פני יהושע על שבועות ה׳

1 בגמרא השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש קשיא שבועות לכאורה יש לדקדק כיון דרבי כללי ופרטי דריש קשיא נמי ידיעות דהא פרשת עולה ויורד דטומאה נמי ה"ל למידרש בכלל ופרט וכלל דהא בכל דבר טמא כלל בנבלת חיה ושרץ ומת פרט ולכל טומאתו הדר וכלל וא"כ משמע דכל הנך פרטי אתו למעט נבלת עוף טהור ולקמן לפי המסקנא משמע דאדרבה אליבא דרבי מרבינן נבלת עוף טהור ממיעוט אחר מיעוט וליכא למימר דכיון דכתיב פרטי טובא ה"ל נמי כמיעוט אחר מיעוט הא ודאי ליתא דבר"פ מרובה אמרינן להדיא לענין כפל דבכה"ג חשיב כללי ופרטי ואי משום דמסקינן התם דבכל כללא וכל ריבויא הכי נמי הא כתיב בכל דבר טמא תו קשיא לי דאדרבה למאי דמסקינן דכל ריבויא הוא א"כ משבועות נמי לא מקשה מידי דהא בשבועות נמי כתיב לכל אשר יבטא אם לא שנאמר דנהי דכל ריבויא הוא אפ"ה היכא דכתיב לכל הוי פרטי כמו בכל אח"ז ראיתי שבעל פרי חדש הרגיש בזה בי"ד ריש סי' פ"ד ע"ש ועוד אבאר בזה לקמן בפ"ג גבי פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל והנלע"ד ליישב בזה יבואר לקמן דף ז' בברייתא דרבי ולקמן בפ"ג לענין שבועות בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ובזה יש לי ליישב ג"כ מה שדקדקתי לעיל במימרא דר' כהנא בהא דאיצטריך למימר דרבי טעמא דנפשיה מפרש היינו משום דאי לאו דאשכחן דרבי סבר להדיא כר' ישמעאל לענין ידיעות היה באפשר לומר דע"כ רבי לענין ידיעות נמי לא ס"ל לגמרי כר' ישמעאל כיון דרבי כללי ופרטי דריש א"כ ע"כ בה למעוטי מידי אחרינא אתא או קודש או מקדש ודלא כמסקנא דרבא לקמן כנ"ל נכון ודוק היטב:

2 שם אמר מר ונעלם מכלל שידע מאי משמע. וליכא למימר דמשמע ליה לרבי הכי מדשני קרא בלישניה דבכל קרבנות חטאות כתיב בשגגה והכא כתיב ונעלם הא ליתא דודאי בשאר קרבנות חטאות קבועות דאיירי בשגגת חטא ממש שייך שפיר לשון בשגגה שעושה החטא בשגגת האיסור משא"כ הכא דעיקר האיסור אכילת קודש ומקדש לא נזכר בקרא אלא דפשטא דקרא לכ"ע בהעלם טומאה איירי א"כ לא שייך כלל לשון בשגגה דהוי משמע שנטמא בשוגג והא ודאי ליתא דאפילו לכתחלה שרי לטמויי ואפי' כהנים לא הוזהרו מלטמאות אלא במת בלבד וק"ל:

3 שם א"ל ר"פ לאביי כו' מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ויש לדקדק הא ר"פ גופא מיבעי' ליה לקמן ברפ"ב היכא דידע דשרץ מטמא אלא דלא ידע דמטמא בכעדשה אי אמרינן דחשיב כידיעת בית רבו כיון דידע דאיכא שם טומאה בעולם אי לא ונשאר בתיקו אלמא דאיכא דלית ליה ידיעת בית רבו גמור אפשר דהא דמיבעי' ליה התם היינו לבתר דשני ליה אביי דמשכחת לה בתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים ואביי גופא משני הכי כי היכי דלא תפשוט האיבעיא דהתם כיון דאיכא לאוקמי בתינוק שנשבה כן נראה לי:

4 בתוספות בד"ה א"ל ר"פ כו' ה"ה דה"מ למיפרך אהא דדריש מקרא דונעלם לידיעת בית רבו ומי איכא כו' עכ"ל. לכאורה דברי התוספות תמוהים דהא אדרבה לרבי דמשמעותא קדריש דמדכתיב ונעלם מכלל דידע אלמא דהיינו מה"ט גופא משום דלא אשכחן מאן דלית ליה ידיעת ב"ר ואין לפרש בכוונת התוספות דהוי מצי למיפרך דאפילו בלא משמעותיה דונעלם נמי הוי ידעינן שפיר דאיירי בשידע מעיקרא בידיעת ב"ר כיון דאי אפשר בענין אחר א"כ אייתר ליה ונעלם דהא ודאי ליתא דהא ודאי פשטא דונעלם איצטריך לגופא למעוטי מזיד כי היכי דלא נימא דמזיד נמי חייב בעולה ויורד דומיא דשבועת העדות דלעיל מיניה כדאיתא לקמן בהדיא אלא דנראה דהתוס' אדר"ע קאי דדריש לה מונעלם יתירא א"כ קשיא להו שפיר אמאי איצטריך קרא להכי ולא ניחא להו לפרש דדוקא רבי קסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה אבל ר"ע מצי סבר דבעי ידיעה גמורה דא"כ מאי האי דקאמר רבי לר"ע אינו צריך הא ודאי צריך וצריך למידרש מונעלם יתירא ולא ממשמעותיה היינו לאשמעינן דבעי ידיעה גמורה ולא סגיא ליה בידיעת ב"ר כך נראה לי ליישב לשון התוס' אלא דאפ"ה אינו מיושב שפיר לשון ה"ה דהוי מצי למיפרך דהא ודאי ניחא ליה לר"פ לאקשויי לאביי אמילתא דרבי גופא כיון דכל האי שקלא וטריא אליבא דרבי גופא קאי דמקשה ליה שפיר ממתניתין מבבא דאין בה ויש בה כיון דכולה מתניתין דידיעות מסקינן לעיל דרבי אליבא דנפשיה מפרש ולא אליבא דר"ע מדקתני שתים שהן ארבע וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

5 בגמרא א"ל אין משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבי'. לכאורה נראה דהאי שינויא דתינוק שנשבה אתיא אליבא דכ"ע דאפילו לר"ע ות"ק דפליגי עליה דמונבז בר"פ כלל גדול אהא דפטר מונבז תינוק שנשבה מכל קרבנות חטאות קבועות שבתורה ות"ק דמונבז ור"ע סברי דחייב אפ"ה שאני הכא בקרבן עולה ויורד דכיון דגלי קרא בטומאת מקדש וקדשיו לא שייך ביה קרבן קבוע דהא אפילו ביש בה ידיעה בתחלה סגיא ליה בקרבן עולה ויורד דהא כתיב ונעלם מכלל שידע לרבי ממשמעותיה ולר"ע מיתורא א"כ ממילא דע"כ תינוק שנשבה פטור לגמרי דקרבן עולה ויורד לא משכחת לה דהא כתיב ונעלם מכלל דידע וזה אין לו ידיעה דהא ודאי ליכא לאוקמי קרא דונעלם דוקא בתינוק שנשבה שהעלימה ממנו לעולם כך נראה לכאורה דרבי בעלמא לא סבירא ליה כמונבז אלא כר"ע ורבנן דפ' כלל גדול אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה מאי האי דקאמר רבי לר"ע אינו צריך דלמא הא דדריש ר"ע מונעלם יתירא היינו משום דאי לאו האי יתירא אלא ממשמעותיה ה"א דסגיא ליה בידיעת ב"ר מש"ה איצטריך ונעלם יתירא לאשמעינן דבעי ידיעה גמורה ולרש"י כדאית ליה דשדי והוא ידע בין תרי ונעלם ולהתוס' כדאית להו. לכך נראה לי לפרש בענין יותר נכון דהא דמסקינן אליבא דרבי למעוטי תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים היינו משום דרבי סבירא ליה כמונבז דבעלמא נמי פטר תינוק שנשבה ויליף לה מהיקישא דשוגג למזיד כדאיתא התם אלא דאכתי ס"ד דנהי דפטרה רחמנא מקרבן קבוע מהך היקשא אפ"ה כיון דאפקיה רחמנא טומאת מקדש וקודש משאר חייבי כריתות לענין קרבן קבוע וסגי' ליה בעולה ויורד אם כן אפילו תינוק שנשבה נמי איכא למימר דחייב בעולה ויורד כיון דלא שייך הך היקישא דשוגג למזיד דכתיב בחטאת קבוע מש"ה קמ"ל דאפ"ה פטור. ותדע דרבי ס"ל כמונבז לא מיבעיא לרבי יוחנן ור"ל דפ' כלל גדול דס"ל כמונבז ומוקי למתניתין דר"פ כלל גדול כמונבז וא"כ מדסתם רבי מתני' כמונבז אלמא דהכי ס"ל דהלכה כסתם משנה אלא אפילו לרב ושמואל דהתם דמוקי למתני' דהתם דלא כמונבז דאין הלכה כמותו וכמו שכתבתי באריכות בר"פ כלל גדול דאביי ורבא ורב נחמן וסתמא דתלמודא נמי משמע דלית להו כמונבז ומה"ט כתבתי שם שמה שפסק הרמב"ם בהל' שגגות דלא כמונבז אע"ג דקי"ל הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל אלא דאפ"ה כיון דאמוראי בתראי וסתמא דתלמודא סברי כרב ושמואל הלכה כוותייהו אלא דאפ"ה נ"ל דע"כ רבי גופא כמונבז ס"ל דהא בפ' כלל גדול מקשינן לרבנן ור"ע דפליגי עליה דמונבז האי היקישא דשוגג למזיד דכתיב בחטאת מאי עבדי ליה ומשני דאיצטריך האי היקישא לכדר' יהושע ב"ל דאין חייבין חטאת אלא בדבר שזדונו כרת והקשו שם בתוס' ולמונבז הך סברא דריב"ל מנא ליה ותירצו דמונבז סבר כרבי דיליף לה ביבמות דף ט' מאחות אשה בג"ש דעליה ע"ש בתוס' ובחידושינו א"כ ממילא משמע דרבי ס"ל כמונבז דאל"כ האי היקישא מאי עביד ליה כיון דלא איצטריך לכדריב"ל ואע"ג דהתם ביבמות מקשה הש"ס לרבי האי תורה אחת מאי עביד ליה ומשני דאיצטריך לאשמעינן דאין לחלק בין יחיד למרובים לענין קרבן ע"ז ע"ש אלא דאפ"ה נראה ברור דדוקא לענין פשטא דקרא דתורה אחת שייך האי שינויא התם משא"כ לענין האי הקישא דשוגג למזיד לא שייך הך מילתא כלל אע"כ דרבי דריש האי היקישא כמונבז. וא"כ לפ"ז א"ש טובא דרבי ור"ע דהכא אזדו לטעמייהו דר"ע כיון דפליגי אמונבז וסובר דתינוק שנשבה חייב בכל חטאות קבועות מש"ה איצטריך ליה תרי ונעלם חד למיפטר תינוק שנשבה מעולה ויורד וחד לאשמעינן דאפילו ידיעת ב"ר לא שמה ידיעה ורבי לטעמיה דס"ל בעלמא כמונבז דבחטאת קבוע תינוק שנשבה פטור מהיקישא דשוגג למזיד דמשמע דבעינן ידיעה קצת וממילא דידיעת ב"ר שמה ידיעה כיון דאיכא ידיעה במקצת מש"ה סבר רבי דממשמעות דונעלם לית לן למילף ממשמעותו אלא דעולה ויורד שוה לחטאת קבוע לענין ידיעה לגמרי. והא דקאמר רבי לר"ע אינו צריך היינו דאפילו לדבריו דר"ע למאי דס"ל בעלמא דתינוק שנשבה חייב בחטאת קבוע אפ"ה כיון דכתיב ונעלם והוא ידע והיינו שתי ידיעות שפיר שמעינן דחדא לאשמעינן תינוק שנשבה דפטור ואידך לאשמעינן דידיעת ב"ר לא שמה ידיעה ובעינן ידיעה גמורה מיהו רבי גופא דריש מוהוא ידע לידיעה בתרייתא וכמו שאבאר בריש פרק ב' אי"ה כן נראה לי נכון בעזה"י וכל שכן דאתי שפיר לפי מה שראיתי בתורת כהנים שלפנינו דלא גרסינן במלתא דרבי אינו צריך ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה בסוגיית הגמ' ובישוב לשון הרמב"ם שהשמיט הך מילתא דידיעת בית רבו יבואר בריש פרק ב' ובסוף פרק ב':

6 פיסקא מראות נגעים שנים שהן ארבעה תנן התם מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת כו' ופירש"י שנים כתובים שאת ובהרת דספחת אינו שם נגע כדלקמן כו' שהן ארבעה יש לך לרבות ב' תולדות מרבוי' דספחת כדלקמן עכ"ל. הנה במ"ש רש"י דספחת אינו שם נגע נראה דהוכרח לפרש כן לפי לשון המשנה דפרקין דמשמע להדיא דכל לשון שתים שהן ארבע דמתניתין היינו דשתים הן מד"ת דכתיבי בהדיא ושתים אחרינא היינו הנך דאתיין מריבוי' וא"כ ע"כ דהא ספחת אינו לשון נגע דאי הוי שם נגע הוי תלת מהנך דכתיבי בהדיא וע"ז כתב רש"י שפיר כדלקמן והיינו ממאי דאמרינן בברייתא דלקמן אין ספחת אלא לשון טפילה שנאמר ספחני נא ובפירוש רשב"ם בחומש מצאתי שהוסיף בביאור דספחת דקרא היינו שהיא טפילה לשאת או לבהרת להצטרף עמה כדכתיב ספחני נא לשון טפילה וצירוף כך פירשו חכמים עכ"ל הרשב"ם וכוונתו על מסקנת הסוגיא דתולדה דבהרת נמי תצטרף לבהרת והיינו כחכמים דמתניתין דנגעים דמייתי הכא ולפי פירוש זה אתי' סוגיא דשמעתין בפשיטות טובא כמו שאבאר ומה שהוכרחתי להאריך בזה היינו משום דלכאורה מפשט לשון המקרא נראה דמצינו גם כן לשון ספחת והיא שם נגע כדכתיב ושפח ה' את קדקד בנות ציון שהוא לשון צרעת והרבה כיוצא באלו ועוד דבפ' נגעים גופא פרש"י להדיא על לשון מספחת הוא שהיא שם נגע טהור וע"כ דהיינו משום דלשון מספחת היינו שאינו מספחת ממש שהוא טמא והטעם מבואר ואין להאריך כאן נמצינו למידין מיהא דאשכחן בנגעים גופא דספחת הוא ג"כ לשון נגע ועוד דבתרגום אונקלוס ובירושלמי מבואר בהדיא דלשון ספחת ומספחת חדא מילתא היא שם נגע אלא דאונקלוס מפרש בלשון עדיא ועדיתא והירושלמי תרגמה לתרווייהו בלשון קילופי אלא דאפ"ה א"ש הא דאמרינן לקמן בברייתא דספחת הוא לשון טפילה והיינו דאספחת דרישא דקרא קאי דע"כ הוא לשון טפילה מדהטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת ואשכחן נמי דבברייתא מפיק לה בג"ש דלבנה לבנה שיש לכל א' מהם טפילה וא"כ ע"כ היינו משום דספחת דרישא היינו לשון טפילה כדאשכחן נמי בקרא דספחני נא דספחת לשון טפילה וכפי' הרשב"ם בחומש דספחת היינו לשון טפילה וצירוף וכמו שאבאר לקמן אי"ה בסוף הסוגיא באריכות כן נראה לי בכוונת פירש"י כאן שהוצרך לפרש כדלקמן. אמנם במה שמפרש רש"י עוד דהא דמשמע הכא דהאי שהן ד' היינו משום דשנים מרבינן מריבויא דספחת וע"ז כתב כדלקמן וע"כ דכוונתו היינו אי מדרשא דהטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת או מג"ש דלבנה לבנה כדאיתא לקמן ולפ"ז קשיא לי טובא אהא דמפרש רש"י בסמוך מאן תנא מראות נגעים גרסינן ולא גרסינן שנים שהן ארבעה דכ"ע הכי אית להו וע"כ דהאי לכ"ע היינו בין לרבנן ובין לר"ע והיאך אפשר לומר כן דהא כיון דרבנן גופייהו לא פשיטא להו הך מילתא שיש תולדה לבהרת אלא מדהטיל הכתוב או מג"ש וכיון דר"ע ע"כ לית ליה הנך דרשות כדאמר ר' חנינא להדיא דתולדה דבהרת שהיא סיד אין לה צירוף וכמ"ש רש"י להדיא בסוף הסוגיא דהא דמקשה טפילה לבהרת מנ"ל לרבנן קבעי דלר"ע לית ליה וא"כ מנ"ל לר"ע דאית תולדה לבהרת כלל כיון דספחת אשאת לחודא קאי ומסברא אית לן למימר דהיינו סיד ואכתי קרום ביצה מנ"ל דטמא ומכ"ש למאי דפרישית דאי לאו הנך דרשי דהטיל הכתוב או ג"ש יש במשמע דלשון ספחת היינו שם נגע א"כ סוף סוף לא אשכחן אלא שלשה נגעים טמאים ומאי קאמר שהן ד' ונהי דבהא נמי פירש"י מוכרח במאי דפשיטא ליה דלר"ע נמי איכא מיהא ד' נגעים טמאים כדאיתא להדיא בהך ברייתא בשאלת בנו של ר"ע לר"ע ותשובתו וכדמשמע נמי באידך ברייתא דארבעה כוסות וכו' ומימרא דר' חנינא גופא וכל השקלא וטריא דמשמע דלא פליגי ר"ע וחכמים אלא בסדר צירוף הד' נגעים אבל בעיקר טומאתן ליכא מאן דפליג דארבעה נינהו אלא דמכל מקום אכתי היא גופ' תיקשי לר"ע מנ"ל דקרום של ביצה טמא כיון דלפרש"י לית ליה הנך ילפות' דלקמן והנלע"ד בזה ליישב שיטת התוס' ופירושם והיינו משום דבלא"ה פשיטא לן טובא דכל מראה לובן בנגע שעמוק מעור הבשר טמא הוא שכן נראה מלשון רש"י בפירוש החומש על פסוק עמוק מעור בשרו ומש"ה כ' שם ג"כ על פסוק ועמוק אין מראיה שלא ידע פירושו וע"ש בפירוש הרמב"ן ז"ל ובמה שאבאר בזה בסוף הסוגיא נמצא דלפ"ז אין לך מראה לבן שהוא טהור אלא בוהק לבד שאינו עמוק אלא שוה לעור הבשר וכמו שנראה גם כן מלשון רש"י כאן ואם כן ממילא דלאחר שבדקו חכמים שלא מצינו מראה לבן בנגעים שהן עמוקים זולת אותן הארבעה מקרום ביצה ולמעלה כמו שכתב רש"י גופא לקמן בשמעתין ולפ"ז לענין עיקר טומאה שהם שנים שהן ד' לא איצטריך קרא אלא כל הנך ילפותא דלקמן וכל השקלא וטריא דקאמר מאן תנא היינו לענין צירוף לחוד ואם כן יפה כתב רש"י כאן דלכ"ע אית להו מיהא שנים שהן ד' לענין טומאה ומש"ה לא גרסינן מאן תנא שנים שהן ד' והשתא א"ש טובא נמי מ"ש רש"י לקמן דהא דמקשה לקמן אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנ"ל היינו אליבא דרבנן כיון דע"כ לענין צירוף איירי ולר"ע בהרת אין לה צירוף כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ובזה יתיישבו כמה קושיות כמו שאבאר אי"ה בסמוך: