מקור שבועות כ״ב
1 תִּיפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל עָפָר, בְּכַמָּה? תִּפְשׁוֹט עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת! כִּי קָאָמְרִינַן – בְּמִידֵּי דְּבַר אֲכִילָה קָאָמְרִינַן.
2 וַהֲרֵי קוּנָּמוֹת! קוּנָּמוֹת נָמֵי כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי.
3 אָמַר לָהֶן: הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קׇרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קׇרְבָּן. וְלָא?! וַהֲרֵי מְגַדֵּף! מְדַבֵּר וְאוֹסֵר קָאָמְרִינַן, וְהַאי מְדַבֵּר וְחוֹטֵא הוּא.
4 וַהֲרֵי נָזִיר! מֵבִיא קׇרְבָּנוֹ עַל דִּבּוּרוֹ קָאָמְרִינַן, וְהַאי מֵבִיא קׇרְבָּן – לְאִשְׁתְּרוֹיֵי לֵיהּ חַמְרָא הוּא דְּקָא מַיְיתֵי.
5 וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! אוֹסֵר לְעַצְמוֹ קָאָמְרִינַן, וְהַאי אוֹסֵר עַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ הוּא.
6 הֲרֵי קוּנָּמוֹת! קָסָבַר אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
7 אָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְתָם, אֲבָל בִּמְפָרֵשׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכׇל שֶׁהוּא. מַאי טַעְמָא? מְפָרֵשׁ נָמֵי כִּבְרִיָּה דָּמֵי.
8 וְאָמַר רָבָא: מַחְלוֹקֶת בְּ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, אֲבָל בְּ״שֶׁלֹּא אֶטְעוֹם״ – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכׇל שֶׁהוּא. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיטְעוֹם נָמֵי – כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי; קָא מַשְׁמַע לַן.
9 אָמַר רַב פָּפָּא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁבוּעוֹת, אֲבָל בְּקוּנָּמוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּכׇל שֶׁהוּא. מַאי טַעְמָא? קוּנָּמוֹת נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא קָא מַדְכַּר שְׁמָא דַּאֲכִילָה, כְּדִמְפָרֵשׁ דָּמֵי.
10 מֵיתִיבִי: שְׁנֵי קוּנָּמוֹת מִצְטָרְפִין, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת אֵין מִצְטָרְפוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא, לְמָה לִי לְצָרֵף?
11 דְּאָמַר: ״אֲכִילָה מִזּוֹ עָלַי קוּנָּם״, ״אֲכִילָה מִזּוֹ עָלַי קוּנָּם״. אִי הָכִי, אַמַּאי מִצְטָרְפוֹת? סוֹף סוֹף – זִיל לְהָכָא לֵיכָּא שִׁיעוּרָא, וְזִיל לְהָכָא לֵיכָּא שִׁיעוּרָא! דְּאָמַר: ״אֲכִילָה מִשְּׁתֵּיהֶן עָלַי קוּנָּם״.
12 דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי שְׁבוּעוֹת – דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל מִשְּׁתֵּיהֶן״, אַמַּאי אֵין מִצְטָרְפִין? אָמַר רַב פִּנְחָס: שָׁאנֵי שְׁבוּעוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁחֲלוּקוֹת לְחַטָּאוֹת, אֵין מִצְטָרְפוֹת.
13 אִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת – בִּשְׁלָמָא שְׁבוּעוֹת, הוֹאִיל וַחֲלוּקוֹת לְחַטָּאוֹת; אֶלָּא קוּנָּמוֹת, אַמַּאי לָא? אֵיפוֹךְ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁבוּעוֹת כְּקוּנָּמוֹת. וְלֵית לֵיהּ לִדְרַב פִּנְחָס.
14 רָבִינָא אָמַר: כִּי קָאָמַר רַב פָּפָּא – לְעִנְיַן מַלְקוֹת; כִּי תַּנְיָא הָהִיא – לְעִנְיַן קׇרְבָּן, דְּבָעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.
15 לְמֵימְרָא דְּסָבְרִי רַבָּנַן יֵשׁ מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת?! וְהָתַנְיָא: ״כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״, וַאֲכָלָהּ – בֵּין הוּא בֵּין חֲבֵירוֹ מָעַל; לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי הֶקְדֵּשׁ״ – הֲרֵי הוּא מָעַל, חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל; לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
16 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
17 אֵיפוֹךְ: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
18 אִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת – אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי, הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ?! וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל!
19 לְדִבְרֵיהֶן דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל; לְדִידְכוּ – אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּקוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת!
20 וְרַבָּנַן – שְׁבוּעוֹת אִיכָּא דְּרַב פִּנְחָס, קוּנָּמוֹת לֵיכָּא דְּרַב פִּנְחָס.
21 אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר – פָּטוּר. בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָאו מִידֵּי דְּאָכְלִי אִינָשֵׁי הוּא, בְּכׇל שֶׁהוּא? תֵּיקוּ.
22 בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דְּמִתְאֲכִיל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא בְּעֵינֵיהּ אָכְלִי לֵיהּ אִינָשֵׁי – דַּעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ? תֵּיקוּ.
23 בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נָזִיר שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? דְּכֵיוָן דִּכְזַיִת אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, כִּי קָא מִשְׁתְּבַע – אַהֶתֵּירָא קָא מִשְׁתְּבַע, וְדַעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת?
24 תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.
25 וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן; אִי בִּסְתָם, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.
26 וְהָא נְבֵילָה – דְּמוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא, דְּכִי חַרְצָן לְגַבֵּי נָזִיר דָּמְיָא; וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ, הָא לָא פָּרֵישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת! שְׁמַע מִינַּהּ.
27 אֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? תִּפְשׁוֹט דְּעַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת – דְּהָא נְבֵילָה כְּעָפָר דָּמְיָא; וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ, הָא לֹא פָּרִישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת!
28 לֹא; עָפָר – לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא כְּלָל; נְבֵילָה – בַּת אֲכִילָה, וְאַרְיָא הוּא דִּרְבִיעַ עִילָּוַוהּ.
29 מַתְנִי׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְשָׁתָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה – חַיָּיב שְׁתַּיִם. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין״, וְאָכַל – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״, וְשָׁתָה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
30 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר: ״קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם״, וְהוּא אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.
31 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְשָׁתָה – חַיָּיב. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.
32 אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – דַּאֲמַר לֵיהּ אִינָשׁ לְחַבְרֵיהּ: ״נִטְעוֹם מִידֵּי״, וְעָיְילִי וְאָכְלִי וְשָׁתוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא – שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה; דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ״;
פירוש רבינו חננאל על מסכת שבועות כ״ב
1 א"ת עד דאיכא כזית שאין אכילה בפחות מכזית תפשוט בעיא דרבא דהוה בעי בנשבע שלא אוכל עפר. ודחי כי קא אמרינן דליכא אכילה מפחות מכזית במידי דבר אכילה הוא עפר לאו בר אכילה הוא:
2 אמר להן ר' עקיבא היכן מצינו במדבר מביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן. ואקשינן והרי מגדף לדברי ר' עקיבא דתני בתחלת המגדש ר' עקיבא מחייב קרבן שנאמר בו כרת כו'. ודחי' שאני מגדף דמדבר וחוטא הוא. כי קאמרי מדבר ואוסר עצמו:
3 ואקשינן והרי נזיר כיון דאמר הריני נזיר נאסר ביין ובטומאה ובתגלחת ומביא קרבן. ודחי' שאני נזיר דלא מייתי קרבן אלא לאשתרויי ליה איסוריה. כי קאמר דמייתי קרבן אדבוריה קאמרינן:
4 ולא והרי הקדש דאדיבורא נאסר והנהנה ממנו חייב קרבן. ודחי' שאני הקדש דלכולי עלמא איסוריה שוה מה שאין כן בשבועות:
5 והרי קונמות פי' האומר קונם ככר זה עלי. ודחי' קסברי רבנן אין מעילה בקונמות כלומר המועל בקונמות לא מייתי קרבן:
6 אמר רבא מחלוקת ר' עקיבא וחכמים בסתם. אבל במפרש שבועתו דברי הכל כל שהוא. והני מילי בנשבע באכילה אבל נשבע שלא אטעום דברי הכל בכל שהוא חייב.
7 אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה דברי הכל בכל שהוא דכבריה דמי: ואותבינן עליה.
8 והתני שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין. ר' מאיר אומר קומנות כשבועות. פי' האומר קונם בשר זה עלי ופת זה עלי כזית משניהם מצטרף והאוכל חייב. אבל נשבע עליהן אין מצטרפין. ואקשינן אם הקומנות חייבין עליהן בכל שהוא צירוף למה להו. ומשני כגון דאמר אכילה מבשר זה ומפת זו עלי קונם. דכיון דאדכר בהו אכילה משום הכי בעינן צירוף כזית.
9 ואקשינן אי הכי גבי שבועות נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין.
10 ופריק רב פינחס שאני שבועות הואיל וחלוקות הן לחטאות. פי' סתמא בכזית ובמפרש בכל שהוא מה שאין כן בקונמות לפיכך אין מצטרפין:
11 ואקשינן אי הכי ר' מאיר תינה שרועות משום דחלוקות הן לחטאות לפיכך אין מצטרפות. אלא בקונמות אמאי פוטר ר"מ. ואמרינן איפוך ואימא שבועות כקונמות כלומר מצטרפין אלו ואלו ולית ליה לרב פנחס.
12 דדינא אמר כי איתמר דלרב פפא קונמות בכל שהוא. למלקות. וכי תניא הא קונמות מצטרפין מי שיהנה מהן בפרוטה חייב קרבן מעילה:
13 ואקשינן וסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא מעל שאין מעילה בקינמות. ופרקינן איפוך ואימא ר' מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל כו':
14 אמר רבא שבועה דלא אוכל ואכל עפר פטור: בעי רבה רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו'. ותוב הוי בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ועלו תרוייהו בתיקו:
15 בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. כיון דכזית מושבע מהר סיני הוא דכתיב מחרצנים ועד זג דעתיה אמשהו. או דלמא כיון דאדכר אכילה דעתיה אכזית:
16 ת"ש שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב בשבועתו. והוינן בה אמאי חייב מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה.
17 ואוקמה ריש לקיש במפרש חצי שיעור כלומר נשבע שלא יאכל נבלה חצי שיעור שחייב לרבנן וכ"ש לר"ע והא נבלה דמושבע עליה מהר סיני הוא.
18 וטעמא דפריש חצי זית דהוא פחות מכשיעור הא לא פריש דעתיה אכזית. ש"מ לא מיחייב נזיר שנשבע בחרצן אלא בכזית ש"מ. אי הכי תפשוט הא דבעי רבא עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית דהא נבלה כמו עפר הוא.
19 וטעמא דפריש חצי זית הא לא פריש הא אמרת דעתיה אכזית. ודחי לא דמי לנבלה דנבלה בת אכילה היא.
20 ואריא הוא דרביע עליה ואין כח לאדם לוכל ממנה. אבל עפר לאו בר אכילה הוא כלל:
21 מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת כו'.
22 א"ר חייא בר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. איבעי תימא סברא כו' איבעי תימא קרא דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' והא תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה.