פני יהושע על פסחים ל״ב

1 בגמרא כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי כו' לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנין כו'. ולכאורה לשון דלא גרע מגזלן אינו מדוקדק דהא ודאי גרע דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ילפינן מאשר גזל איכא למימר דהיינו משום דגזל במזיד ונתכוין לקנותו משו"ה מהאי שעתא אוקמא רחמנא ברשותיה משא"כ הכא באוכל תרומה בשוגג דפשטא דמילתא איירי נמי שנתחלף לישראל בביתו חולין שלו בתרומה ואוכלן ואם כן נראה דלא נתכוין לקנותו דהיתירא ניחא ליה דליקני ואיסורא לא ניחא ליה אלא דאפ"ה כיון דלקושטא דמילתא לאו דוקא בגזלן אמרינן הכי אלא אפילו בכל נזקין נמי כיון דאדם מועד לעולם הוה ליה למידק אם כן משעה שאכלו נעשה כגזלן עליה אע"ג דכתיב כי יאכל פרט למזיק מ"מ הא הכא הרי נהנה ממנו ולא מיקרי מזיק אם כן הא דקאמר דלא גרע מגזלן היינו דלא גרע מאוכל חולין של חבירו בשוגג וקסבר שהוא שלו אפ"ה משלם כשעת הגזילה וכן נראה מדקדוק לשון רש"י שכתב דלא גרע מחולין:

2 שם תנן האוכל תרומת חמץ כו' אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. וקשיא לי דלכאורה משמע דהאי תרומה דמתניתין איירי שעדיין לא באתה ליד כהן ואם כן שפיר הו"מ לאוקמי מתניתין כרבי יהושע לקמן בפרק אלו עוברין דף מ"ו גבי חלה דבכה"ג אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י והיינו משום דטובת הנאה אינו ממון. ואם כן בתרומה נמי נימא כה"ג דלפי זה שפיר הוי חמץ בפסח בר דמים כיון שמותר להשהותו לכתחלה דהא אפילו בהקדש איכא למ"ד לעיל דבכה"ג הוי דבר הגורם לממון ומיקרי שפיר בר דמים ואמאי דוחקא לאוקמי כר"י הגלילי דהוי דלא כהך מתניתין דפירקין דלעיל. ואפשר דניחא ליה לאוקמי מתניתין במילתא דפסיקא דאפילו בתרומה שבאתה ליד כהן איירי אלא דלע"ד צ"ע דאפילו למ"ד לפי מדה משלם אין חייב בכה"ג לשלם לכהן כיון דלאו ממונא חסריה וצ"ע ולקמן דף מ"ו אבאר עוד בזה:

3 בפירש"י בד"ה כרבי נחוניא ב"ה כו' וה"ה למתחייבי מיתת שמים כו' וסיפא דמתניתין כו' עס"ה. נראה דכל דברי רש"י בזה הדיבור היינו לפי שיטתו לעיל דף כ"ט ובפרק אלו נערות דהא דלרבי נחוניא יה"כ כשבת לתשלומין היינו דוקא במזיד ולא בשוגג וכדפרישית התם בפרק אלו נערות שהו' גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל וכתבתי שם מילתא בטעמא משו"ה כתב כאן דהוי מצי למיתני בחמץ דעלמא משא"כ לפי' התוספות דלעיל ודפ' אלו נערות דרבי נחוניא בין בשוגג ובין במזיד איירי אלא דוקא בתרומה חייב בשוגג כיון דתשלומין בשוגג הוא משום כפרה אם כן שפיר איצטריך למיתני דוקא תרומה משא"כ בחמץ גרידא אלא דלרש"י לא משמע ליה האי טעמא דכפרה כדפרישית לעיל דאדרבה מדמחייב רחמנא בתרומה בשוגג פשיטא ליה לרש"י דבכל דוכתא מחייב רבי נחוניא בשוגג בחייבי כריתות. מיהא הא דמשמע הכא דאפילו במיתה בידי שמים איירי רבי נחוניא היינו דוקא אליבא דאביי בפרק אלו נערות והכי נמי אביי איירי לעיל בשמעתין בסמוך משא"כ לרבא לא איירי רבי נחוניא במיתה בידי שמים אלא בכרת דוקא כדאמרינן התם איכא בינייהו זר שאכל תרומה ע"ש ועיין במהרש"א. ולפמ"ש יש כאן מקום עיון במ"ש התוספות לעיל להכריח סברתם דטעמא דשוגג חייב בתשלומין אף לרבי נחוני' היינו משום דתשלומין לכפרה הוא וע"ז כתבו תדע דאל"כ לרבא דפרק אלו נערות אמאי חייב בתשלומין כו' ע"ש והרי לפנינו דרש"י נזהר מזה כאן וכתב דבלא"ה הך אוקימתא אינו אליבא דאביי דמשוה מיתה בידי שמים לכרת כי היכי דלא נפשוט איבעיא דהכא מיהו למסקנא דמוקי לה כתנאי אם כן א"ש טפי לרבא דטעמא דמתניתין משום דבשוגג לפי מדה משלם דלפ"ז הוי כולה מתני' אליבא דהלכתא כרבנן דרבי נחוניא וכרבנן דר"י הגלילי כי הנך מתניתין דלעיל בכולה פירקין והדברים ברורים ודו"ק:

4 בד"ה פטור מתשלומין בין שוגג בין מזיד עכ"ל. ופירושו מוכרח מהא דמסיק אביי בסמוך דעיקר פלוגתייהו דר"ע וריב"נ היינו בהך מילתא לחוד אי בשוגג לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ולעולם דתרווייהו כרבנן דר"י הגלילי ס"ל דחמץ אסור בהנאה. ואם כן לפ"ז תרוייהו נמי סברי כרבנן דרבי נחוניא ב"ה דבכריתות ובמיתה בידי שמים לא שייך פטור דקים ליה בדרבה מיניה מיהו ריב"נ דמחייב ע"כ אשוגג לחודא קאי דבמזיד דתרומה לכ"ע חמץ לאו בר דמים הוא:

5 בתוספות בד"ה ההוא מיבעי' כו' אע"ג דמאת הקודש קא דרשת כו' עס"ה. ולולי דבריהם נ"ל דקושטא דמילתא עיקר ילפותא היינו מאת הקודש אלא דממילא משום הך דרשא איצטריך נמי למכתב ונתן דלא סגיא בלא"ה דאורחא דקרא הוא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אלא דאבא שאול דלית ליה האי דרשא מייתר ליה כוליה קרא דונתן לכהן את הקודש דבלא"ה פשיטא דתשלומין קרן וחומש לכהן כדכתיב וחמישיתו יוסף עליו משו"ה משמע ליה מקרא יתירא היינו למידרש מיניה דבעינן שוה פרוטה. ובזה נתיישב' גם כן קושיית התוספות בדיבור הקודם דנהי דאשכחן בכמה דוכתי דשייך נתינה אפילו בפחות משוה פרוטה מ"מ הכא מקרא יתירא קא דריש כנ"ל:

6 בד"ה מעילה שלא חייב כו' תימא נימא היא הנותנת כו' עס"ה. ע' במהרש"א ומהר"ם שהאריכו בביאור כוונת התוספות בהאי דמיהו קשה לר"י. מיהו לולי שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה תירוץ התוס' דחוק מאד במ"ש דשפיר פריך בלא"ה ומאי שפיר בלא"ה דהא לפי האמת הוא להיפך דכיון דמסיק דמעילה חמורה פשיטא דיש לפוטרה מקרבן במזיד משום דהיא הנותנת אם לא שנאמר דכוונת התוספות דהאי לא אם אמרת היינו דבעי למימר דממ"נ איצטריך קרא דבשגגה אי מסברא דהיא הנותנת ואפילו את"ל דליתא להך סברא נמי איצטריך משום דאיכא למימר דמעילה חמורה אלא שכל זה דוחק. לכך היה נ"ל דקושיית התוספות מעיקרא ליתא דאיכא למימר דדוקא לענין גלות אמרינן הך סברא דהיא הנותנת כיון דשגגה זו נשתנית משאר שגגות שנתנו לכפרה משא"כ בזו שמסורה לב"ד לדונה בגלות דמה"ט קרי לרוצח חמורה לגבי שאר עבירות כדאיתא בפרק אלו נערות דף ל"ז ע"ב וכיון דאפילו בשגגות קפיד קרא דלא להוי ליה כפרה כ"ש היכא דאינו שוגג גמור. משא"כ בשאר חייבי כריתות שאף המזיד שלהם אין עונשן מסור לב"ד ואם עשה תשובה נפטר אף מכרת כדכתיב ונכרתה הנפש ההיא עונה בה לא אמרת אלא בזמן שעונה בה. ואם כן לפ"ז מצינו דאית ליה כפרה אפילו במזיד ע"י תשובה ואם כן היה מהדין דעכ"פ קרבן לייתי דהא בקרבן נמי לא הו"ל כפרה אלא אם שב מידיעתו וכ"ש במזיד ואפילו בעולה שמכפר' על חייבי עשה אמרינן בפ"ק דזבחים אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה וכיון דאפ"ה פטרה רחמנא בחייבי כריתות בתשובה גרידא ואפילו בלא קרבן והיינו ע"כ משום דלא אשכחן מזיד דמייתי קרבן אם כן מקשה שפיר והלא דין הוא:

7 ובזה נתיישב גם כן קושיא שניה שהקשו התוספות ועוד ד' המביאין על זדון כשגגה יוכיחו כו' דשאני התם דאיכא מלקות אפילו הכי גלי רחמנא דלייתו קרבן ולא לילקו כדאיתא בשבועות הפקדון דף ל"ז גבי הזיד בשבועה והתרה בו דמייתי התם נמי ברייתא דנזיר טמא וע"ש בתוספות באריכות. ובזה נתיישב' ג"כ מ"ש התוס' בסוף הדיבור מיהו קשה לר"י כבר הרגיש בזה ג"כ מ"ז ז"ל לתמוה על קושיית ר"י מהאי סוגיא דשבועות הפיקדון ע"ש ודוק היטב: