פתח עינים על חולין ז׳

« פתח עינים על חולין ו׳ ×¢×´×‘ פתח עינים על חולין י״ב ×¢×´×‘ »

1 חולין פתח ↗

אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.

2 חולין פתח ↗

מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.

3 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

אשר לא יתגאל בפת בג - פרשב"ם דהאי פת לאו פת ממש הוא דלישתמע מהכא דדניאל גזר על הפת אלא לפתן הוא והוצאת המלך הוא ריפוש"א בלע"ז וכן ממקרא מוכיח דכתיב דניאל א ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים ואין לומר שהיה נוטל פתן והיו אוכלים זרעונים בלא פת: במתני' כתב רשב"ם בשם רש"י דלא גרס רבי דר' יהודה הנשיא בר בריה ובית דינו התירוהו וחכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסדר רבי זקנו כי הוא היה בנו של ר"ג הנזכר במס' אבות פ"ב מ"ב ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת כו' ואותו רבי יהודה הנשיא הנזכר כאן הוא ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים אלא בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא ובלשון אמורא קורא אותו נשיאה ור' יהודה הביא ירושלמי רבי ובית דינו התירו את השמן בשלשה מקומות רבי יהודה הנשיא ורבותינו התירו בגיטין ובשמן ובסנדל ונראה לו שיש שם טעות סופר דקפריך וליקרו ליה ב"ד שריא שכל ב"ד המתיר ג' דברים נקרא ב"ד שריא ודחי א"ר יודן בר' ישמעאל בית דינו חלוק עליו בגיטין פירוש ואין זה מתיר ג' דברים ואם הוא היה רבינו הקדוש א"כ היה לו למנות עוד אחרת שהתיר כדאמר בפרק קמא דחולין דף ו: דהתיר רבי בית שאן דבירושלמי דדמאי נמי איתא לכך נראה לו דגרס התם ר' יהודה הנשיא והוא ר' יהודה נשיאה עוד כתוב שם בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל קבל עליו ואכל רב לא אכל א"ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא א"ל עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עליה שמלאי הדרומי א"ל אפשר מה דאמר בשם גרמיה לא בשם רבי ובית דינו אטרח עליה ואכל:

4 חולין פתח ↗

מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.

5 חולין פתח ↗

6 חולין פתח ↗

7 תוספות על פסחים פתח ↗

אתי עשה דפסח דאית ביה כרת ודחי כו' - הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מיקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה ותירץ דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכולי עלמא אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופטור מפסח שני אפילו לא אכל הלכך כשהמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא היה יכול להקריב לא יהיה ראוי לאכול לערב והפסח היה פסול ור"י מתרץ דדוקא בלא תעשה דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כדמוכח בהשולח גיטין דף לח. גבי רבי אליעזר ששיחרר עבדו ובשילוח הקן חולין דף קמא. דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה:

8 שבת פתח ↗

עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְכַבָּהּ וּמַדְלִיקָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה, הַאי מְכַבָּהּ וּמַדְלִיקָהּ, מְכַבָּהּ וּמַגְבִּיהָהּ וּמַנִּיחָהּ וּמַדְלִיקָהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד: מִדְּקָא מְבָרְכִינַן ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״ — שְׁמַע מִינָּה הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה. שְׁמַע מִינָּה. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה, הִדְלִיקָהּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. אִשָּׁה וַדַּאי מַדְלִיקָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּנֵר חֲנוּכָּה שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַכְסְנַאי חַיָּיב בְּנֵר חֲנוּכָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב, מִשְׁתַּתַּפְנָא בִּפְרִיטֵי בַּהֲדֵי אוּשְׁפִּיזָא. בָּתַר דִּנְסֵיבִי אִיתְּתָא, אָמֵינָא: הַשְׁתָּא וַדַּאי לָא צְרִיכְנָא, דְּקָא מַדְלְקִי עֲלַי בְּגוֹ בֵּיתַאי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשְּׁמָנִים כּוּלָּן יָפִין לַנֵּר, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה מְהַדַּר מָר אַמִּשְׁחָא דְשׁוּמְשְׁמֵי. אָמַר: הַאי מְשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ טְפֵי. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לַהּ לְהָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְהַדַּר אַמִּשְׁחָא דְזֵיתָא. אָמַר: הַאי צְלִיל נְהוֹרֵיהּ טְפֵי. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשְּׁמָנִים יָפִין לַדְּיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְגַבֵּל, אוֹ לְעַשֵּׁן? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא: כׇּל הַשְּׁמָנִים יָפִין לַדְּיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר — בֵּין לְגַבֵּל בֵּין לְעַשֵּׁן. רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: כׇּל הָעֲשָׁנִים יָפִין לַדְּיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַשְּׂרָפִין יָפִין לַדְּיוֹ, וּשְׂרַף קְטָף יָפֶה מִכּוּלָּם. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב יִרְמְיָה אָמַר: הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן, הָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וּמַדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. מַאי מְמַעֵט? מְמַעֵט זְמַן: וְנִימְעוֹט נֵס! — נֵס כׇּל יוֹמֵי אִיתֵיהּ. מַאי מְבָרֵךְ? — מְבָרֵךְ: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ״לֹּא תָסוּר״. רַב נְחֶמְיָה אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״. מֵתִיב רַב עַמְרָם: הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ כׇּל מִדְּרַבָּנַן בָּעֵי בְּרָכָה, הָכָא כִּי קָאֵי עָרוֹם הֵיכִי מְבָרֵךְ? וְהָא בָּעֵינַן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ — וְלֵיכָּא! אָמַר אַבָּיֵי: וַדַּאי דְּדִבְרֵיהֶם בָּעֵי בְּרָכָה, סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לָא בָּעֵי בְּרָכָה. וְהָא יוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּסְפֵק דִּבְרֵיהֶם הוּא, וּבָעֵי בְּרָכָה? הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיזַלְזְלוּ בֵּהּ. רָבָא אָמַר: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן. אָמַר רַב הוּנָא: חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים צְרִיכָה שְׁתֵּי נֵרוֹת. וְאָמַר אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא מִשְׁתֵּי רוּחוֹת, אֲבָל מֵרוּחַ אַחַת — לָא צְרִיךְ. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא — חֲשָׁדָא דְמַאן? אִילֵּימָא חֲשָׁדָא דְעָלְמָא — אֲפִילּוּ בְּרוּחַ אַחַת נָמֵי לִיבְעֵי! אִי חֲשָׁדָא דִּבְנֵי מָתָא — אֲפִילּוּ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת נָמֵי לָא לִיבְעֵי. לְעוֹלָם מִשּׁוּם חֲשָׁדָא דִּבְנֵי מָתָא, וְזִימְנִין דְּחָלְפִי בְּהַאי וְלָא חָלְפִי בְּהַאי, וְאָמְרִי: כִּי הֵיכִי דִּבְהַאי פִּיתְחָא לָא אַדְלִיק — בְּהָךְ פִּיתְחָא נָמֵי לָא אַדְלִיק. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָיְישִׁינַן לַחֲשָׁד? — דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים אָמְרָה תּוֹרָה לְהַנִּיחַ פֵּיאָה בְּסוֹף שָׂדֵהוּ: מִפְּנֵי גֶּזֶל עֲנִיִּים, וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים, וּמִפְּנֵי הַחֲשָׁד, וּמִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״. מִפְּנֵי גֶּזֶל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יִרְאֶה בַּעַל הַבַּיִת שָׁעָה פְּנוּיָיה וְיֹאמַר לִקְרוֹבוֹ עָנִי: ״הֲרֵי זוֹ פֵּאָה״. וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יְהוּ עֲנִיִּים יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין ״עַכְשָׁיו מַנִּיחַ בַּעַל הַבַּיִת פֵּאָה״. וּמִפְּנֵי חֲשָׁד — שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ. וּמִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״. אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָאו מִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״ נִינְהוּ? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי הָרַמָּאִין. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רְדִיפָה אָמַר רַב הוּנָא: נֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פִיּוֹת — עוֹלָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. אָמַר רָבָא: מִילֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָהּ פְּתִילוֹת. כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עוֹלָה לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם. לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עֲשָׂאָהּ כְּמִין מְדוּרָה, וַאֲפִילּוּ לְאֶחָד נָמֵי אֵינָהּ עוֹלָה. אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, נֵר בֵּיתוֹ וְנֵר חֲנוּכָּה — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. נֵר בֵּיתוֹ וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. בָּעֵי רָבָא: נֵר חֲנוּכָּה וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם מַהוּ? קִידּוּשׁ הַיּוֹם עֲדִיף — דִּתְדִיר, אוֹ דִילְמָא נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף — מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא? בָּתַר דְּבַעְיַהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף, מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא. אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּנֵר הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה — זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הַזָּהִיר בְּצִיצִית — זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם — זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵי יַיִן. רַב הוּנָא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּתְחָא דְרַבִּי אָבִין נַגָּרָא. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נָפְקִי מֵהָכָא. נָפְקִי מִינַּיְיהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין. רַב חִסְדָּא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דְּרַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: גַּבְרָא רַבָּא נָפֵק מֵהָכָא. נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף הֲוָת מְאַחֲרָה וּמַדְלְקָה. אֲמַר לַהּ רַב יוֹסֵף: תָּנֵינָא ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה״ — מְלַמֵּד שֶׁעַמּוּד עָנָן מַשְׁלִים לְעַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הָאֵשׁ מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן. סְבַרָה לְאַקְדּוֹמֵי. אֲמַר לַהּ הָהוּא סָבָא: תָּנֵינָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר. אָמַר רָבָא: דְּרָחֵים רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנַן. דְּמוֹקִיר רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ חַתְנָווֹתָא רַבָּנַן. דְּדָחֵיל מֵרַבָּנָן, הוּא גּוּפֵיהּ הָוֵי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. וְאִי לָאו בַּר הָכֵי הוּא, מִשְׁתַּמְעָן מִילֵּיהּ כְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְכוּ׳: מַאי שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה? אָמַר רַבָּה: שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמְאָה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵהּ ״שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה״? — הוֹאִיל וְלִשְׂרֵיפָה עוֹמֵד. וּבְשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? מִתּוֹךְ שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְבַעֲרוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטֶּה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּיוֹם טוֹב לִישְׁתְּרֵי! אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב? — גְּזֵרָה יוֹם טוֹב אַטּוּ שַׁבָּת. רַב חִסְדָּא אָמַר: לְשֶׁמָּא יַטֶּה לָא חָיְישִׁינַן, אֶלָּא הָכָא בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּיוֹם טוֹב עָסְקִינַן! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב.

9 חולין פתח ↗

חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!

10 חולין פתח ↗

שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.

11 חולין פתח ↗

מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.

12 חולין פתח ↗

הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.

13 חולין פתח ↗

״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.

14 זבחים פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: עוֹלָה – דּוֹרוֹן הִיא. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא תְּשׁוּבָה – ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״! וְאִי דְּאִיכָּא תְּשׁוּבָה – הָתַנְיָא: עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִים לוֹ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ דּוֹרוֹן הוּא.

1 מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. פירש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם. הקושי מבואר וכבר קשיתייה להרב מהרש"א דאיך יתכן שיניחו לישראל לעע"ז כדי להגדיל שם בניהם. ומ"ש שלא הרגישו וכו' הוא דוחק גדול בלשון רש"י שכתב כשיבואו בנינו אחרינו וכו' וגם בענין זה בבית שאן לא אפשר לפרש כדמשמע מרש"י שהרי עדות זה דר"מ לא שמיע להו. וגם לדעת התוס' שכתבו דהוו סברי דהוה אסיר לבערו אינו מתיישב פירש"י. ופירוש מהרש"א דשלא בכונה עשו אם נפרש בש"ס הכי דלא כרש"י מוכרח דהקב"ה הניח להם מקום. ויש לחקור דכיון דאסא ויהושפט שמו אל לבם על ביעור כל ע"ז אמאי לא האיר ה' עיניהם לכתת נחש הנחושת גם כן ולהציל ישראל מעון ואינו כדאי לעשות שם לבניהם במקום פסידא דישראל עע"ז להוו. ויש ליישב. ואחר זמן רב ראיתי להרב יפה מראה פ"ב דדמאי שעמד בזה והאריך:

2 מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין. אין מזניחין. אין מזחיחין. אפשר לפרש בהני תלת לישני דמ"ד אין מזיחין ה"פ לפי שיקשה דבשלמא הכא דר"י בן זירוז אשר חזה מעשה רב שלא עישר ר"מ אמטו להכי סמיך עליה רבי אמנם האי מרבנן דאמר שמעתא ונסתרה והיא נתמה"ה מנ"ל דחשחין אנא למילתיה לז"א אין מזיחין אותו דודאי לא דמיא הך לת"ח שאמר הלכה אבל צא ולמד וחות דרגא דהכא רבי קבעו הלכה למעשה ובדבר הלכה לא ליפקוהו משמעתיה כי האף אמנם לא יקבעו כמותו מ"מ לא יסירוהו מדעתו דשמא לייתי גברא רבא אשר כח בו ויסמכו עליו כי הכא דהגם דזה עדות. כל קבל דנא אבותיו של רבי גדולי הדור נהגו איסור ואפ"ה סמיך אהא:

3 ומ"ד אין מזניחין. ופירש"י אין משקצין דבריו אפשר דאתא כלפי מ"ש בירושלמי פרק אין מעמידין והביאוהו התוס' בע"ז דף ל"ו דר' שמלאי אמר דרבי ובית דינו התירו השמן שמואל אכל ורב לא אכל קרי עליה שמואל קום אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא וכלפי זה אמר דאין משקצין דבריו להכריחו לעשות כמותנו דשאני התם דרב לא אמר בה טעמא ור' שמלאי קרי בחיל עד ממהר דרבי התירו. אבל האי מרבנן כי הוא אמר הלכה שקבל אין מזניחין אותו:

4 ומ"ד אין מזחיחין. אפשר בשום לב דהא קי"ל דנאמנין להעיד בגודלם מה שראו בקטנן במילי דרבנן וא"כ שפיר עבד רבי דקבל עדותו דהכא בדרבנן ואף אם מעיד מה שראה בקטנותו עדותו עדות. והפשוט בזה דטענת אחיו ובית אביו דנהי דר"מ הכי ס"ל מ"מ אבותיו פליגי עליה ואיך הורה כר"מ. א"נ דהתם מה שמעיד הגדול שראה בקטנותו אין שום ספק בדבר אבל הכא אפשר שאותו הירק לא נקבע ודרך עראי או שעישר ממקום אחר והוא לא ראה וכיוצא. ומה"ט חברו עליו אחיו ובית אביו דדילמא לא כוון יפה בעדותו ומאשר ראינו דרבי לא נסתפק שמא לא דקדק יפה והמניה למדנו דאין מזחיחין אותו לומר דגבה לבו ולא דקדק: א"נ אפשר במה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף יו"ד במ"ש וקטעי במצוה לשמוע דברי חכמים דמשמע מהתם דכל דידע דהסנהדרין טעו מחוייב שלא לשמוע עליהם. והקשה הרב באר שבע דאמרו בספרי אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' והרב באר שבע כתב דפירוש הספרי אף אם תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו וכו' ע"ש. ועתה ראיתי להרשב"א בתשובותיו ח"ב הנקרא תולדות אדם שכתב סימן שכ"ב שהביא הא דאפילו אם יאמרו על ימין וכו' וכתב וז"ל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינו אלא שמאל שמעו להם עכ"ל וזה נוטה קצת למ"ש הרב באר שבע אבל שם בשערי כתבתי אנכי עפר דל דמדברי הרמב"ן על התורה משמע שלא כדברי הרב באר שבע. ושם הבאתי מה שתירץ הרב המופלא חסידא קדישא מהר"ח ן' עטר זלה"ה בספר חפץ ה' דבשב ואל תעשה מצי למנוע עצמו ולא מיקרי חולק על דברי חכמים דמי לא מצי שלא לאכול דברים המותרים והוינן בה בעניותין מהירושלמי שהבאתי בסמוך וניחא לי ההדיוט דרב שאני דמעשה ר"ב משם הוראה יוצאה לכל אבל ת"ח דעלמא יוכל להחמיר ותו אייתינן התם דברי הרמב"ן בספר המצות שאם ערך טענותיו לפני הסנהדרין ושבשו עליו סברותיו אין לו לעשות כסברתו ע"ש בשערי דף יו"ד ושם דף ל"ג הבאתי תשובת הרדב"ז בלשונות סימן ז"כר ע"ש: ועפ"ז נבא אל הביאור דמ"ד אין מזיחין אותו הכונה דהגם כי הוא אמר דבר הלכה ולא מתורת חסידות אין מסירין אותו דדוקא אם בא לעשות מעשה אז צריך שימנע עצמו בשב ואל תעשה ויחמיר מתורת חסידות ולא מן הדין נגד הסנהדרין אבל אם הוא אומר דייקא דבר הלכה ולא לעשות כיון שאינו עושה מעשה אלא בשב ואל תעשה שאין בו אלא אמירה אין מזיחין אותו:

5 ומ"ד אין מזניחין. היינו כלפי מ"ש הרמב"ן בשבשו עליו סברותיו דאז מחוייב לשמוע להם לז"א דהאי דקאמר דבר הלכה אין משבשין סברתו דדוקא סנהדרי גדולה היה בהם כח לכוף אותו בכל אופן אבל זה שאומר מפי השמועה משם גדול הדור אין לשבש שמועתו שיחזור דרב גובריה האומ' הראשון ואיננו פה עמנו למען דעת טעמו ונימוקו:

6 ומ"ד אין מזחיחין. לשון גובה כלומר לא תגביהוהו ותגדלוהו לומר שאם הוא יאמר כך יקבעו הלכה כאשר כתבנו בההיא דרב דאמר ליה שמואל קום אכול וכו' דזה דוקא בגדול הדור כי ר"ב הוא אמנם ת"ח דעלמא אל תדברו גבוה ותגביהו אותו בטענה שיקבעו הלכה על פיו דמי יחוש אליו אחר שהמנהג להפך ואם יבא גדול כרבינו הקדוש ויסמוך עליו הוא רשאי לקבוע הלכה וק"ל:

7 גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם. יש להעיר דמאי איכפת ליה דאיהו השתא עביד רעותא דמאריה ומקיים גזרתו ולו חפץ ה' לקיים גזרת הצדיק שלא יעבת מים בו לחיי. וי"ל ע"ד שאמרו מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה וה"נ כיון דספק בידו לגזור שלא יעבור מים לעולם א"כ תו לא מצי עביד רצון קונו ושרי לבטולי שעתא חדא רצון קונו כדי שכל ימי עולם יתמיד לעשות רצון קונו. א"נ אפשר שכונת ר' פנחס לומר דאם לא ישמע לו יגזור עליו שיחלוק ולא עוד אלא אשר כח בו לגזור שלא יעברו בו מים לעולם הנה כי כן מוטב לשמוע לו בלי גזרה לכן הוכרח לחלוק: והרב ישרש יעקב הביא משם הרב תאוה לעינים דיצא לטעון ג' טענות וכו' ודלא כרש"י דחש שלא ישובו המים ודלא כקצת מפרשים שפירשו שנחלק ג' פעמים ע"ש. ודברים ככתבן קשים לשמוע דמאן נינהו המפרשים והרי תלמוד ערוך דסבר רב יוסף דלחלק יצא תלת זמנין ודחי דילמא חד זמנא. וגם מ"ש דלא כרש"י נראה כונתו דמקמי דנחלק יצא לטעון ג' טענות וכו' עש"ב ולשון הש"ס דנקט תלת זמני איחלק ליה מוכרח דברישא כי א"ל גוזרני חלק לו תכף ולמאי דדחי דילמא חד זמנא צריך לידחק דחלק לי' דאמר בתר הכי היינו דנשאר חלוק אבל אין לומר דכל זה היה מקמי דנחלק בראשונה. ואחר זמן בא לידי ספר תאוה לעינים וזה שכתב הרב מהרח"א בישרש יעקב משמו ודלא כקצת מפרשים אינו כן רק שהוא הזכיר מ"ש בתלמוד ודילמא חד זמנא וכו' ע"ש: ואפשר לומר בויכוח זה דר' פנחס וגינאי נהרא והוא כשנדקדק מאמר גינאי אתה ספק עושה ואני ודאי עושה ומשמע דאם ר' פנחס ודאי עושה הוה פליג ליה באין אומר ואין דברים וצריך לדעת דהן לו יהי דר' פנחס ודאי עושה ס"ס האי עשה והאי עשה וליכא לדחויי חד מקמי חבריה. ונראה במ"ש פ"ק דבתרא דף ח' דפדיון שבויים היא מצוה רבה דשבי כלהו איתנהו ביה וא"כ אם ר' פנחס ודאי עושה פשיטא דדחי עשה דידיה דהוא מצוה רבה וחיי נפש לעשה דכל הנחלים הולכים אל הים. אך השתא דהוא ספק והוא ודאי אין ספק מוציא מידי ודאי ומשום הכי לא מצא מענה גינאי אלא דהוא ספק אבל אם היה ודאי פשיטא דהיה נדחה מפניו דהוא פדיון שבויים וחיי נפש והוי עשה אלים טובא וכמ"ש בפסחים דאתי עשה דפסח דאלים ודחי עשה דהשלמה ע"ש דף נ"ט. ואתא ר' פנחס ואמר גוזרני וכו' כלומר אכתי יש יתרון בעצם אדם דאני יכולני לגזור שלא יעברו וכו' אם כן האמרינן בעלמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמ"ש בכתובות דף ק"ו ושבועות דף ל' וא"כ אם הייתי ודאי עושה בלאו טעמא דפדיון שבויים היית מחוייב לדחות עשה דידך דעשה דכבוד תורה עדיף. והשתא דהוי פדיון שבויים אהני לדחות גם העשה שלך בשביל ספק. באופן דר' פנחס גילה לו באומרו גוזרני וכו' דאיכא עשה דכבוד תורה דעדיף והשתא דאיכא תרתי פדיון שבויים ועשה דכת"ר אתי ספיקן ומפקי מידי ודאי: א"נ אפשר דהיינו רתחיה דר' פנחס לכבוד ה' לקיים המצוה באומרו גוזרני וכו' כי הוא אמר אתה ספק עושה וכו' דכיון דהוא פדיון שבויים ואיכא סכנת נפשות ספיקו כודאו דספק נפשות דוחה שבת החמורה ובנדון זה אלים ספיקיה דיש בו פקוח נפש והיינו דאמר גוזרני וכו' כלומר שאין בדבריו טעם וראוי הוא לכך: אחר זמן רב נשאתי את עיני ואראה אחד קדוש מדבר מורינו הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פרשת בשלח דישב ודרש המאמר הזה וכתב דפליגי בפלוגתא דהר"ן והרב המגיד בהאי דבעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה דהר"ן סבר דעוסק במכשירי מצוה הרי הוא כעוסק במצוה כמ"ש בשמו הרב הנמקי פ"ב דמציעא ומיקרי בעידנא ואם האבידה בבית הקברות יכול הכהן ליכנס לבית הקברות וליטלה ולהשיבה ומקרי בעידנא אי לאו דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והה"מ סבר דלא מקרי בעידנא ובזה תירץ דעת ריב"א בתוס' פסחים דף נ"ט דסבר כהר"ן ופירש דגינאי ור"פ פליגי בהך פלוגתא והאריך בזה הלא בספרתו נפלאות מתורתו: ואנכי עפר דל בהורמנותיה דמר אמינא דהר"ן לא אמרה אלא גבי אבידה דוקא דסבר הר"ן דגוף העשה מתחיל משעת ראיה כמ"ש הרב הנמוקי בשמו והוא מפורש יותר בחידושי הר"ן והביאו רבינו בצלאל ע"ש במציעא על דף ל'. אבל בעלמא גם הר"ן מודה דמתעסק במכשירי מצוה לא מיקרי עידן וכמ"ש אני בעניי לעיל בשילהי ברכות דף י"ט ע"ש. ולפ"ז לא סליק שפיר מאי דתירץ בעד ריב"א ומה שפירש במאמרינו ע"ש ודוק היטב כי קצרתי:

8 אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה ושיתין רבוון וכו'. אפשר לומר במ"ש בשבת דף כ"ג אההוא דנפתחו לו דדין כמה גרוע אדם זה דנשתנו עליו סדרי בראשית ומשמע דרב יוסף קבלה וכתב מהר"ש אלגאזי דברבים לא נאמר זה והכא גבי גינאי פן יעלה על לב דקרינן כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית להכי קאמר כמה נפיש גברא כמשה ושיתין רבוון שנחלק להם ים סוף ולרבים אינו גריעות אלא שבח ורבי פנחס כרבים דמי. א"נ למה שצדדנו בעניותנו בדרושים דבזה אין הפרש בין רבים ליחיד ושאני קריעת י"ס דבזה לא שייך גרעון אשר נשתנו סדרי בראשית ומה דמות יערוך לנפתחו דדים לאיש להניק דשם הוי גנאי וגרעון. א"כ ז"ש רב יוסף כמה נפיש וכו' להוציא מלב אשר יאמר שהוא גרעון לז"א כמה נפיש כמשה וכו' דקי"ס הוא לשבח וה"נ דכוותה:

9 ואתם מאכילין אותה טבלים וכו'. לפי מ"ש בספר גלגולי נשמות שהוא מהרמ"ע שקבל ממהר"י סרוק ז"ל וז"ל חמריה דר' פנחס בן יאיר הוא ישמעאל בן אברהם אבינו ע"ה והוא תקונו של ישמעאל וכן ישמעאל עם האותיות גימטריא אתון עכ"ל. מתישב דבר זה שלא היתה רוצה לאכול טבל. ומה גם לפי מ"ש בירושלמי פ"ק דדמאי דאמר ר' פנחס בן יאיר דמחמרת על עצמה דהלוקח לזרע לבהמה וכו' פטור מדמאי ולא משני כסוגיין. דכיון דהיה ישמעאל לא רצה ליפטר כדין לוקח לבהמה. ויען כי אברהם אבינו ע"ה פרסם מצות מעשר כמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ט דמלכים ויצחק פרסם ג"כ מצות מעשר כמ"ש הרמב"ם שם לכן לא רצה לאכול בלי מעשר:

10 שמע רבי נפק לאפיה וכו'. מהכא מוכח דרבינו הקדוש היה גדול בימי ר' פנחס ן' יאיר והכי מוכח בירושלמי פ"ק דדמאי דרבי בעי למשרי שמיטתא סלק ר' פנחס בן יאיר לגביה וכו' ואמרו שם דהזמינו רבינו הקדוש לר' פנחס וכו'. ומהאדרא זוטא מוכח דנפטר ר' פנחס קודם ר"ש. ובפרק הפועלים אמרו דאחרי פטירת רשב"י הוה רבי תלמיד ע"ש ואיך יתיישבו הדברים. הרב מהר"ח הלוי סנדורי זלה"ה בכ"י. ואחר זמן ראיתי בסוף ספר הגלגולים שסידר מהר"ש ויטאל שהעתיק קושיא שמצא מכ"י מר אביו מהרח"ו זלה"ה ובסוף זה הקונטרס מקשה קושיא זו ע"ש ועיין בסדר הדורות שנדפס מחדש דף קמ"א ע"ד שגם הוא ז"ל הוקשה לו הא דר' פנחס אצל רבי ע"ש באורך:

11 עקרנא להו איכא צער בעלי חיים. פירש"י ובל תשחית ליכא שיהיו ראויות לדישה. עמ"ש הרב מגילת ספר לאוין רפ"ט. ועיין מ"ש הרב שלטי הגבורים פ"ק דע"ז והארכתי אני הצעיר בדבריהם ז"ל בקונטריס חיים שאל סימן כ"ג בס"ד עש"ב:

12 דארחב"ח גדולים צדיקים וכו'. פירש"י דדריש ממה שהחייהו בנגיעה והקשו התוס' דא"כ מאי פריך ודילמא לקיומי ברכתא דאליהו דמ"מ גדולים צדיקים במיתתן שטרח להחיותו בחייו יותר מבמותו. ואפשר ליישב בעד רש"י דהכי פריך דאין מכאן ראיה דגדולים במיתתן דמשום דלא סגי שלא תתקיים ברכת אליהו והכא אחר סילוקו לא אפשר כדעבד מחיים לשום פיו וכו' להכי די לו בנגיעה כדי לקיים ברכת אליהו ולעולם דבעלמא איננו גדול הצדיק אחרי מותו יותר מחייו אח"ז בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שתירץ זה ע"ש: והתוס' פירשו דה"ק דבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם ושם לא היה לו רשות להתעכב אצלו. וראיתי במכתב לאחד קדוש שהקשה על התוס' בשם הרב המופלא מהר"ח אלפאנדארי ז"ל דלדעת התוס' דאם נפרש כפירש"י ל"ק קושיית ר"פ ודילמא לקיומי ברכתא אכתי תקשי דמנ"ל לר"פ דפירוש מאי דאמר רחב"א גדולים וכו' פירושו כמו שפירשו התוס' דצדיקים בחייהם נוגעים בהם הרשעים וכו' כי היכי דתקשי ליה ודילמא לקיומיה ברכתא וכו' נימא דכונת ר"ח דגדולים צדיקים דאלו בחייו טרח לשום פיו על פיו וכו' והשתא בנגיעה בעלמא כדפירש"י ותו לא ק"ל ודילמא לקיומיה ברכתא דאי נמי לקייומי ברכתא מ"מ גדול במיתתו דבנגיעה בעלמא עכ"ד: ואפשר ליישב דרך דרש בש"ס כשנדקדק לשון ר"ח בר חנינא דקאמר גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם דלכאורה תיבת יותר יותרת היא והול"ל גדולים צדיקים במיתתן מבחייהם אלא דשם רמז תרתי דבחייהם נוגעים בהם ותו דבחייו היה טורח לשום פיו וכו' והשתא בנגיעה וכו' והיינו כדין וכדין כפירש"י וכפירוש התוס' ולזה קאמר גדולים יותר ואשמועינן תרתי לטיבותא והשתא פריך שפיר דמאי דרמיז דבחייהן נוגעים בהם וכו' דילמא לקיומי ברכתא ולעולם דידע דאכתי איכא מעלה אחת כפירש"י האמנם לישנא דגדולים יותר קשיתיה דמשמע תרתי והא דבחייהן נוגעין וכו' יש להשיב דלקיומי ברכתא וכו': א"נ י"ל בש"ס עפ"י מ"ש מהרש"א בחידושי אגדות דמ"ש בכה רבי ומה בחייהן כך וכו' הכונה אהא דגבה טורא בינייהו קאמר אם בחייהן כך דנעשית מחיצה מבדלת בין קדש לקדש במיתתן עאכ"ו שהרי הצדיקים בזה ניכר גדולתן יותר מבחייהן כדא"ר חגיגא וכו' דבאלישע לא מצינו בחייו מחיצה בפ"ע וכו' ע"ש ובהכי ניחא דמדברי רבי שמעינן פירושא דרחב"ח דגדולים במיתתן להבדיל ביניהם ובין הרשעים דבר הלמד מעניינו ואהא פריך. דפירש"י בדברי רבי דחוק כמ"ש מהרש"א ומדרבי נשמע דר"ח דכונתו כמ"ש התוס' והיינו דק"ל לר"פ זה אפשר ליישב בש"ס. וכל זה איננו שוה לדברי התוס' כמבואר: ויתכן ליישב דס"ל להתוס' דאין לפרש בדברי ר"ח כדפירש רש"י דהיינו רבותייהו במות ישרים דאשכהן דאלישע הן בעודנו חי טרח באשר הוא ש"ם פיו על פיו וכו' דלא יצדק לומר זה גדול מזה אלא כאשר שני הנושאין ההם שוו בשיעוריהם אמנם דאחר סילוקו רחוק מן הטבע כה יעשה ופה קדוש שיורד על פי המת וכיוצא יורד עמו עד לחי"יו ומה דאפשר אחר סלוקו היא נגיעה לבד לא אמרינן בזה גדולים צדיקים וכו' דאימור לא שזה גדול מזה אלא דאנסו ליה עידניה ואחר סילוקו נגיעתו במקום פיו על פיו וכו'. אין לפרש בדברי ר"ח אלא כפירושם אלא דלא אתו עליה דרש"י מהאי טעמא משום דמצי רש"י לדחויי. אמנם הם סברי דלא נכון לפרש כרש"י בדברי רחב"ח ומשו"ה פריך: א"נ אפשר לומר דהתוס' לא חשו לפירש"י משום דאלישע הע"ה אמר לגיחזי קח משענתי ושים על פני הנער הרי דבשימת המשענת לבד היה מחייהו אם שמר מצות רבו אך משום דגיחזי היה צועק והיה אומר לכל בלעג ופרסם הנס וביזהו כמ"ש רז"ל. על כן הוצרך אח"כ אלישע לשים פיו על פיו וכו' אבל בלאו הכי בשימת המשענת חיה יחיה והוא כנגיעה או פחות. אלא דלא רצו התוס' להקשות זה על רש"י דיד הדוח' נטויה אבל בקושטא סברי תוס' דלא אפשר לפרש כפירש"י ודוק היטב:

13 והאר"י למה נקראו כשפים וכו'. מקשים דאמאי נטר לאקשויי הכי עד דאייתי עובדא דההיא איתתא הי"ל להקשות זה תכף על מימרת ר' חנינא ולישני דכי א"ר חנינא היכא דנפיש זכותיה. ובתר הכי לייתי עובדא דההיא איתתא. ולק"מ על פי מ"ש גדול הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב משם הרב תאוה לעינים דר"ח בכל אדם איירי אלא דפריך לר"י דמעשה רב דההיא אתתא לא מציא עבדא מידי לר"ח ומשני דשאני ר' חנינא וכו' עכ"ד והדבר מבואר דלא פריך אדברי ר"ח מדברי ר"י דאטו גברא אגברא קרמית אלא דבתר דמייתי הך עובדא פריך על ר' יוחנן ממעשה רב ופריק דר' יוחנן מחלק בין נפיש זכותיה ללא נפיש אבל ר"ח איירי בכל אדם. ולכן אמר לההיא אתתא שקולי וכו' משום דאיהו לא מחלק בין נפיש זכותיה וכו' דאלו איהו נמי מחלק כן לא היה מחזיק עצמו לנפיש זכותיה בפרהסיא: ושמעתי משם הרב המקובל חסידא קדישא כמהר"ר יעקב וילנא זלה"ה דתריץ יתיב דאי לאו עובדא דר' חנינא לא קשיא דלעולם כשפים מכחישים פמליא של מעלה. אך לגבי ה' אין עוד מלבדו כתיב ולפ"ז דמכחישים פמליא של מעלה כ"ש בבני אדם דישלטו בכשפים. ואולם כי חזינן עובדא דההיא אתתא זו היא שקשה ותירץ שאני ר"ח דנפיש זכותיה עכ"ד ואפשר להוסיף דגם ר' חנינא סבר כר' יוחנן דכל אדם צריך לישמר דמי זה ערב לסמוך כי ה' ישמרהו אמנם ר' חנינא עביד הכי לקדש שמו יתברך להורות כי אין עוד מלבדו ומלכותו בכל משלה אבל בלא"ה לא היה סומך מטעם דנפיש זכותיה ח"ו אלא דלפי האמת משני הש"ס דרבי חנינא שאני דנפיש זכותיה ודוק כי קצרתי:

14 והוא דקאזיל לדבר מצוה. מקשים דהרי אמרו שלוחי מצוה אינן נזוקין ומהרש"א בח"א תירץ דמה"ט קאמר דמרצה כדם עולה דהעולה באה לכפר על הרהור הלב ואפשר דבהכי דאזיל לדבר מצוה מהרהר בעבירה הוה ושכיח הזקא הוה דכי האי גונא קאמר בסוף מכילתין עכ"ל והגם דבסוף מכילתין להא דשלוחי מצוה לא אצטריך לשנויי אלא דקביע הזקא ולמאי דבעי לאוכוחי דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא מההוא דא"ל אביו עלה וכו' קאמר דאי נמי מהרהר בע"ז דמחשבה מצטרפת הו"ל לאגוני אלא דשכר מצות וכו' באופן דלהא דשלוחי מצוה לא צריך לשנויי אלא דקביע הזקא מ"מ הרב הנזכר דרוש דרש דמרצה כדם עולה שמכפר על הרהור כעולה ולהא הוא דאצטריך להא דמהרהר בעבירה ואף דהרהור בעבירה בר מע"ז אינה מצטרפת מ"מ דא דורונא היא העולה והיה הדם הזה דנקוף כדם עולה דכי אמרינן דעולה מכפרת על הרהור הלב היינו אף בשאר עבירות ולאו דוקא מכפרת אלא לרצויי אתיא כדורון וכ"כ התוס' בבתרא דף מ"ח ע"א ודלא כהרב עולת שבת א"ח סימן רפ"ג וכבר השיגו הרב אליה רבה שם וע"ש בספר יד אהרן ודוק: ומ"מ ק"ק על מהרש"א בדבריו הנזכרים דכפי דרכו דם נקוף במקום עולה אחר הרהורי דברים אלא דאז אזיל לדבר מצוה בעינן אוקמתא אחריתי דקביע הזקא דאי לאו שלוחי מצוה אינן נזוקין ומאחר שכן מאי קאמר והוא דאזיל לדבר מצוה דמוכח דהוא תנאי בדבר דאזיל לדבר מצוה ואז הוא מרצה כדם עולה ואי לא לא ולפי דרך הרב אף דלא אזיל לדבר מצוה אם הרהר בעבירה נקפו זאת לרצויי כדם עולה אלא דאי אזיל לדבר מצוה צריך קביע הזקא: ואפשר לפרש בש"ס דדוקא אוקמה דאזיל לדבר מצוה והיה טעמו דכיון דבנקוף כזה מצטער הרבה נימא דהוי בתוכחות על עון במשפט כל יסור"י עולם דזמנין הם לכפר עון ואמאי קאמר כדם עולה לכן התנה והוא דאזיל לדבר מצוה דהשתא לא אפשר דהוי לכפר עון דשלוחי מצוה אינם נזוקין בו בפרק ואם יש בו עון לימים עוד נתנה פריע"ה כדמשמע מסוף מכילתין דהא דשלוחי מצוה אינן נזוקין כללא הוא וליכא לשנויי כבר נגזרה גזרה וכיוצא אלא כלל גמור הוא דאינן נזוקין בפרק ההוא והשתא האי דאזיל לדבר מצוה לא אפשר לומר דהאי ניקוף בתוכחות על עון דגמירי אינן נזוקין ואם יש בו עון יבא יומו בפרוע פרעות ומוכרח דהוא בסוג יסורי אהבה וכדם עולה דהעולה דורון וכמ"ש פ"ק דזבחים דאף אם עבר על עשה לא זז וכו' וא"צ כפרה מ"מ דורון הוא ובכה"ג לא אתמר אינן נזוקין דזה אם מצטער בא בשכרו ובסוג יסורי אהבה כדם עולה שהוא דורון ודוק:

8 חולין פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.

9 תלמוד ירושלמי דמאי פתח ↗

חֲמָרָתֵיהּ דְּרִבִּי פִינְחָס בֶּן יָאִיר גְּנָבוּנָהּ לִיסְטֵיֵי בְּלֵילִיָּא עָבְדָת טְמוּרָה גַבּוֹן תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא טַעֲמָא כְּלוּם. בָּתָר תְּלָתָה יוֹמִין אִיתְמַלְּכוּן מַחֲזָרָתָהּ לְמָרָהּ. אָמְרִין נִישְׁלְחִינָהּ לְמָרָהּ דְּלָא לִימוֹת לְגַבָּן וְתִיסְרִי מְעָרְתָא. אַפְקוּנָהּ. אָזְלַת וְקָמַת עַל תּוּרְעַת דְּמָרָהּ שׁוּרִיַית מְנַהֲקָה אֲמַר לוֹן פּוֹתְחוּן לַהֲדָא עֲלִיבְתָא דְּאִית לָהּ תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא טְעִימַת כְּלוּם. פָּתְחוּן לָהּ וַעֲלַת לָהּ. אֲמַר לוֹן יְהָבוּן לָהּ כְּלוּם תֵּיכוּל. יְהָבוּן קוֹמָהּ שְׂעָרִין וְלָא בְעִית מֵיכוּל. אָמְרוּ לֵיהּ רִבִּי לָא בְעִית מֵיכוּל. אֲמַר לוֹן מְתַקְּנָן אִינּוּן. אָמְרוּ לֵיהּ אִין. אֲמַר לוֹן וַאֲרֵימִיתֻן דְּמַיָין. אָמְרוּ לֵיהּ וְלֹא כֵן אִילְפָן רִבִּי הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע לִבְהֵמָה קֶמַח לְעוֹרוֹת שֶׁמֶן לְנֵר שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. אֲמַר לוֹן מַה נֵיעֲבִיד לְהָדָא עֲלִיבְתָא דְּהִיא מַחְמְרָה עַל גַּרְמָהּ סַגִּין. וַאֲרִימוּן דְּמַיָין וָאָכְלָת.

10 תלמוד ירושלמי דמאי פתח ↗

רִבִּי בָּעֵא מִישְׁרֵי שְׁמִיטְתָא סְלַק רִבִּי פִינְחָס בֶּן יָאִיר לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ מַה עִיבּוּרָיָא עֲבִידִין. אֲמַר לֵיהּ עוּלְשִׁין יָפוֹת. מַה עִיבּוּרָיָא עֲבִידִין. אֲמַר לֵיהּ עוּלְשִׁין יָפוֹת. וִידַע רִבִּי דְּלֵית הוּא מַסְכְּמָא עִימֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ מִישְׁגָּח רִבִּי מֵיכוּל עִימִּין צִיבְחַד פְּטָל יוֹמָא דֵין. אֲמַר לוֹן אִין. מִי נְחֵית חֲמָא מוּלְוָותָא דְּרִבִּי קַיָימִין. אֲמַר כָּל אִילֵּין יְהוּדָאֵי זְנִין אֵיפְשַׁר דְּלָא חֲמֵי סְבַר אַפּוֹי מִן כְּדוֹן. אָזְלוּן וְאָמְרוּן לְרִבִּי שְׁלַח רִבִּי בְּעֵי מְפַיְיסָתֵיהּ. מָטוּן בֵּיהּ גַּבֵּי קַרְתֵּיהּ אֲמַר בְּנֵי קַרְתֵּיהּ קוֹרְבִין לִי וְנָחִתוּ בְּנֵי קַרְתָּא וְאַקְפוּן עֲלוֹי. אֲמַר לוֹן רִבִּי בְּעֵי מְפַיְיסָתֵיהּ. שַׁבְקוּנֵיהּ וַאֲזוּל לוֹן. אֲמַר בְּנֵי דִידִי קוּרְבִין לִי. נָחִתָת אֵישְׁתָא מִן שְׁמַיָּא וְאַקְפַּת עֲלוֹי. אָזְלוּן אָמְרוּן לְרִבִּי אָמַר הוֹאִיל וְלֹא זְכִנינָן נִישְׂבַּע מִינֵיהּ בְּעָלְמָא הָדֵין נִיזְכֵּי נִישְׂבַּע מִינֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

14 חולין פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.

« פתח עינים על חולין ו׳ ×¢×´×‘ פתח עינים על חולין י״ב ×¢×´×‘ »