאחר לתקוע שמא ישתבש בדעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפרק אין עומדין דף לד. העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטרוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי וה"נ דכוותה. הא דקתני ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קתני קורא את ההלל היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והם אומרים הללויה:

10 גמ' מכלל דבר"ה לא אמרי' הלל. יש מן הגאונים ז"ל שכתבו דכיון שאין הלל בר"ה אם חל להיות בשבת אומרים בו צדקתך דכלל מסור בידם דכל יום שיש בו הלל אין אומרים בו צדקתך לפי שאומר אותו על צדוק הדין של משה וזה כיון שאין בו הלל שפיר דמי למימריה וגאונים אחרים חולקים ואומרים דר"ה נמי ר"ח הוא וכיון דבשאר ראשי חדשים לא אמרינן צדקתך אף בר"ה נמי לא אמרינן ליה וה"ר יהודה בר ברזילי אלברגילוני ז"ל כתב שאין אומרים צדקתך בראש השנה ויום הכפורים שחל להיות בשבת ולא אבינו מלכנו ומנהגנו עכשיו שלא לאמרו בראש השנה שחל להיות בשבת אבל אומר אותו ביום הכפורים שחל להיות בשבת ואפשר דטעמא משום דכיון דבר"ה איכא שמחה באכילה ושתיה כשאר ימים טובים לא אמרינן ביה צדקתך אבל ביוה"כ כיון שהוא יום ענוי אומרים אותו וא"מ נמי כיון שהוא שאלת צרכים בשבת לא התירו לאמרו אלא ביוה"כ שחל להיות בשבת שהוא שעת גמר דין שאם לא עכשיו אימתי:

11 מתני' שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל. אם נפלה עליו מפולת שהוא טלטול מדרבנן:

12 ואין מעבירים עליו את התחום. לילך חוץ לתחום לשמוע קול שופר אם לא עירב עירובי תחומין:

13 ולא עולין באילן אם היה שופר שם דאיכא למיגזר שמא יתלוש:

14 ולא רוכבין על גבי בהמה. אם אינו יכול להלך ברגליו דאיכא למיגזר שמא יחתוך זמורה:

15 לא שטין על פני המים. שמא יעשה כלי של שייטין:

16 ואין חותכין אותו. אם בא לתקנו:

17 לא בדבר שהוא משום שבות. כלומר שאין בחתיכתו אלא איסור דרבנן ומפרשינן בגמ' דהיינו סכינא שאין דרך לחתוך בו שופרות והיינו טעמא לפי שכל מלאכה שהיא נעשית בכלי שאין דרכו לעשות בו אותה מלאכה לא הויא מלאכה מדאורייתא וכדאמרי' בסוף כירה דף מו: גבי גרירת מטה כסא וספסל כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי לכתחלה כלומר גרירת כסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא וכן אמרי' בפ' כלל גדול דף עג: דחופר תולדה דדש הוא וחייב ה"מ במרא וכיוצא בו אבל במטה וכסא וספסל לא:

18 ומשום לא תעשה. היינו מגלא שדרכן לחתוך בו בחול והויא מלאכה דאוריי' וזו ואין צ"ל זו קתני:

19 ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע. אף על גב דתקיעת שופר אסורה מדבריהם:

20 והמתעסק לא יצא. מוכח בגמ' דאפי' למ"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמילתא משום דתוקע לשיר מתכוין מיהת לעשות תקיעה כהלכתה מה שאין כן במתעסק עוד י"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אין צריכות כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דף ג. דבת מינה מחריב דלאו בת מינה לא מחריב לה:

21 גמ' מ"ט וכו' עשה ולא תעשה הוא. פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה ודקא יהבינן טעמא משום דהוה ליה יו"ט עשה ולא תעשה קושטא דמלתא קאמר ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' הוי יו"ט לא תעשה גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה:

22 משום שבות סכינא:

23 משום לא תעשה מגלא. כמו שפירשנו במשנתנו:

24 אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן. ולא אמרינן דקא מתקן מנא:

25 גרסי' בגמ' אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין כלומר דוקא תינוקות הוא דאין מעכבין כדי לחנכן במצות הא נשים מעכבין וכיון שהן פטורות דמצות עשה שהזמן גרמא הוא כי תקעי עברי אשבות דתקיעה והא תניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות אמר אביי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי יוסי ורבי שמעון דתניא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו' בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות פי' דכתיב בהאי ענינא וסמך ידו רבי יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות דאע"ג דפטרינהו קרא אי סמכי ליכא אסורא משום משתמש בקדשים וה"ה לכל מ"ע שהזמן גרמא:

26 ולענין הלכה נקטינן כרבי יוסי ורבי שמעון דרבי יוסי נמוקו עמו ואע"ג דסתם מתניתין מוכח דאין נשים סומכות מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע משמע הא נשים מעכבין אפ"ה כיון דאמרינן בפ' בתרא דעירובין דף צו. דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים ואוקימנא לה התם כמ"ד נשים סומכות רשות נקטינן הכי דמעשה רב הלכך אם רצו נשים לעשות כל מ"ע שהזמן גרמא הרשות בידן ולא חיישינן לבל תוסיף ולא לשבות דתקיעה:

27 ולענין ברכה. כלומר אם מברכות במצות הללו אם לאו כתב ר"ת ז"ל דאם רצו מברכות וליכא משום ברכה לבטלה והביא ראיה מדאמרינן התם בפרק החובל דף פז. ובפ"ק דקידושין דף לא. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מכל מצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא אלמא סומא לר' יהודה אע"ג דפטור אם רצה עושה ומברך דאי לא במאי יכול לעביד רב יוסף יומא טבא לרבנן שהרי היה מפסיד שכר הברכות ואמרי' האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות אלא ודאי מי שהוא פטור מן המצות אם רצה לעשותן ולברך הרשות בידו וא"ת כיון שהוא פטור היכי מברך הויא לה ברכה שאינה צריכה ואמרי' בפרק אין עומדין דף לג. כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא י"ל דברכה שאינה צריכה מדרבנן הוא ובכה"ג לא אמור וראיה לדבר מדאמרינן בפרק מי שמתו דף כא. ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר משום דס"ל התם דאמת ויציב דאורייתא ואם איתא דברכה שאינה צריכה עובר עליה מן התורה נהי דאמת ויציב מן התורה היאך חוזר ואומר מספק והרי אם כבר אמר כשחוזר ואומר אותו הא קא עביד איסורא דאורייתא בידים ומוטב שלא לאמרו שאפילו שלא אמרו ממילא הוא דעבר אדאורייתא ושב ואל תעשה שאני אלא שמע מינה שאיסור ברכה שאינה צריכה מדרבנן הוא ומוציא שם שמים לבטלה דנפקא לן בפרק קמא דתמורה דף ד. מדכתיב את ה' אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל בברכה לא מתסר אלא מדרבנן ודוקא בברכה שאינה צריכה כלל אבל בברכת המצות למי שהוא פטור מהן לא הלכך אם רצו נשים לברך על מ"ע שהזמן גרמא הרשות בידן אלו דברי ר"ת ז"ל ואיכא דדחו דסומא לר' יהודה נהי דפטור מן המצות ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מחייב ומש"ה הוה מצי רב יוסף לברוכי אבל נשים דאפילו מדרבנן פטורות לא:

28 ומ"מ אע"פ שאפשר לומר כן כיון שהורה ר"ת ז"ל נקטינן כוותיה דהא נוטלות עליהן שכר מדאמר ר' יוסי ברבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דמדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר הלכך בכלל מצוה הן דמברכות ולא נימא הואיל ולא נצטוו היאך יאמרו וצונו וכדפרכינן גבי נר חנוכה בפרק במה מדליקין דף כג. היכן צונו דלא קשיא דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר יאמרו וצונו:

29 אמר רבי אלעזר ואפי' בשבת. פירוש שאפי' בשבת מותר להתעסק עמהם כדי שילמדו ומיהו דוקא ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירושלמי אמר רבי אלעזר מתני' בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כאן מלמדין לתקוע פירוש בגדול קטן שהגיע לחנוך:

30 והנ"מ בקטן שהגיע לחנוך. דכיון שהגיע לחנוך מתעסקין עמו כדי שילמוד אפילו בשבת:

31 אבל קטן שלא הגיע לחנוך ביו"ט אין בשבת לא. דבשבת אין מתעסקין עמו ולא עוד אלא שאם בא לתקוע מעכבין עליו והכי מוכח בגמ' וכ"ת אמאי מעכבין דהא קי"ל יבמות קיד. דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו י"ל דה"מ במילתא דלא מיפרסמא ולא נפיק מינה חורבא אבל במילתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא כראוי כלומר שלא בפני ב"ד וכתב הרב אלפסי ז"ל ואיכא דאמרי איפכא כלומר דמחמרי טפי בקטן שהגיע לחינוך וקא סברי דכי אמר ר"א ואפילו בשבת דוקא בקטן שלא הגיע לחנוך והירושלמי שכתבתי למעלה תשובה עליהם אלא כדברי הרב אלפסי ז"ל עיקר:

32 וכתב רבינו אפרים ז"ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפילו בשבת של ר"ה שלא נאמרו דברים הללו אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכן מוכח בירושלמי ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו אפשר לטעמיה אזיל שהוא סובר שאפילו בזמן הזה תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע וכמו שכתבתי למעלה אבל הרמב"ן ז"ל כתב שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה זאת התקנה אלא בכל יום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת בכל מקום לפי שאין בלמוד גזירה דרבה ואין בו אלא איסור שבות דתקיעה עצמה וכיון שהיא למצוה מותרת שהן צריכין להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות:

33 מתני' סדר תקיעות שלש. אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות:

34 של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת:

35 כשלש יבבות. שלש קולות בעלמא כל שהן ורבינו חננאל ז"ל גורס שיעור תרועה שלש יבבות ובגמרא נמי גריס שיעור תקיעה שלשה שברים ולא גריס כשלש דהא תרועה עצמה לתנא דידן שלש יבבות ולתנא דברייתא שלשה שברים והיכי שייך למתני כשלשה אלא שאפשר שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשעור תרועה כשלשה יבבות או כשלש שברים שאדם מיילל או מגנח בפיו: