פני יהושע על פסחים ט״ז

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור פסחים ט״ז
1 סְפֵק מַשְׁקִין לִיטָּמֵא — טָמֵא. לְטַמֵּא אֲחֵרִים — טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כִּדְבָרָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל טָמֵא.
2 רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לָאוֹכָלִין טְמֵאִין, לְכֵלִים טְהוֹרִין.
3 וְסָבַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַשְׁקִין אִית לְהוּ טוּמְאָה בָּעוֹלָם? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין טוּמְאָה לְמַשְׁקִין כׇּל עִיקָּר. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי הֵעִיד יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אֵיל קַמְצָא דְּכַן, וְעַל מַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא דְּכַן!
4 הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר דְּכַן מַמָּשׁ — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
5 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַחֲדָא.
6 וְהָא ״כִּדְבָרָיו״ קָאָמַר, דִּנְפִישִׁי. וְעוֹד, וְהָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי! קַשְׁיָא.
7 גּוּפָא, רַב אָמַר: דְּכַן מַמָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. רַב אָמַר דְּכַן מַמָּשׁ, קָסָבַר טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזַרוּ רַבָּנַן — בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, וּבְמַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא — לָא גְּזוּר.
8 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. קָסָבַר טוּמְאַת מַשְׁקִין עַצְמָן דְּאוֹרָיְיתָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים — דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן — בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא — לָא גְּזוּר. וְכִי לָא גְּזוּר רַבָּנַן — לְטַמּוֹיֵי אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן.
9 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא לִבְרֵיהּ: כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, רְמִי לֵיהּ: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן? קְרִי כָּאן: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״.
10 אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִידֵּי דְּהָוֵה אַרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ לָא אִיקְּרִי טָמֵא, הַאי אִיקְּרִי טָמֵא! קַשְׁיָא.
11 תָּא שְׁמַע: ״וְכׇל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכׇל כְּלִי יִטְמָא״! מַאי ״יִטְמָא״ — הֶכְשֵׁיר.
12 הֶכְשֵׁיר — מֵרֵישָׁא דִקְרָא שָׁמְעַתְּ לֵיהּ, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״! חַד בִּתְלוּשִׁין, וְחַד בִּמְחוּבָּרִין.
13 וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בִּתְלוּשִׁין — מִשּׁוּם דְּאַחְשְׁבִינְהוּ, אֲבָל מְחוּבָּרִין — אֵימָא לָא.
14 וְאִי תְּנָא מְחוּבָּרִין — מִשּׁוּם דְּקָיְימִי בְּדוּכְתַּיְיהוּ חֲשִׁיבִי, אֲבָל תְּלוּשִׁין — אֵימָא לָא, צְרִיכִי.
15 תָּא שְׁמַע: ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״. מַאי ״יִהְיֶה טָהוֹר״ — מִטּוּמְאָתוֹ.
16 וּתְלוּשִׁין מִי מַכְשִׁירִין? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא לֹא דַּיָּין שֶׁהֵן דְּכַן, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין.
17 תַּירְגְּמָא עַל דָּם, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם — מַכְשִׁיר,
18 דָּם שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם — אֵינוֹ מַכְשִׁיר. מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי: הֲרֵי דַּם הַתַּמְצִית — דְּנִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם, וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר!
19 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: הַנַּח לְדַם הַתַּמְצִית, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נָמֵי לָא מַכְשִׁיר.
20 קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״, דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ — קָרוּי דָּם, דָּם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ — אֵינוֹ קָרוּי דָּם.
21 תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה. מִדְּרַבָּנַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.
22 תָּא שְׁמַע: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה — עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר.
23 מִדְּרַבָּנַן, וּדְלָא כְּיוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.
24 תָּא שְׁמַע: ״וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״.
25 וְכִי אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא? אִם עֲוֹן פִּיגּוּל — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵרָצֶה״. אִם עֲוֹן נוֹתָר — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵחָשֵׁב״.
26 הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִיבּוּר. מַאי לָאו, טוּמְאַת דָּם? אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, טוּמְאַת קְמָצִים.
27 תָּא שְׁמַע: ״הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כׇּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא יִקְדָּשׁ״.
פירוש פני יהושע על פסחים ט״ז
1 בפירש"י בד"ה ספק משקין וכו' כגון טמא שפשט רגלו וכו' ספק משקין לטמא אחרים כגון היה מקל בידו ובראשו משקין טמאין וכו' כך היא שנויה במס' טהרות עכ"ל. נראה דהא דתני לה בסדר טהרות בכה"ג בתרי עניני ולא קתני לפרש הא דלטמא אחרים בהך ענינא גופא דאותן המשקין שנטמאו ע"י הספק דטמא שפשט רגלו אפ"ה לטמא אחרים טהור היינו משום דבאמת לא שייך לומר כן דמאחר שכבר נטמאו המשקין עצמן מחמת ספק דקי"ל ספק טומאה ברה"י טמא והיינו טומאה ודאית כדאמרי' בריש נדה ובכמה דוכתי דמסוטה גמרינן לה ואם כן כשנעשה הספק כודאי תו לא מיקרי ספק כדי שנאמר לטמא אחרים טהור ומשו"ה הוצרך לפרש במתניתין דטהרות דהא דאמרינן לטמא אחרים טהור לאו אספק דרישא קאי אלא אמילתא אחרינא ובעיקר פי' המשנה דהתם עיין בלשון רבי שמשון שם באריכות ולפי פירושו שם נמי משמע דר"מ ור"י דפליגי בספק משקין היינו אליבא דנפשייהו ודוק ותשכח והיינו כדפרישית בסמוך בלשון התוס'. מיהו מה שהוצרך רש"י להאריך כאן ולהביא סדר המשנה דמס' טהרות היינו משום דבלא"ה לא הוי א"ש בפשיטות הא דקאמר ר"י ואזדו לטעמייהו מהך ברייתא דספק משקין דכבר היה מקום לפרש פלוגתא דר"מ ור"י בספק משקין לאו בטומאת משקין דאורייתא איירי דאפשר דבכה"ג לכ"ע מטמא אחרים אלא דעיקר פלוגתייהו היינו בספק משקין דרבנן כגון במשקין הבא' מחמת ידים כדאשכחן כמה ספיקות בטומאה דרבנן דהוי לחומרא כמו ששנינו באותו פרק עצמו ואין זה דוחק לפרש כן סתם לשון ספק משקין דהא לקמן דף י"ז ע"ב בהא דרמינן דר"י אדר"י נמי מעיקרא בעי הש"ס לאוקמי בכה"ג לחלק בין משקין למשקין ע"ש וכן בשבת בסוגי' די"ח דבר לכך הוצרך רש"י להביא כל המשנה דטהרות משקין דמפרש התם בהדיא ספק משקין ליטמא טמא היינו מדאורייתא כדקתני כיצד אדם טמא שנכנס לשם ואם כן הך סיפא דלטמא אחרים טהור דמפרש דהיינו שזרק מקל ובראשו משקין טמאים מפרשינן נמי דאיירי בטומאת משקין דאורייתא דומיא דרישא אלא הא דקתני רישא טמא שפשט רגלו וסיפא שזרק מקל היינו לאשמעינן דדוקא באדם שיש בו דעת לישאל ואשמעינן בסיפא דאע"ג שהמקל דבר שאין בו דעת לישאל הוא אפ"ה כיון שהספק בא ע"י אדם כדבר שיש בו דעת לישאל דמי וע"ש באריכות בלשון הר"ש בפי' המשניות אבל לענין עיקר הטומאה ודאי דרישא וסיפא בחדא מילתא איירי בספק טומאת משקין דאורייתא והיינו דאמר ר"י ואזדו לטעמייהו כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:
2 בגמרא והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר וכו' ועל משקי בי מטבחייא דכן וכו' אלא לרב דאמר דכן ממש וכו'. לקמן מפרש בגמרא דלרב אליבא דר"א הא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האי יטמא לאו לשון טומאה אלא הכשר ונראה לכאורה דהא דדחיק רב להוציא המקרא מידי פשוטו דהיינו טומאה ממש כמו כל לשון יטמא ע"כ משום דכיון דלשון דכן דיוסף בן יועזר משמע לרב דהיינו דכן ממש אלא דאכתי קשה אדר"א גופא מאי דוחקיה לאוקמי דיוסף בן יועזר בכה"ג להוציא המקרא דיטמא מידי פשוטו הא מצינן למימר דהא דקאמר יוסף בן יועזר דכן היינו בטומאת משקין דרבנן כגון שבאו מחמת ידים או מחמת שאר טומאה דרבנן דבכה"ג שפיר קאמר דמשקים בי מטבחייא דכן ממש מכל טומאה דרבנן כדפרישית בסמוך דאשכחן בכמה דוכתי לשון משקה סתם דאיירי בטומא' דרבנן דוקא. וליכא למימר דעדותו של יוסף בן יועזר היה ידוע לכל שהיה אותו מעשה לטהר טומאת משקין בי מטבחייא אפילו מטומאה דאורייתא דהא ודאי ליתא דהא ע"כ לר"ע דמתניתין דידן ולכל הנך תנאי דברייתא דספק משקין דהכא ע"כ לית להו האי סהדותא דיוסף בן יועזר אם נפרש דבריו דכן ממש אפילו בטומאה דאורייתא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ד' ט"ז ע"ב בהא דאמר ר"פ הלכתא גמירי לה והנראה לענ"ד בזה דמאן דמפרש דכן ממש וס"ל טומאת משקין עצמן דרבנן היינו משום דבלא"ה ע"כ צריך לפרש יטמא דקרא דמשקין היינו הכשר דאין לפרש בלשון טומאה ממש דאם כן ליכתוב טמא כדאמר ר"ע אינו אומר טמא אלא יטמא לימד שיטמא אחרים ואם כן שפיר קאמר ר' אליעזר לר"מ למאי דסבירא לך לטמא אחרים טהור א"כ ע"כ דהאי יטמא דמשקין היינו הכשר מדלא כתיב טמא א"כ מה"ט גופא טפי אית לן למימר אין טומאה למשקין כל עיקר כיון דיטמא דקרא איירי בהכשר ובהא מייתי ראיה שפיר מדיוסף בן יועזר דע"כ הא דקאמר דכן היינו דכן ממש אפילו מטומאה דאורייתא ומה"ט גופא דע"כ יטמא דקרא היינו הכשר. מיהו לפי האמת לא תקשה עליה דר"מ מהטעם שאבאר לקמן ד' י"ט. ועוד דאי ס"ל לר"א כשיטת ר"ע רבו דככר שני עושה שלישי בחולין אם כן ע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל אפילו בחולין וממילא נמי דמשקין טמא ומטמא משקין כיוצא בהן דאל"כ לא משכחת שלישי בחולין אפי' לשיטת התוס' דהא עצים ולבונה לא שייך בחולין אע"כ דעושה כיוצא בו ואם כן לפ"ז ממילא מוכח דהאי יטמא דקרא דכתיב במשקין היינו הכשר ולא טומאה דאי טומאה ממש קאמר ליערבינהו מכל האוכל אשר יאכל או מכל משקה אשר ישתה יטמא והיינו כדאמר רבינא לקמן דף י"ח וכמו שאבאר שם בעזה"י ודוק היטיב:
3 שם גופא רב אמר דכן ממש קסבר טומאת משקין דרבנן וכו' פי' דכל טומאת משקין בין לטמא עצמן ובין לטמא אחרים הוי דרבנן דהא ודאי מודה רב דמשקין לטמא אחרים מדרבנן והיינו גזירה קדמונית כדמוכח לקמן במאי דקאמר רב אישתבש כהני והיינו משום דמשקי בי מדבחייא מטמא אלמא דיין מטמא השמן ולפ"ז משקין מטמא אחרים תקנה קדומה היתה קודם נבואת חגי ומסברא נמי אית לן למימר הכי דהא לכאורה נראה דמה שגזרו חכמים על המשקין אע"ג דלרב אליבא דר"א לא אשכחן דכוותיה באורייתא ואין לו עיקר כלל אפ"ה גזרו חכמים משום משקין דזב וזבה כדאיתא בשבת בסוגי' די"ח דבר וא"כ ממילא דמה"ט גופא מטמא אחרים כדאשכחן במשקין דזב וזבה אלא דלפ"ז אית לן למימר נמי דמה"ט גופא משקין נעשין תחילה ולקושטא דמילתא מוכח דליתא דהא רב גופא אמר לקמן דרביעי בקדש בעי מינייהו ואי ס"ד דיין הוי תחלה א"כ אפילו שמן נעשה ראשון ולפחות שני ועיין בזה בלשון הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות דסדר טהרות וע"כ צ"ל לפי שיטת רש"י ותוס' שלפנינו דבימי חגי עדיין לא רצו לגזור ולהחמיר כ"כ שיהא תחילה ואף לפמ"ש בסוגיא י"ח דבר להוכיח דמה שטומאת משקין הטמאין מן התורה נעשין תחילה גזירה קדמונית אפ"ה ע"כ היינו לאחר נבואת חגי וקודם י"ח דבר דבי"ח דבר גזרו אפילו במה שפוסל התרומה מדרבנן שיהא משקין נעשין תחילה כדפרישית התם וזה נוטה קצת לשיטת הרמב"ם ז"ל כל זה נראה לי מוכרח לפי שיטת רב. אלא דאכתי איכא למידק דאפילו למאי דסבר רב דטומאת משקין עצמן דרבנן אפ"ה תיקשי אמאי קאמר דכן ממש דאטו מי גרע הנך משקין דקדש מעצים ולבונה דקי"ל דחיבת הקדש מכשרתן ובשלמא לשיטת רש"י דלקמן ובכמה דוכתי דעצים ולבונה נמי לא מיטמאין אלא מדרבנן א"ש משא"כ לפי' התוספות דהוי דאורייתא ודאי קשה ונ"ל ליישב דמידי הוא טעמא אלא לרב הא רב משקי בי מטבחייא תנא דדכן והיינו דם ומים אם כן לפי זה אית לן למימר דלא שייך בהו חיבת הקדש כמו בעצים ולבונה שקריבין על גבי המזבח משו"ה שייך בהו חיבת הקדש וכמו כן משקים בי מדבחייא אליבא דרב וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דאישתבש כהני בדף הסמוך ודוק היטב:
4 בגמרא אמר ליה ר"ה בר חיננא לבריה כי עיילת לקמיה דר"פ רמי ליה מי אמר שמואל וכו' קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וכו'. הא דמקשה אדשמואל ולא מקשה אמשנה וברייתא דטהרות דלעיל דקתני ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור היינו משום דניחא ליה להקשות טפי אדשמואל דאיירי בקדשים ומיקל בקדשים מבחולין לענין טומאת משקין והאי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא נמי בקדשים איירי משא"כ מתניתין וברייתא דטהרות אפשר דלא איירי אלא בחולין דחולין מקדשים לא גמרינן דאפשר דדוקא בקדשים אמרינן דמשקים מטמא אוכל מדאורייתא ואע"ג דרבי ירמיה דקאמר ואזדו לטעמייהו משמע דלא שני ליה בין חולין לקדשים אפ"ה ר"ה ב"ח לא פסיקא ליה ומכ"ש דא"ש לפי שיטת התוס' דרבי ירמיה דאמר ואזדו לטעמייהו סובר דר"מ ור"י אליבא דר"ע פליגי דלפ"ז טעמא דר"י ור"ע משום דדריש יטמא יטמא א"כ ודאי לא שייך לחלק בין חולין לקדשים ואף לפמ"ש בסמוך דלר"י נמי ר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי אפ"ה א"ש כמו שאבאר לקמן דף י"ט. אלא דאכתי התמיה במקומה עומדת על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא לטמא אחרים מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא אסיקנא הכא לדשמואל בקושיא ולהרמב"ם ל"ל דשני ליה בין חולין לקדשים דבקדשים מטמאין אחרים מדאורייתא מהאי קרא גופא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דהא ודאי ליתא שהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא דאדרבה בקדשים אפילו טומאת עצמן אין להם ויש ליישב דאכתי איכא לאוקמי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא כשנטמאו במשקין בחוץ דלקמן אמרינן דלא אמרו דכן אלא במקומן. מיהו בעיקר דברי הרמב"ם שפסק כמ"ד לטמא את עצמן מדאורייתא לטמא אחרים מדרבנן יבואר בסמוך ולקמן בדף י"ט לנכון ועיין מ"ש בזה בחידושי גיטין דף נ"ד:
5 שם כי עיילת לקמיה דרב פפא רמי ליה מי אמר שמואל וכו' קרי כאן והבשר. ואף על גב דר"פ גופא מסיק לקמן דף י"ז ע"ב דמשקין בי מטבחיא הלכתא גמירי לה נראה דהיינו דוקא אליבא דרב דאמר דכן ממש משא"כ לשמואל דאמר דכן היינו לטמא אחרים דוקא ע"כ ליתא להאי טעמא דהלכתא גמירי לה דאל"כ מאי דוחקיה דשמואל לאפוקי לשון דכן ממשמעותיה דהיינו דכן ממש אע"כ דלשמואל לאו הילכתא היא אלא בטעמא תליא מילתא דטומאת עצמן דאורייתא ולטמא אחרים מדרבנן אם כן מקשה שפיר עליה דשמואל אפילו אליבא דר"פ כנ"ל ועיין עוד לקמן במימרא דר"פ גופא ולקמן דף י"ט:
6 שם חד בתלושין וחד במחוברין וכו' ת"ש אך מעיין ובור וכו' ותלושין מי מכשירין וכו'. ולכאורה לשון הסוגיא תמוה למה הפסיק בהך קושיא דאך מעין ובור מקמי קושיא דתלושין מי מכשירין שחזר לענין ראשון. הנלע"ד בזה משום דלקושטא דמילתא האי קרא דאך מעיין ובור ומקוה מים יהיה טהור יש לפרש בא' משני פנים או שנאמר דלענין טומאה גופא איירי דמים מחוברים אין מקבלין טומאה ותלושין מטמאין ויש לפרש גם כן דלענין הכשר איירי דמעיין ובור שהן מחוברים לא מכשרו דלעולם האי קרא דאך מעיין ובור ארישא דקרא דלעיל מיניה קאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ועליה כתיב אך מעיין דאך מיעוטא הוא אי לענין טומאה או לעניין הכשר וא"כ שפיר מקשו עליה דרב ממ"נ דהא רב תרתי קאמר דמשקים אפילו תלושין אין מקבלין טומאה ואידך המחוברין נמי מכשרו ואם כן הך קרא דאך מעיין במאי מוקי לה כן נ"ל נכון ודו"ק:
7 בתוספות בד"ה חד בתלושין וכו' ומחוברין פי' ריב"א וכו' והעלה האוכל מן המים וכו' עכ"ל. ונ"ל דלמ"ד דהאי קרא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא היינו טומאה ממש וא"כ ליכא אלא חד קרא בשרצים לענין הכשר אפ"ה לא תקשה מחוברים מנ"ל דמכשרו דאיכא למימר כיון דהנך מחוברים לא מכשרו אלא לאחר שהעלה האוכל מן המים אם כן בכלל תלושין נינהו דודאי משקה טופח עליהן ומשו"ה לא בעי קרא כנ"ל וק"ל ועמ"ש לקמן דף כ' בלשון התוס' ד"ה לא דיין:
8 בגמרא ותלושין מי מכשרו ופירש"י אמים הוא דמתמה וכו' אבל אשאר משקים לא מטמא דכולהו תלושין נינהו עכ"ל. וכונתו בזה כיון דבקרא כתיב וכל משקה אלמא דתלושין ודאי מכשרו מדאורייתא אלא דאפ"ה קס"ד דמים תלושין לא הוי בכלל כל משקה כיון דלא חשיבי ומשו"ה אין מכשירין מדאורייתא בתלושין אבל מדרבנן ודאי לא שייך לומר ותלושין מי מכשרו דהא כמה וכמה משניות במס' מכשירין מבואר להדיא דמים תלושין מכשרו ולא אשכחן דמחלק בין הכשר לטומאת שרצים או לטומאת מת וק"ל:
9 בתוספות ד"ה מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר הו"מ לאוקמי מדאורייתא וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא וכו' עס"ה. ולענ"ד יש ליישב יותר בפשיטות דסתמא דתלמודא הכא אזלא אליבא דר"פ לקמן דאמר אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא אפ"ה משקה מטבחייא הלכתא גמירי לה וא"כ לפ"ז ליכא מאן דפליג עליה דיוסף בן יועזר ומש"ה הוצרך לאוקמי מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שפסק דטומאת משקין לטמא את עצמן דאורייתא אפ"ה פסק דמשקין בי מטבחייא טהורים לגמרי ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעיקר מימרא דרב פפא והא דמפרש סתמא דתלמודא לעיל בטעמא דרב דאמר דכן ממש משום דקסבר טומאת משקין דרבנן אלמא דלית ליה לסתמא דתלמודא מימרא דר"פ דהלכתא גמירי לה אלא דאיכא למימר משום דלעיל אסוגיא דלעיל מיניה קאי דעיקר פלוגתא דרב ושמואל אברייתא דר"א קאי וא"כ ודאי לא שייך לומר דהלכתא גמירי לה דאם כן מאי תדע דקאמר ר"א כדמקשה הש"ס לקמן ומשו"ה אסיקנא לדר"פ בקושיא משא"כ הכא בעי הש"ס לאוקמא הך מתניתין דדם שנטמא מדרבנן דוקא ודלא כיוסף בן יועזר משום דלקושטא דמילתא קי"ל כר"פ דיוסף בן יועזר הלכתא גמרי לה כמו שאבאר לקמן ודו"ק:
10 בגמרא ת"ש הן ישא איש בשר קדש וכו' ואמר רב אישתבש כהני. וקשיא לי אמאי איצטריך לאתויי כלל הך דרב דהא אדרבא כ"ש אי הוי אמרינן דלא אישתבש כהני טפי הו"מ לאקשויי בפשיטות מגופיה דקרא מדשאל להם חגי היקדש ואמרו לא וע"כ אאחרון שבהם קאי ולפרש"י היינו שמן ולפירוש ר"ת דאו או קאמר אחרון שבהם היינו אל כל מאכל הקדש וא"כ שמעינן מיהא דיין ודאי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש אפילו את"ל דאי לאו דרב לא הוי מצי לאקשויי כלל מתשובת הכהנים כיון דמפשטא דקרא משמע דאישתבש כהני מדהשיב להם הנביא וכן כל מעשה ידיהם טמא וא"כ לא היו בקיאין כלל להבחין בין טמא לטהור ומדהשיבו סתם ואמרו לא ולא ביחנו דבריהם איזה מהם טמא ואיזה מהם טהור אם כן ממ"נ טעו אם כוונתן באמרם לא על האחרון לחוד שהוא שמן לפרש"י ולר"ת על כל מאכל אם כן הרי טעו במה שטמאו היין שלא כדין לרב דאמר דכן ממש ואם מה שאמרו לא אכולהו קאי הרי טעו במה שטיהרו הלחם ונזיד אפי' אם נאמר דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא והשאלה והתשובה הכל מדאורייתא סוף סוף עכ"פ הלחם מיהא טמא ומשאלת חגי שאמר להם היקדש בלשון יחיד נמי לא מצי לאקשויי בפשיטות משום דאפשר לומר דלנסותם בכל פרטי דינים אמר להם כן ומשו"ה הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני והיינו משום דרביעי בקדש בעא מינייהו כדמסקינן בסמוך דבהכי פליגי רב ושמואל אלמא דאפילו שמן טמא מכ"ש יין וא"כ קשה לרב דאמר דכן ממש אלא דאכתי קשה דטפי הוי מצי לאקשויי בפשיטות מסיפא דקרא ממה שאמר להם אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא דמשמע מיהו יין ושמן טמאים וקשיא לרב. מיהו בהא נמי מצינן למימר שהכהנים לא היו בקיאין כלל בדיני טומאה ובסיפא דקרא טימאו את הטהור דהיינו יין ושמן לרב דאמר דכן ממש וברישא דקרא טיהרו את הטמא דהיינו לחם ונזיד לחם אליבא דכולי עלמא ובנזיד למאן דאמר אוכל מטמא אוכל מדאוריתא והוא הדין למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל בדרבנן בדיק להו משום הכי הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני וע"כ ארביעי בקדש קאי לאפוקי מדשמואל ואם כן ממילא משמע דיין שהוא שלישי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש כן נ"ל ועיין עוד בסמוך: