ר"ן על ראש השנה י׳

1 גמ' תנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי. יש מי שפירש התקיעות דכולהו בבי דהיינו שש תקיעות כשלש תרועות ותנא ברא קא חשיב חד בבא שהן שתים וקאמר שהן כתרועה ולפי זה שיעור תקיעה כחצי תרועה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שופר ולא נהירא דהא והעברת כתיב דמיניה ילפינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולשון העברה קול ארוך משמע ושלש יבבות אמרי' בירושלמי דהיינו שלש טרימוטין דהיינו ג' קולות קטנים ביותר ופלגא דידהו דהיינו טרימוט וחצי זוטר שיעוריה טפי ובכי האי גוונא לא מיקרי העברה לפיכך נראה דהכי קאמר תנא דידן קא חשיב תקיעות ראשונות דכולהו בבי דשיעור תקיעה אחת כתרועה אחת ושיעור דתקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשיעור של אחרונות כשל ראשונות ותנא ברא חשיב חד בבא כלומר דשיעור תקיעה ראשונה דחד בבא כשיעור תרועה וממילא תקיעה אחרונה נמי שיעורה כבראשונה הילכך נקטינן דשיעור תקיעה כתרועה:

2 אמר אביי בהא ודאי פליגי. כי אע"פ דשיעור תקיעה מצינא לשנויי דלא פליגי בשיעור תרועה ודאי פליגי דתנא דמתני' סבר יילולי הוא כלומר אדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה ותנא דברייתא סבר גנוחי הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהן וכיון דבשיעור תרועה פליגי אע"ג דאמרי' דתנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי ותנא ברא קחשיב דחד בבא אפ"ה בשיעור תקיעה נמי פליגי דשיעור תקיעה בשיעור תרועה תליא דהכי קים להו דשיעור תקיעה כתרועה וקרא נמי אקשינהו דכתיב והעברת דהיינו פשוטה וסמיך ליה שופר תרועה הלכך לתנא דידן דסבירא ליה שיעור תרועה כג' יבבות שיעור תקיעה נמי כג' יבבות וכי קתני שיעור תקיעות כשלש תרועות קא חשיב תקיעות דכולהו בבי לתנא ברא דס"ל שיעור תרועה ג' שברים שיעור תקיעה נמי ג' שברים וכי קתני שיעור תקיעה כתרועה כתרועה דידיה קאמר וכדתניא בברייתא בגמרא שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה כג' שברים:

3 ולפי שיטה זו אמרו הגאונים ז"ל שצריך להאריך בתקיעות דתשר"ת כדי שיעור ג' שברים ותרועה דהא תרועה אחת הן שמפני ספק תרועה התקין רבי אבהו ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלשה שברים ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות:

4 אבל הראב"ד ז"ל פירש דהכי קאמר בהא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי ייליל והלכך תו לא אצטריכינן לפרושי מתניתין דתקיעות דכולהו בבי קא חשיב ולאפוקי מפשטיה אלא שזה גורם לשנות בלשונותם דתנא דמתניתין סבירא ליה דתרועה דאורייתא יבבות נינהו דהיינו יילולי שהם שלשה קולות קטנים ומש"ה קתני דשיעור תקיעה כשלש תרועות שהם תשע טרימוטי ותנא דברייתא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים ויש בכל שבר ושבר כדי ג' יבבות והוי נמי שיעור תקיעה לדידיה תשע טרימוטי ובשיעורא דתקיעה לא פליגא כלל אבל בשיעור תרועה עצמה הוא דפליגי:

5 נמצא עכשיו לפי שיטה זו שאין תקיעה תלויה בתרועה כלל דהא לתנא דמתניתין שיעור תרועה שלש יבבות ושיעור תקיעה ט' יבבות אלא חכמים נתנו שיעור לתקיעה ט' טרימוטי דכי האי שיעור משמע להו לישנא דוהעברת ולפי זה אין לשנות בין תקיעות של תשר"ת ותש"ת ותר"ת כלל דתקיעה יש לה שיעור בפני עצמה ואינה תלויה בתרועה ויש לחוש ולהחמיר כדברי הגאונים ז"ל:

6 ת"ר מנין שבשופר. דבר"ה לא כתיב שופר:

7 שאין ת"ל בחדש השביעי. דהא כתב לן בכמה דוכתין דיוה"כ בחדש השביעי והכא ביוה"כ כתיב:

8 והעברת שופר תרועה. משמע העברת קול אחד וביוה"כ תעבירו שופר הרי העברה תחילה וסוף ותרועה כתיבה בינתיים:

9 ומנין שלש של שלש שלש. ומנין דפשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני:

10 ת"ל והעברת שופר תרועה. הרי כאן ג' תרועות וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדילפינן לעיל:

11 ומניין ליתן את האמור וכו'. ולפי שהג' תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמר בר"ה והאחד ביובל מנין ליתן את האמור בר"ה ביובל ואת האמור ביובל ליתן בר"ה שיהיו כאן שלש וכאן שלש:

12 שביעי שביעי לג"ש. נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי ובגמרא פרכינן מעיקרא מייתי ליה תנא בהיקשא ולבסוף מייתי ליה בג"ש ומשני הכי קאמר אי לאו ג"ש הוה מייתי ליה בהקישא השתא דאתי בג"ש היקשא לא צריך:

13 אתקין רבי אבהו בקסרי וכו'. נשאל לרב האיי גאון ז"ל וכי עד שבא רבי אבהו לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר ובל' הזה השיב אל תחשבו בלבבכם כי בימי רבי אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה ג' יבבות ואחת אומרת תרועה שלשה שברים והא אמרינן בהדיא אמר אביי בהא ודאי פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן שברים כבדים תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה שהרי התנאין כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו מטעים אלו את אלו אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה היא וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהן דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה:

14 מתקיף לה רב עוירא ודלמא גנוחי הוא. ואין לך לעשות תרועות יבבות וקא מפסקא תרועה בין שברים לפשוטה של אחריה:

15 ודלמא ילולי הוא. ואין לנו לעשות שברים וקא מפסקי שברים דתשר"ת דרבי אבהו בין פשוטה שלפניה ותרועה וא"ת וכי מפסקי מאי הוי והא תניא בסמוך שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ואפי' לרבי אבהו דאמר בגמ' לא יצא ה"מ כששהה לגמור את כולה אבל הכא לא שהה תירצו בשם ר"ת ז"ל דהכי פרכינן דכיון דרבי אבהו חייש לכולהו ומכניף לכולהו מנהגי וכדברי רבינו האי גאון ז"ל וכמו שכתבתי למעלה הוה ליה למיחש נמי לר' יהודה דאמר אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום כדאיתא פרק החליל דף נג: ועוד דלרבנן נמי נהי דשמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא בדיעבד אבל לכתחילה ודאי משמע שאינו רשאי להפסיק אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלרבנן נמי אי מפסקי שברים או יבבות בין תקיעה לתרועה לא יצא דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא אפ"ה אם תקע ביניהם לא יצא דאנן פשוטה לפניה ולאחריה בעינן וליכא דהא תקע ביניהן תקיעה אחרת לשם מצוה והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר תקיעה אחרונה בלבד אבל הרשב"א ז"ל כתב שמצא גירסא בההיא תוספתא וכך היא תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת והכי פירושה שלאחר שתקע בראשונה לתשר"ת הראשון חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תשר"ת הראשון ומשום פשוטה שלפני תשר"ת הב' ומש"ה קאמר שאין בידו אלא אחת דהיינו פשוטה שלאחר תשר"ת הראשון דאנן פשוטה לכל חד וחד בעינן כדקתני שלש של שלש שלש הלכך אין תקיעה זו עולה לשתים ומ"מ יש לחוש ולהחמיר כדברי הרמב"ן ז"ל ומסתברא שאם בא לרבות בשברים ולעשות מהן ארבעה או חמשה או יותר עושה ואינו נמנע שהרי שברים לתנא דברייתא כיבבות לתנא דידן ותנן שיעור תרועה כשלש יבבות והמנהג הפשוט שמוסיפין ביבבות ועושין מהן אפילו כמה וה"נ בשברים וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת בשם הגאונים ז"ל ומ"מ צריך להזהר לעשות השברים כולן והיבבות כולן בנשימה אחת דשברים ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו כתקיעה ותרועה לרבי יהודה וכי היכי דלרבי יהודה צריך שיעשה תקיעה ותרועה בנשימה אחת כדמוכח בפרק החליל שם ה"נ בשברים ויבבות לדידן דמצוה אחת נינהו ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחרת לדברי הרמב"ם ז"ל פסול כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה ור"ת ז"ל כתב בתשובה דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה נינהו אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי והרמב"ן ז"ל חולק עליו דהא תרועה אחת היא ואין ראוי להפסיק בה ואע"פ שהן קולות מוחלקין הרי אינן יותר מוחלקין מפשוטה ושברים או תרועה אליבא דרבי יהודה שהוא מצריך לעשותן בנשימה אחת משום דסבירא ליה דמצוה אחת הן והוא הדין בשברים ותרועה לדידן:

16 הדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. וא"ת הלא די לו בש"ת תש"ת תש"ת וכן בר"ת תר"ת תר"ת דהא לא בעינן אלא שלש של שלש ואי גנח ויליל הרי יצא בסימן של תשר"ת ואי גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת וכן אתה אומר בשל תר"ת ותירצו בתוספות דהיינו טעמא משום דדילמא אתי למטעי שאם אתה אומר שבש"ת ראשון לא יחזור ויתקע יטעו לומר שא"צ לעשות אלא ש"ת ש"ת ש"ת:

17 ואנו עכשיו נוהגים לתקוע על סדר הברכות תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות וצ"ע למה שהרי היה לנו לעשותן כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות דהא אנן משום ספק דאורייתא עבדינן להו וצריך לשמען על סדר ברכות במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות והרב אלפסי ז"ל כתב דאקילו בהו משום טירחא יתירא דצבורא כיון שכבר יצאו שלא על סדר ברכות ואפשר עוד על דרך זה שחששו שלא להפסיק יותר מדי בתקיעות שאינן צריכות בין מלכיות וזכרונות ושופרות ואכתי לא נהירא ולדברי רבינו האיי גאון לא קשיא מידי דהא יום תרועה אמר רחמנא הלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא דכולהו תקיעות דאורייתא נינהו והלכך להקל על הצבור ולתקוע בתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי ור"ת ז"ל הנהיג לתקוע בכולן תשר"ת ואמר מוטב שניחוש לספיקות ולא ניחוש להפסקות: