מקור שבועות כ״ח
1 אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי!
2 אִי בָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, אִי בָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״. אִיבָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִיגּוֹ דְּמַהְנְיָא לֵיהּ שְׁאֵלָה אַכְּזַיִת בָּתְרָא, מַהְנְיָא לֵיהּ שְׁאֵלָה נָמֵי אַכְּזַיִת קַמָּא.
3 וְאִיבָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – אִי שַׁיַּיר כְּזַיִת, חֲשִׁיב לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ; וְאִי לָא, לָא חֲשִׁיב לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ.
4 מֵיתִיבִי: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת, וּמָנָה רִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ עָלֶיהָ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה!
5 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר.
6 וְהָתַנְיָא: כִּיפֵּר! בְּשֶׁלֹּא גִּלַּח – וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר תִּגְלַחַת מְעַכְּבָא.
7 וְהָתַנְיָא: גִּלַּח! אָמַר רַב אָשֵׁי: נְזִירוֹת קָא רָמֵית? מִי גָּרַם לַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא תָּחוּל – רִאשׁוֹנָה; וְאֵינָהּ.
8 אַמֵּימָר אָמַר: אֲפִילּוּ אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, נִשְׁאָל עָלֶיהָ; אִי בְּשׁוֹגֵג – מְחוּסָּר קׇרְבָּן, אִי בְּמֵזִיד – מְחוּסָּר מַלְקוֹת. אֲבָל כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד – לָא; כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד וְרָץ מִבֵּית דִּין – פָּטוּר.
9 וְלָא הִיא; הָתָם רָץ, הָכָא לָא רָץ.
10 אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, וְאָכַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹגֵג וְהַשְּׁנִיָּה בְּמֵזִיד – פָּטוּר. רִאשׁוֹנָה בְּמֵזִיד וּשְׁנִיָּה בְּשׁוֹגֵג – חַיָּיב. שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר.
11 שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ, מִיחַיַּיב; אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ – לְמַאן דְּאָמַר הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה, חַיָּיב; לְמַאן דְּאָמַר לָאו שְׁמָהּ הַתְרָאָה, פָּטוּר.
12 תְּלָאָן זוֹ בָּזוֹ – ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״; וְאָכַל זוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ – פָּטוּר.
13 זוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבְזָדוֹן חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבִזְדוֹן חֲבֶירְתָּהּ – חַיָּיב.
14 שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר.
15 שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַשְּׁנִיָּה מִיחַיַּיב, אַרִאשׁוֹנָה פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ.
16 אָמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים – נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אֳונָסִין.
17 נִדְרֵי שְׁגָגוֹת כֵּיצַד? ״קוּנָּם אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; ״שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה״, שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה – מוּתָּר. וְתָנֵי עֲלַהּ: כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מוּתָּרִין, כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מוּתָּרוֹת.
18 שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת הֵיכִי דָּמֵי – לָאו כִּי הַאי גַּוְונָא? שְׁמַע מִינַּהּ.
19 עֵיפָא תָּנֵי שְׁבוּעוֹת בֵּי רַבָּה. פְּגַע בֵּיהּ אֲבִימִי אֲחוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, הֲרֵי יָצְאָה שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר!
20 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר״, מַהוּ? חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, אִי תֵּשַׁע לָא אָכֵיל, עֶשֶׂר לָא אָכֵיל!
21 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר וָתֵשַׁע״, מַהוּ? אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, עֶשֶׂר הוּא דְּלָא אָכֵיל, הָא תֵּשַׁע מִיהָא אָכֵיל!
22 אָמַר אַבָּיֵי: זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָא דְּעֵיפָא, כִּדְמָר. דְּאָמַר רַבָּה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״;
פירוש רבינו חננאל על מסכת שבועות כ״ח
1 ומקשינן עליה פריק איבעי תימא כשנשבע שלא אוכל ככר זו ואע"ג דכיון דאכל כזית ממנה עבד בשבועתו אמרי מגו דמהניא שאלה למשרא ליה כזית בתרא מהניא מני לכזית קמא למפטרי למפרע: איבעי תימא כשנשבע שלא אוכלנה ולא מחייב עד דאכיל לה כולה מיהו אי שייר ממנה כזית חשוב לאתשולי עליה ואי לא לא: ואקשינן וכי אם אכלה כולה אינו נשאל עליה והא גבי נזירות דמנה הראשונה ושלמה והפריש עליה קרבן וקתני נשאל על הראשונה עלתה השניה בראשונה.
2 ודחי' בשלא כיפר דכיון דלא כיפר עדיין לא השלימה והתניא כיפר כו'.
3 ופריק רב אשי נזירות קא רמית עלה דשבועה מי גרם לשניה שלא תחול במקום הראשונה הלא הראשונה שהיא בחזקת נזירות כיון שבטלה נמצאת מנינא לשניה:
4 אמימר אמר אפי' אכלה כולה כיון דמחוסר מעשה נשאל עליה מגו דמהניא שאלה למלקות לפטרו אם היה מזיד מהניא מני אכלה בשוגג לקרבן אבל כפתוהו על העמוד אינו נשאל עליה כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור. והא שנייה דאמימר לענין כפתוהו ליתא ולא דמיא לדשמואל דהתם רץ ונפטר בדינו אחרי כפיתה ודמי כמי שלקה. אבל האי לא רץ ועומד להלקותו ויש לו להשאל עד שילקה וקמייתא דאמימר איתא ושמעתא דבתרא ברורה היא לענין מלקות:
5 אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו יאכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב. ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור.
6 שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכלה לתנאיה שהיא השניה שאמר בה אם אוכל זו והדר אכל לזו שאמר בה שבועה שלא אוכל חייב מלקות. פ' הראשונה היא האיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסוריה שהתרו בו בשעה שבא לאכלה אל תאכל אותה שאם תאכל עוד האחרת תלקה וחזר ואכל השניה זו התראת ספק: באנו למחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש למ"ד התראות ספק כו':
7 תלאן זו בזו. כגון דאמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ושלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת חברתה ובזדון עצמה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה חייב. שנמצאת אכילתו בשתיהן בזדון עצמן.
8 אבל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה פטור שנמצאת אכילתו בשתיהן בשגגת עצמן. וכ"ש אם אכלן לשתיהן בשוגג שפטור. שתיהן במזיד אראשונה דהיא התראת ספק באנו למחלוקת ר"י ור"ל אשניה ודאי חייב מלקות דהיא התראת ודאי היא ופשוטה היא אלא משום שיש טעות בנוסחאות הוצרכנו לכותבה:
9 אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכלו שתה מותר.
10 ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות.
11 היכי דמי שבועות שגגות לאו כהאי גוונא ש"מ:
12 איפא תני שבועות בי רבה שאליה אבימי אחוה אמר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי והוא אכל מהו א"ל אין חייב אלא אחת. אמר ליה אישתבשת הרי יצאת שבועה לשקר דאילו נשבע לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת. שבועה חלה היא על שבועה. אבל לא אכלתי ולא אכלתי חייב על כל אחת ואחת. הדר בעא מיניה שובעה שלא אוכל שמונה.
13 שבועה שלא אוכל תשע. שבועה שלא אוכל עשר מהו. א"ל חייב על כל אחת ואחת.
14 א"ל אישתבשת השתא תמניא לא אכיל תשע ועשר מצי אכיל כיון דמן השמינית נאסרו הויא להו התשיעית והעשירית אסורות שאי אפשר לו לאוכלן אלא באיסור. שהרי לא יתכן לוכל תשיעית אלא אחרי השמינית והעשירית אחרי התשיעית. הלכך נאסר בכולן משבועת השמינית ואין איסור חל על איסור. הדר בעא מיניה שבועה שלא אוכל עשר תשע שמונה מהו.
15 א"ל אינו חייב אלא אחת. א"ל אישתבשת שהרי כשנשבע בעשר בתשע מותר היה כו'. הלכך שבועה חלה עליו על כל אחת ואחת:
16 אמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דאיפא כדרבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואכל ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים לחודייהו הויא להו ענבים חצי שיעור ואין מביא קרבן על חצי שיעור.