פני יהושע על בבא מציעא מ״ה

1 בגמרא לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוא. נ"ל דהא דפשיטא ליה בכספא דהוי טבעא לגבי דנפשיה אפילו למ"ד דלגבי דהבא פירי הוי ואילו בדהבא מספקא ליה למ"ד דהוי פירי לגבי כספא א"א דאפילו לגבי דנפשיה הוי פירי והיינו משום דגריעותא דדהבא היינו שאינו חריף וא"כ האי גריעותא שייך אפי' אי הוי באפי נפשיה דכיון שאינו חריף להוציאו בהוצאה אפשר דלא מקרי טבעא משא"כ בכספא דחריף אלא גריעותא דיליה הוא שאינו חשוב כמו הזהב ומש"ה הוי פירי לגבי דהבא למאן דס"ל הכי אבל באפי נפשיה ודאי כספא נמי חשיב טובא וא"כ פשיטא דהוי טבעא זה נ"ל ברור ובחנם נתקשו המפרשים בזה וק"ל:

2 שם אלא לב"ש וש"מ רבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין. והקשה בת"ח דלמא דווקא לגבי דנפשיה ס"ל לר"י דדהבא פירא הוי אבל לגבי שאר פירות טבעא הוי ע"ש באריכות ואף שזו קושיא אינה נ"ל דהא אנן לא אשכחן מידי דליהוי פירי לגבי דנפשייהו ולגבי שאר פירות ליהוי טבעא אלא כל מידי דלגבי דנפשיה פירי נינהו ה"ה לכל מידי כדאשכחן לענין מעות שפסלתו מלכות ואין להאריך בזה. אמנם עכ"ז ראיתי לתרצה וליישב שיטת המקשה והתרצן בהכרח גמור דבלא"ה קשה הא דקאמר אלא לאו לב"ש דהא בכל דוכתי פרכינן אטו טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ומ"ש התוספות דאליבא דב"ש קאמר נראה דוחק מה"ט גופא. ועוד דלישנא לא משמע הכי דר"י דינא קאמר אע"כ כתירוץ השני שכתבו התוספות דסבר ר"י כב"ש משום דסתם מתני' דהזהב אתיא כוותיה והיינו כזקנותו דרבי ואכתי תקשה לך מנ"ל לאוקמי סתם מתני' כב"ש דלמא דוקא לגבי כספא סבר תנא דמתני' דדהבא פירי הוי אבל לגבי דנפשיה לעולם אימא לך דטבעא הוי ויהא מותר להלוות דינר בדינר. ועוד דאפילו לגבי כספא מצי סבר תנא דמתני' דלענין מעשר טבעא הוי דבמעשר אזלינן בתר חשיבותא כמ"ש לעיל אע"כ סבר המקשה מדסבר ר"י אסור להלוות דינר בדינר והיינו כב"ש במקום ב"ה ומשום סתמא דמתני' מכ"ז נראה דר"י סובר דסברא פשוטה דכיון דחזינן דדהבא לגבי כספא אמרה מתני' דפירי הוי אף ע"ג דדהבא חשיבי וע"כ היינו משום דלא חריף והזול והיוקר תלוי בו אם כן מאותה סברא גופא פשיטא ליה דאפי' לגבי דנפשיה לא מיקרי טבעא כמ"ש דטעמא דלא חריף שייך אפי' לגבי דנפשיה כיון שאינו חריף להוציאו ה"ל כפירות לכל מילי וא"כ ע"כ היינו כב"ש וממילא מוכח דס"ל אין מחללין דה"ל כפירות גמורים כיון דלא נחתינן כלל לחלק בדהבא דלהוי בחד גוונא טבעא ובחד גוונא פירי דאי ס"ד לחלק קשה אדר"י גופא מנ"ל לפסוק כב"ש נגד ב"ה אי משום מתני' דהזהב ה"ל לחלק אע"כ דלטעמא דלא חריף לא שייך לחלק וע"ז משני הש"ס שפיר דלעולם אימא לך דר"י הוא דאמר מחללין והיינו דודאי יש לחלק דאף ע"ג דלגבי כספא אמרו במתני' דהזהב וכן לב"ש במעשר דפירא הוי אפ"ה לגבי דנפשיה טבעא הוי אלא דר"י סבר מסברא דנפשיה דלענין ריבית דיינינן כמו לענין מקח וממכר כמו שיתבאר היטב בסמוך ואם כן פסיק שפיר דכיון דסתם מתני' דהזהב ס"ל דלענין מקח וממכר פירי הוי מה"ט אסור לענין ריבית. ולפ"ז מצינן למימר דקאי ר"י אפי' אליבא דב"ה וסתם מתניתין דהזהב נמי אתיא אפילו לב"ה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא לענין מעשר דמר אזיל בתר חורפא ומר בתר חשיבותא אבל לענין מקח וממכר כ"ע מודו דפירי הוי כזקנותו דר' וכן לענין ריבית שדינו כמקח וממכר והא דמקשה הש"ס בפשיטות אי לב"ה הא אמרי טבעא הוי היינו דהמקשה לא ס"ד דריבית תליא דוקא במו"מ וא"כ הוי סבר שפיר דכיון דלב"ה אפי' לגבי כספא הוי טבעא בחד צד כגון לענין מעשר כ"ש דהוי טבעא לגבי דנפשיה וא"כ פשיטא דמותר להלוות דינר בדינר אבל לסברת התרצן דריבית במו"מ תליא מיתוקמא שפיר אפי' כב"ה וכדכתיבנא ודוק היטב ועיין בסמוך:

3 שם ושאני הלואה כיון דלענין מקח כו' לגבי הלואה נמי כו'. וקשה דאם כן למאן דסבר כילדותיה דר' דלענין מו"מ כספא לגבי דהבא פירי הוי וכי נאמר דמה"ט יהא אסור להלוות מטבעות של כסף על של כסף ואף דבאמת מל' התו' כאן משמע דאה"נ דהכי הוא אבל קשה לומר כן דסתם הלוואה הנזכר בכ"מ היינו במטבעות של כסף כגון סלעין דינרין או מנה לי בידך ולא אשתמיט שום תנא דאסר בכה"ג משום ריבית והנראה בעיני דהא דאמרינן הכא כיון דלענין מו"מ כו' לענין הלואה נמי לאו מדינא הוא אלא כעין גזירת חכמים הוא פיר' דכיון דלגבי כספא אמרו רבנן דהוי פירי משום דאיהו יוקרא וזולא א"כ סברי אינשי דמה"ט אפי' לגבי נפשיה נמי דהבא פירי הוי כמ"ש לעיל דהאי ריעותא שייכא נמי באפי נפשיה וא"כ אי שרינן להלוות דינר זהב בשל זהב אתי נמי להלוות סאה בסאה דסברי מכדי האי פירי והאי פירי מ"ש משא"כ בדינר של כסף אף למ"ד כילדותו דר' דלגבי דהבא פירי הוי והיינו משום דדהבא חשיב מיניה אפ"ה לא שייך למגזר בהו דכ"ע ידעי דבאפי נפשיה טבעא הוי דחריפי אינהו ויוצאות בהוצאה תמיד וסתם מטבעות עלייהו קאי והיינו דמתמיהין לעיל באפי נפשיה מי איכא למ"ד וכמ"ש שם וא"כ לא שייך למגזר כלל כנ"ל ברור לולי דברי התו' שלא כתבו כן:

4 בתוספות בד"ה ושאני הלואה עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בלשון הגמ' מה שיש לדקדק על דבריהם ואין מהצורך לכפול הדברים רק שלשונם צריך ביאור קצת להמשיך דבריהם והוא דעיקר כוונתם דכיון שהוכיחו דר"י איירי בדינר זהב והיינו באחד משני פנים או דס"ל כב"ש והיינו משום דסתם מתני' דהזהב כזקנותו דר' או אליבא דב"ש קאמר ולא ס"ל כמ"ש התוספות ואם כן לא ידעינן הלכתא כמאן לענין מו"מ אי כזקנותיה דר' או כילדותיה ומספקא לן נמי בהזהב לגבי פירות לענין מו"מ אי הוי טבעא או פירי וע"ז רוצים להוכיח דלגבי פירי ודאי טבעא הוי לכ"ע וזה שכתב ולב"ש דוקא אסור להלוות כו' כוונתם דאפי' לענין הלואת דינר בדינר גופא י"ל דר"י אליבא דב"ש קאמר אבל לב"ה מותר ואם כן כ"ש דלענין מו"מ טבעא הוי וכתב עוד ולב"ש נמי כו' כוונתם דאף אם נאמר דר"י ס"ל כב"ש מ"מ לענין פירות מיהא כ"ע מודו דטבעא הוי כדאשכחן לענין חילול וא"כ ה"ה לענין מו"מ כה"ג ומייתי עוד ראיה מדר"ש לקמן ומה שחזרו וכתבו ואפילו לגבי כספא כו' יש לפרש דכוונתם דאף אם נאמר דלדברי ר"י לענין מו"מ אפי' לגבי פירות פירי הוי אף אנו יש לנו לומר להיפך דלא קי"ל הכי אלא אפי' לגבי כספא טבעא הוי דשמא כילדותיה מסתברא דנהי דר"י קאי כזקנותיה הא רב אשי בתרא הוא וקאמר לעיל כילדותיה מסתברא דאף ע"ג דסתמא דתלמודא דחי לראיית רב אשי מ"מ י"ל דגוף דבריו לא נדחו ואם כן העולה מכל דבריהם דדהבא לגבי כספא לא מכרעא מלתא הלכתא כמאן אבל לגבי פירי הכריעו דטבעא הוי וא"כ מכ"ז הוכיחו דמ"ש ר' חננאל בשם ר' האי גאון היינו משום דנשתנה הדבר בימיו כנ"ל בכוונת דבריהם ולקוחים הם מלשון הרי"ף ע"ש:

5 בגמרא וב"ה סברי הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני ופרש"י דכסף יתירי כתיבי. ויש מקשי' אמאי איצטריך להו קרא לרבויי דלשתוק קרא מיניה ומהיכי תיתי למעוטי דהא ב"ש איצטריך להו קרא למעוטי ויש ליישב משום דבאמת תלתא קראי כתיבי ונתת בכסף וצרת הכסף ונתת הכסף בכל אשר תאוה כו' ואם כן חדא לגופא אייתרי להו תרי קראי ולב"ש דדריש נמי יתורא דה"א דהכסף הכי דריש להו כסף לרבות כל מיני מטבעות כגון פירות על דינר דהכי מייתינן לקמן לרבות כל דבר הנצרר ביד או כל דבר שיש עליו צורה דה"א דהכסף למעוטי כסף שני וקרא בתריה לב"ה אפשר דאתא נמי למעוטי כסף שני ושינה הכתוב עליו לעכב דאפי' בדיעבד אינו מחולל כדמשמע לקמן בהדיא דלהאי טעמא אפילו בדיעבד אינו מחולל ואיידי דאיצטריך למיכתב הה"א דהכסף לא סגי דצריך לכתוב הכסף ולב"ה לא דרש הה"א דהכסף אלא כסף קמא לרבות כל דבר שיש עליו צורה וכי היכא דלא תימא דהכסף אתא למעוטי כסף שני ולא לרבות חזר וכתב הכסף שלישי וע"כ לרבות אתא דהכי משמע טפי לרבות אפילו כסף שני ושלישי דאי למעוטי כיון דממעטינן שני שלישי מנ"ל כנ"ל ועיין עוד מזה בסמוך א"נ דב"ה דריש ההי"ן דהכסף חדא למעוטי אסימון וחדא למעוטי מטבע שאינה יוצאה וכ"נ להדיא מפי' הברטנורא בפ"א מסכת מעשר שני ע"ש:

6 בתוספות בד"ה לפלוגי בסלעים כו' אך קשה דלקמן כו' וי"ל דהתם הסלעיס שוין כו' אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין עכ"ל. פי' דאיירי התם שהסלע הוא חריף טובא ואינו יכול לחלל על מטבע אחרת של כסף דאינו מוצא כסף החריף יותר לכך צריך לחללו על נחושת אבל אכתי יש לדקדק דהא בפ"ק דדמאי תנינן הדמאי מחללין אותו כסף על כסף כסף על נחושת ומייתי לה נמי לקמן בפרק הזהב והאי כסף על כסף ע"כ איירי שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל וא"כ משמע להדיא דבדמאי דוקא שרי בכה"ג אבל בודאי אפי' כשהשני חריף נמי אסור ויש ליישב וצ"ע וע' בסמוך:

7 בא"ד א"נ אתיא כר"מ כו' וחכמים מתירין כו' עכ"ל. וקשה טובא דא"כ מאי מקשה הכא ליפלגו בסלעין על סלעין דלמא בסלעין על סלעין כ"ע מודו דאסור שאינו דרך חילול דהא למסקנא נמי משמע דאע"ג דכ"ע לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני אפ"ה ס"ל לר"מ דכסף על כסף אסור וכן יש להקשות לשינויא קמא שכתבו התוספות דכסף שאינו חריף על חריף עדיף טפי מכסף על נחושת או זהב א"כ מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וע"כ היינו שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל ואם כן מאי קושיא דלמא בכה"ג כ"ע מודו דמחללין. ולכאורה היה אפשר ליישב דהא דמקשה בפשיטות היינו משום דאמרינן דב"ה דרשי כסף כסף ריבה ואם כן מהאי ריבויא גופא שייך לרבות כל מילי דכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי וא"כ פריך שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין להודיעך כוחן דב"ה דאפי' בכה"ג שרו והא דמסקינן דכ"ע אית להו הכסף כסף ריבה היינו אליבא דחכמים דר"מ אבל ר"מ גופא לית ליה לא רבויא דכסף כסף ולא מיעוטא דהכסף ואם כן אית ליה מסברא דנפשיה דכסף על כסף אין מחללין משום שאינו דרך חילול אבל כסף על נחושת שרי מיהא מדוחק אבל שלא מדוחק אסור משום ביזיון כפרש"י לקמן דף נ"ו וכסף על זהב אפי' שלא מדוחק כב"ה אליבא דמסקנא וכ"ז למאן דיליף מסברא אבל למאן דיליף מריבויי או מיעוטי דקרא לא שייך לחלק אלא לרבות או למעט בכל ענין כסוגית הש"ס בכ"מ ועד"ז מיושב גם כן לשינויא קמא דתוס' דנהי דכסף על כסף החריף עדיף טפי אפ"ה פריך שפיר דלב"ש כיון דילפי ממיעוטא דהכסף יש למעט אפי' בכה"ג אלא דכאן אי אפשר לומר כן דכיון דאיכא ריבויא דכסף כסף ומיעוטא דהכסף שפיר שייך לאוקמא הריבוי לכסף על זהב או נחושת ומיעוטא לכסף על כסף והיינו כר"מ ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וכן לשינויא קמא דתוספות דכסף על כסף עדיף טפי יש להקשות להיפוך ויש ליישב בדוחק. ומיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות וגרסתם דגרסי כסף על כסף בפלוגתא דר"מ וחכמים אבל הגרסא שלפנינו אינו כן אלא כך היא שנויה אין מחללין כסף ופירות על הכסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין ופליגי בבא לחלל בשקל פירות ושקל מטבע על סלע שלם ועד"ז פירשוה הרמב"ם ור"ש ז"ל בפירוש המשניות שלהם וכן פי' הראב"ד ורע"ב ז"ל וגירסא זו ודאי מוכרחת ואמיתית ע"פ תלמוד ירושלמי ע"ש וכן מוכח להדיא ממה שאכתוב לקמן דף נ"ו ע"ש. ואם כן לפי גירסא זו מצינו למימר דלא פליגי כלל בכסף על כסף אלא שדינו שוה בזה לכסף על שאר מטבעות והא דקאמר סלע של חולין שנתערבו כו' מחלל על נחשת ולא קאמר דמחלל על כסף אחר י"ל כפי' ר"ש שם דגזרינן שמא יבא לחלל על אותן שבתערובת בלי שום תנאי ע"ש ובתי"ט נמצא לפי זה מקשה הכא שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין דקס"ד דלה"ט דכסף שני לא שייך לחלק כלל בין כסף על כסף או על שאר מטבעות וכן למסקנא נמי לא מפלגינן בינייהו והדבר צ"ע טובא שיש לי לדקדק הרבה בכל אחד מדברי המפרשים במסכת מעשר שני וכן בלשון הרמב"ם בהלכות מעשר שני שכתב לפסק הלכה דכסף על כסף או נחשת על כסף אסור לכתחילה ובפרק שאח"ז כתב דמותר לפרוט כסף על דינרי זהב ולכאורה דבריו תמוהים דמ"ש כסף על זהב דשרי ונחשת על כסף דאסור ומסוגי' דשמעתין משמע להיפך וכן בסוגית הירושלמי נראין הדברים לכאן ולכאן ואין להאריך יותר:

8 בד"ה השתא כספא כו' ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא יתיישב יותר משום דבירושלים גופא הדר וכתב ונתת הכסף וקס"ד דהתם נמי דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני ומשני הש"ס דהתם לא שייך לדרוש כן אלא הא דהדר וכתב היינו נמי שמחויב להביא הכסף הראשון לירושלים דוקא אבל כשכבר הביאו לירושלים מותר לפרטן ומה שנכתב שני פעמים היינו לעכב דבדיעבד נמי אינו מחולל ועוד יש לומר דאי לא כתב אלא חד ה"א דוקא היכא דגרועי גרעי' אסר רחמנא כגון מכסף על נחושת אבל היכא דעילויי עלייה על דבר החשוב ממנו מותר לחלל לכך נכתב שני פעמים דבכל ענין אסור ובזה נתיישב הא דלא מקשה הש"ס קושיא השניה קודם לראשונה דההיא דהפורט סלע ממעות מעשר שני נשנית במתני' מקמי היאך ולפמ"ש א"ש דבלא"ה היה מקום לומר דנחשת על כסף כ"ע מודו דשרי אפי' לכתחילה דעילויי עלייה או דאיירי בדיעבד כגון שהוא מדוחק דה"ל כדיעבד אבל כיון דאמר דבירושלים שרי הכל וע"כ חזר ונשנה לעיכוב' או לאסור אפי' על החשוב ממנו א"כ מקשה שפיר ויש ליישב עוד בע"א ואין להאריך:

9 בגמרא דב"ש סברי גזרינן שמא ישהא עליותיו וב"ה סברי לא גזרינן כו' ויש לתמוה דלפ"ז להאי לישנא לא פליגי ב"ש וב"ה לענין מעשר אלא בהך גזירה לחוד וא"כ מאי האי דקאמר רבין משמיה דר"י לעיל דאף ע"פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מלתא דפשיטא היא דמאי ענין ריבית למעשר. מיהו למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דכיון דלענין איסור ריבית נמי לאו מדינא אסור אלא משום גזירה דכיון דלענין מו"מ שויא רבנן כפירי סברי אינשי דהוי כפירי גמור ומאן דחזי דמלוה דינר בדינר אתי להלות סאה בסאה ואם כן לפ"ז סד"א דכ"ש דשייך הך גזירה לענין חילול מעשר דאפילו בלא הך גזירה דשמא ישהא אפ"ה שייך הך גזירה גופא דכיון דלענין מו"מ שויא רבנן כי פירי סברי אינשי דפירי גמור הוא ומאן דחזא דמחלל על דינר זהב אתי לחלל נמי פירי על פירי ואם כן לפ"ז ה"א דהא דב"ה מתירין היינו מדוחק דוקא אבל שלא מדוחק אסור קמ"ל ר"י דאפ"ה מותר לגמרי לכתחילה דדוקא לענין ריבית שייך הך גזירה דריבית כמקח וממכר דמי משא"כ לענין חילול מעשר לא אתא למיטעי משום מו"מ ולא דמי כלל כנ"ל נכון ודו"ק:

10 שם אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כו' סוגיא זו עמוקה מני ים ורבו בה השיטות בכמה ענינים שונים בין גדולי הקדמונים דלפרש"י מטבע לא מקרי כלי אלא פירי הוא דהוי ואזלי כולה סוגיא דרב ולוי ע"כ אליבא דמ"ד פירי עבדי חליפין ורבו החולקים עליו כנראה מפי' התוספות וכן נחלקו בה הבעל המאור עם הרמב"ן בספר המלחמות בשם הרי"ף. ולענ"ד פשט דברי הרי"ף מטין בזה כדברי רש"י וכן נראה לי שיטת הרמב"ם וכן בהא דלקמן אי בעלי חיים מקרי כלי או פירי נמי נחלקו בה הפוסקים שכתבתי וכ"א מפ' הסוגי' לפי שיטתו ולכל אחד מהפירושים יש להקשות קושיות עצומות ודקדוקים רבים עיין באריכות בספר המלחמות ומלבד כל אלה יש לי לדקדק כמה קושיות ודקדוקים לדברי כולם כמו שאבאר לך לאחדים לכך ראיתי לבאר הערה אחת מה שנלע"ד כפי אשר הורוני משמים ליישב כל הספיקות בזו השיטה עפ"י הסברא זו ואפשר שהיא שיטת רש"י ואם אמנם לא כיון לזה ראיות מוכרחות יתנו עדיהן ויצדקו ומכללן אבוא לבאר שיטת רש"י ותוספות לכל אחד כדאית ליה הוי יודע ששני מיני חליפין הן שמצינו בש"ס המין האחד הוא כעין קנין סודר דילפינן ליה מדברי קבלה מקרא דבועז והיינו שאין עיקר כוונתו לקנות הסודר לגמרי אלא שקנין זה נהגו לפנים בישראל כדי להקנות דבר הנקנה ע"י הסודר והסודר הדר למריה וכעין שאמרו קני ע"מ להקנות הוא ובכה"ג קונין אפי' בפחות מש"פ ונחלקו ג"כ רב ולוי לקמן אי בכלי של קונה או של מקנה כמו שיתבאר והמין השני היינו היכא שנתכוונו להחליף באמת כההוא דמחליף פרה בחמור וכיוצא בזה מצינו בדוכתי טובא והיינו נמי כדין החליפין שבמשיכת האחד נקנה שכנגדו לחבירו בכ"מ שהוא לגמרי ונתחייב באונסין וכבר מצאנו שהתוספ' כתבו לקמן בשם רבינו תם דגם אלו החליפין דשוה בשוה דברי קבלה הם ואסמכיה אקרא דעל הגאולה זו מכירה אלא שחילק בהם דבכלי גמור קונין בין ק"ס ובין חליפין דשוה בשוה אבל בפירות אף למ"ד שאין עושין חליפין היינו כעין ק"ס אבל חליפין דשוה בשוה אידי ואידי עושין חליפין חוץ ממטבע דאפי' שוה בשוה נמי לא וכ"כ ה"ה שהיא שיטת הרמב"ם כפר"ת. ועוד כתבו התוספות לקמן דאפשר לפר"ת יש לחלק ג"כ דבחליפין כעין ק"ס הוא בכליו של מקנה ללוי משא"כ בחליפין דשוה בשוה אפי' לוי מודה דאפי' בכליו של קונה ע"ש בדף הסמוך בד"ה ולרב נחמן שכתבו כן מיתורא דקרא דעל הגאולה לפר"ת. אבל בעיני יפלא היאך אפשר לומר כן כיון דקרא דעל הגאולה ועל התמורה אתרווייהו קאי לפר"ת ונעל דכתיב עלייהו קאי אם כן איך שייך לומר דלענין על הגאולה דרשינן נעל אין מידי אחריני לא ולענין על התמורה דהיינו חליפין דשוה בשוה לא נדרוש דרשא דנעל וע"ק דאם כן כי מקשינן לקמן לר"נ דאמר נעל דוקא לקיים כל דבר מאי עביד ליה ואמאי לא מוקי ליה לענין שוה בשוה וכה"ג גופא יש להקשות לענין כליו של מקנה ללוי דדריש להו מקראי דבועז ואם כן היאך שייך לחלק בכך בין חליפין לחליפין כיון דשניהם במקרא א' נאמרו ועל כיוצא בזה אמרינן סכינא חריפא מפסקא קראי ואין אלו אלא דברי נביאות ובאמת הרבה מגדולי האחרונים נחלקו על שיטת רבינו תם הנ"ל והרב המגיד וכ"כ בש"ע ח"מ סי' ר"ג בהג"ה שהביא שני הדיעות אי קונין בפירות בחליפין דשוה בשוה ע"ש. אמנם כן לענ"ד הקלושה יראה דא"א בשום ענין לחלוק על זה ולומר שלא יועיל חליפין דשוה בשוה בפירות דוודאי מהני אבל לאו מטעמיה דרבינו תם שסובר דחליפין דשוה בשוה לא ידעינן אלא מדברי קבלה דבועז וכחדא נפקא בהדי קנין סודר דא"כ לא היה שום מקום לחלק בין זה לזה בשום ענין הן לענין דבעינן נעל וכן לענין כליו של מקנה אליבא דלוי אלא דלדעתי חליפין דשוה בשוה לא צריכי לדברי קבלה אלא קונה מדברי תורה קנין גמור דהא קי"ל הלכתא כרבי יוחנן דמעות קונה דבר תורה ופרש"י דילפינן מדכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו ושאר המפרשים כתבו דבלא"ה פשיטא לן כיון דכסף קונה בכל מקום והדבר ידוע דבכל מקום שאמרו כסף קונה אמרינן דשוה כסף ככסף וקי"ל דאפי' שומא אין צריך ואם כן כשמחליף פרה בחמור נעשה הפרה שוה כסף לגבי החמור וכיון שמשך בעל החמור את הפרה הרי הגיע שוה כסף לידו ואם כן נקנה החמור לבעל הפרה דקנין הכסף שנתן בכל מקום שהוא הוה קנין גמור ונתחייב נמי באונסי הפרה דברשותיה קאי לגמרי כמו שהיה הדין במעות ממש לדין התורה ונהי דבמעות ממש קמו רבנן אמילתיה ובטלוהו משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה אפ"ה בחליפין כה"ג שהיא מדין שוה כסף לא שייך האי טעמא לבטל זה הקנין דאם כן כ"ש שיאמר בעל החמור שמשך כבר את הפרה נשרפה הפרה שלך בעליה וכמו שאכתוב לקמן באריכות בלשון התוספות בד"ה ש"מ מטבע כו' שזה הכרח גמור וממקומו נמי הוא מוכרע דאי ס"ד דאפי' בכה"ג שייך האי טעמא אם כן אף אם נאמר דילפינן לה מדין הקנין דדברי קבלה דבועז אכתי ה"ל לחכמים לבטל זה הקנין כמו שבטלו קנין המעות דעדיף מיניה וכן הקשו התוספות לקמן ותירוצם לא שייך בחליפין כה"ג אע"כ כדכתיבנא וכמו שיבואר שם דלא שייך הכא הטעם דנשרפו חיטיך לענין חליפין דשוה בשוה ואם כן אוקמוה אדאורייתא שקונה מדין תורה מחמת קנין כסף. ולפ"ז א"ש דכ"ע מודו דלא בעינן כליו של מקנה ולא בעינן דומיא דנעל אלא אפי' בפירות דהא נמי שוה כסף הוא וכל זה למאי דקי"ל כר"י דמעות קונות אבל אליבא דר"ל ודאי צריכין אנו לומר דחליפין דשוה בשוה היינו מטעם חליפין דקנין סודר והא דמהני בפירות משום דר"ל לשיטתו דפירי עבדי חליפין. וע"פ הצעה זו יתיישב היטב הסוגיא דשמעתין כמו שאבאר ודו"ק:

11 ועתה נחזור לענינינו לדין המטבע דעסקינן בה במימרא דרב ולוי דיש לדקדק אמאי נקיט לישנא נעשין חליפין או אין נעשין דכיון דבין לפרש"י דס"ל דטעמא דמ"ד נעשין היינו משום דס"ל דפירי עבדי חליפין ובין לפי' התוספות דכלי הוי אם כן ה"ל למימר עושין חליפין שזה עיקר הרבותא וכדאמר האי לישנא גופא בפירות דעבדי חליפין או לא עבדי משא"כ לישנא דנעשין לא משמע הכי וכ"ש למ"ד אין נעשין וקי"ל למסקנא דה"ה דאין נקנין בחליפין אם כן ה"ל למימר הכי בהדיא מכל זה נראה דעיקר פלוגתא דרב ולוי היינו לענין חליפין דשוה בשוה בגוונא דמתניתין שמחליף מטבע במטבע דעלייהו קאי והיינו שוה בשוה או שנא' דבכל מיני חליפין איירי דמ"ד שמועיל בכל דיני חליפין הן כעין קנין סודר וכן שוה בשוה ומ"ד אין נעשין היינו דשוה בשוה נמי לא דעיקר לישנא דנעשין ואין נעשין אחליפין דשוה בשוה קאי והיינו דמתמה רב פפא מ"ט דמ"ד אין נעשין וכוונתו נמי אחליפין דשוה בשוה דשייך אפילו בפירות ומאי שנא מטבע ומסיק שפיר דטעמא משום דדעתיה אצורתא וכיון דעבידא דבטלה לא סמכא דעתיה לקנותן עד דמטינן לרשותיה והיינו דמקשה הש"ס תנן הזהב קונה הכסף מאי לאו בחליפין משום דלשון קונה משמע ליה שקונה הכסף בכל מקום שהוא והיינו כדין חליפין והוי אתי ליה שפיר נמי סיפא דהכסף אינו קונה את הזהב מהאי טעמא שאנו מפרשין אי איירי לענין דמים דכסף אינו קונה זהב משום דמעות אינו קונה מתקנת חכמים אליבא דר"י אף ע"ג דלא שייך התם הטעם דנשרפו כמ"ש במתניתין בריש פירקין וע"כ היינו משום דבמעות גופא לא חלקו בתקנתן כמ"ש שם או מאיזה טעם אחר יהיה איך שיהיה שייך זה הטעם גופא נמי לענין חליפין דשוה בשוה דכסף לגבי זהב מיקרי כסף גופא ולא שוה כסף מש"ה אינו קונה דה"ל כעין מקח וממכר במעות גופא דלא קני משא"כ דהבא גבי כספא פירי מיקרי מש"ה קונין בהם כמו בחליפין דפירות וכן יש לפ' כל המשנה עד"ז לסברת המקשה ומשני הש"ס דאיירי בתורת דמים ומסיק ה"נ מסתברא דאי ס"ד דבחליפין איירי תרווייהו ליקני אהדדי פירוש דכיון דלמ"ד דנעשין חליפין בשוה ושוה והיינו משום דמחליף מטבעות של כסף בכסף לא ה"ל כעין מקח וממכר לענין שנא' במעות אינן קונות א"כ ה"ה למחליף כסף בזהב שיש לומר דתרוייהו קני אהדדי דלא משמע ליה לחלק בין זה לזה כן נ"ל נכון ויתר הסוגיא יתבאר על מקומו ודוק היטב. ועתה נשוב לפרש שיטת רש"י ותו':

12 בתוספות בד"ה אין מטבע כו' וא"ת ולר"נ כו' וי"ל דמטבע מיקרי שפיר כלי כו' עד סוף הדיבור ומשמע דפשיטא להו דמטבע דלא סגי או דליכא טיבעא ה"ל כלי גמור וקונה בחליפין ויש לתמוה דהא לקמן גבי דינר וטריסית אסקינן דאיירי בפרוטטות דליכא טיבעא עלייהו ומסיים הש"ס בהדיא אידי ואידי פירא הוי ומיקני בחליפין ולדברי התוספות ה"ל למימר אידי ואידי כלי הוי וקונין בחליפין ונהי דלעיל בכולה סוגיא דדהבא וכספא נקיט לישנא דפירי לגבי טיבעא היינו משום דלא נחית לדיני חליפין אלא לאפוקי מדין מטבע לגבי דחבריה שייך לשון פירי אבל לקמן דבדיני חליפין עסקינן ודאי לא ה"ל למימר פירא הוי כיון דדין הפירות אינן כדין הכלים אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא וכמו שאכתוב לקמן בהרחבת הביאור ואם כן לפי זה שפיר יש לקיים פרש"י דמטבע פירי הוי ומה שהקשו דאם כן פליג רב נחמן ארב ולוי אין נראה קושיא כ"כ לדחות פרש"י דמה בכך אם פליג אפ"ה הלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דפשיטא לפי מה שכתבתי בלשון הגמרא דאחליפין דשוה בשוה קאי דאף ע"ג דבפירי וודאי מועיל לשיטתם מדין תורה דשוה כסף ככסף ולפי ר"ת מדברי קבלה אפ"ה סובר רב דבמטבע אינו מועיל אם כן אתיא מילתא דר"נ שפיר כרב אלא דאף אם נאמר דרש"י לא נחית לזה אפ"ה י"ל דר"נ ס"ל כמ"ד מטבע אין נעשה חליפין וה"ה לפירי והא דנקט מטבע היינו לרבותא משום דמטבע חשוב מפירי כמ"ש רש"י עצמו בפ"ק דקידושין דף כ"ח והא דאיצטריך ר' פפא לטעמא דצורתא עבידא דבטלה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ויהיב טעמא אליבא דכ"ע אפי' למ"ד פירי עבדי חליפין ועי"ל דאיצטריך טעמא דצורתא עבידא דבטלה לענין דאינן נקנין בחליפין וכדהדר ביה רב פפא ובלא"ה צ"ל דהאי טעמא דאמר רב פפא צורתא עבידא דבטלה אמר לאחר שחזר בו ממאי דהוי ס"ד דמטבע נקנין בחליפין כמו שאכתוב לקמן ולשון רש"י בכאן בד"ה מ"ט נמי יש ליישב ע"ז הדרך ואין להאריך כיון דבלא"ה אין זו קושיא כ"כ אם יסבור רש"י דר"נ פליג ארב ולוי למה שהקשו והוכיחו דבלא"ה ע"כ צ"ל דמיקרי כלי דאל"כ הא רב ששת פירי מיהא בעי ומטבע לא מיקרי פירי כו' עכ"ל ודבריהם אין מובנים לי דמהיכן פסיקא להו דרב ששת סובר כן ואדרבא לדבריהם קשה הא דפריך הש"ס לקמן ולרב ששת נעל מאי עביד ליה ומשני מה נעל דבר מסויים כו' א"כ משמע להדיא דלרב ששת לא ממעטינן אלא דבר שאינו מסויים ובכלל זה מטבע דדבר שאינו מסויים הוא למ"ד דדעתיה אצורתא כפרש"י אבל כל שאר מילי בכלל פירי הוא כמ"ש רש"י שם להדיא ומיתרבו לרב ששת מלקיים כל דבר ואם כן למ"ד דמטבע נעשה חליפין היינו משום דלא ס"ל דדעתיה אצורתא וה"ל דבר מסויים ובכלל פירי הוא ומה שכתבו דמטבע לא מיקרי פירי מדקאמר לקמן מידי דהוי אפירי לר"נ אין זה דקדוק כלל דה"ק מידי דהוי אשאר פירות וכן הא דקאמר לקמן ופירי נמי עבדי חליפין היינו שאר פירות דנהי דמטבע שם פירי עליה היינו משום דדין חליפין נכלל בל' פירי אבל לגבי שאר פירות שם מטבע עליו וזה פשוט וכן מה שכותבין במנא דכשר למיקני ביה ואמרינן ביה למעוטי מטבע היינו לרווחא דמילתא שלא יטעה שום אדם לומר דמטבע כלי מיקרי כמ"ש רש"י בקידושין דקצת שם כלי עליו ר"ל גבי שאר פירי אבל לגבי כלי גמור פירא הוי כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וסייעתו דמטבע לא מיקרי כלי ונפ"מ לענין מטבע פסולה ועיין בסמוך אבאר שיטת הרי"ף בזה ודו"ק:

13 בא"ד וי"א שחשוב כלי לפי שיוצא בהוצאה כו' ואין נראה דלקמן משני בפרוטטות כו' וכן מתניתין דכל המטלטלים כו' מוקי לקמן באנקא ואניגרא כו' עכ"ל. כוונתם בזה דאף ע"ג דר"ל מוקי לה הכי לקמן ושמעינן ליה לר"ל דע"כ ס"ל פירי עבדי חליפין מ"מ משמע להו לתוס' דלענין אוקימתא דמתני' בריבויא דכל המטלטלין ליכא מאן דפליג עליה דר"ל דע"כ מיתוקמא באנקא ואניגרא ואם כן למאי דקי"ל כמ"ד פירי לא עבדי חליפין ע"כ צ"ל דאנקא ואניגרא כלים נינהו ומש"ה קונין זא"ז זהו שיטת התוספות וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות ליישב שיטת הרי"ף שהביא ההיא דאנקא ואניגרא לפסק הלכה והיינו ע"כ משום דס"ל דכלים נינהו ע"ש. אבל קשיא לי טובא על דבריהם דהא בלא"ה א"ש הא דאנקא ואניגרא דקמ"ל דקונין זא"ז בתורת דמים דהא כולה פשטא דמתני' בהכי רהטא לענין תורת דמים הא דהזהב קונה הכסף כו' ומטלטלין קונין את המטבע והיינו בתורת דמים דהא אין מטבע נקנה בחליפין ועלה קתני כל המטלטלים קונין זה את זה ומפרש בגמרא דקמ"ל דאפי' כיס מלא מעות כו' דהיינו אנקא ואניגרא קונין זא"ז בתורת דמים דאף ע"ג דשום מטבע אפי' מעות רעות אין קונין זא"ז דלגבי דנפשיה טיבעא הוי ומעות אין קונה מ"מ הני אנקא ואניגרא כיון דלא סגיין כלל אינן בכלל מעות וקונין בתורת דמים והא דרצה הש"ס לקמן לדייק מההיא דכיס מלא מעות דמטבע נעשה חליפין היינו דוקא למאי דהוי ס"ד מעיקרא דאיירי במעות מעליא ואם כן אי אפשר לאוקמי בתורת דמים דהא קי"ל מעות אינן קונין אבל למאי דמסיק דאיירי באנקא ואניגרא אתי שפיר בתורת דמים כפשטא דמתניתין דאיירי בהכי וכן נ"ל מלשון הרי"ף ז"ל שכתב להדיא דמטבע שאינו יוצא כלל ה"ל כפירי ומיקני בחליפין ואי כדברי הרמב"ן ז"ל דלהרי"ף ה"ל ככלי ה"ל לפרש כן בהדיא ולמימר שקונין בהם אע"כ דכפירות משוה להו לגמרי דנקנין ואין קונין בהם ומ"ש בלשון המשנה דכל המטלטלים קונין זה א"ז היינו לענין תורת דמים דבהכי איירי מתני' וכדכתיבנא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מכירה דמטבע שאינו יוצא דינה לגמרי כפירות בכל פרטי דיני ע"ש. ויותר אני תמה על דברי התוספות והרמב"ן ז"ל דהא פשטא דכל המטלטלים לא איירי דווקא באנקא ואניגרא דמריבויא דכל ילפינן להו אלא פשטא דמלתא כ"ש לשאר המטלטלים ואם כן הא פירות בכלל מטלטלים נינהו והיאך פסיק ותני דכל המטלטלים קונין זה את זה אע"כ משום דמתני' לענין תורת דמים איירי דמהני אפילו בפירות ודו"ק. מיהו כל זה הוצרכתי לפרש לאותן המפרשים והפוסקים דלא נחתו לחלק בין חליפין דשוה בשוה לחליפין דק"ס משא"כ לשיטת רבינו תם ומכש"כ למה שהוספתי עליו משלי דבחליפין דשוה בשוה מהני אפי' בפירות ואין בהם חילוק בין תורת חליפין לתורת דמים וכמו שכתבתי דבכל ענין במשיכת האחד נקנה השני בכל מקום שהוא לבר ממטבע טובה משום דמעות אינן קונות מתקנת חכמים אם כן פשיטא דמיתוקמא שפיר ההיא דכל המטלטלים קונין זה את זה ואפי' אנקא ואניגרא והיינו דשוה בשוה בין בתורת חליפין בין בתורת דמים דלדידי דא ודא אחת היא שקונין לגמרי להתחייב באונסים ולפר"ת בתורת חליפין קונין זא"ז לגמרי ובתורת דמים קונה לכל מילי לבר מחיוב אונסין ודו"ק. וכן ההיא סוגיא דפרוטטות שהביאו התוספ' יתפרש ג"כ בכל האופנים שכתבתי ולעולם דכפירות הן כפשטא דלישנא דגמרא ויבואר יותר במקומו לקמן וכן ל' רש"י במשנה בד"ה כל המטלטלים שמפרש בין בתורת דמים בין בתורת חליפין יבואר גם כן בכל הדרכים שכתבתי לכל אח' כדאית ליה וללישנא קמא תורת חליפין שכתב היינו למ"ד פירי עבדי חליפין ואין להאריך יותר ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

14 בד"ה מאי לאו בחליפין וא"ת כו' וי"ל דה"פ כו' וקתני אינו קונה כו' משום דתנא רישא כו' עכ"ל. והא דמסיק הש"ס וקאמר ה"נ מסתברא צריך לפרש דהתרצן לא משמע ליה לפרש כן דנקיט בסיפא אינו קונה איידי דנקיט ליה ברישא דמשום איידי לא שייך למיתני דבר שאינו שהרי לפי האמת בסיפא נמי זימנין דקונה כגון בחליפין כן נ"ל כוונתם אלא דעדיין יש לתמוה דלפי פירושם כל מה שהאריך הש"ס בה"נ מסתברא דקאמר אא"ב בדמים היינו דאמרינן דהבא טיבעא כו' כל זה יתור לשון הוא כיון דהמקשה נמי נחית לכל זה ועיקר סברת התרצן דלא שייך למיתני איידי חסר מן הספר ועיין מ"ש בזה בלשון הגמרא לפי שיטתם זולת פי' התו' וק"ל:

15 בא"ד ומשני תני מחייב אינו מגיה המשנה אלא קונה פי' מחייב עכ"ל. כוונתם מבואר בזה כיון דלפירושם ע"כ להמקשה נמי צ"ל דמצינן לפרש לשון קונה על חיוב דמים דהא אינו קונה בסיפא היינו ע"כ לענין דמים והתרצן אינו מחדש אלא דקונה דרישא מפרשינן נמי כמו בסיפא וא"כ ע"כ אינו מגיה המשנה וזה ברור וק"ל:

16 בגמרא אי הכי אימא רישא כו' אא"ב בחליפין כו'. וקשה דליקשי מהכא למ"ד דקונין בכליו של מקנה והכא מפרש בהדיא שזה נותן הזהב לקנות את הכסף שביד חבירו ואם כן איך אפשר לומר דאיירי בחליפין והכא גופא בפלוגתא דמטבע נעשה חליפין איירי בה רב ולוי וללוי דווקא קונין בכליו של מקנה. מיהו למאי דפרישית דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דבכליו של קונה כמ"ש התוספות לקמן בדרך אפשר אליבא דר"ת וכמש"כ לשיטתם דשוה בשוה אינו כלל בדין ק"ס דילפינן מבועז אלא שקונה בתורת שוה כסף א"כ אתי שפיר ודו"ק:

17 שם אמר רב פפא כו' מידי דהוי אפירי לר"נ ופרש"י מידי דהוי כו' ומודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנה בחליפין דכתיב לקיים כל דבר כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דאיך אמר רב פפא מידי דהוי אפירי לר"נ דוודאי לא דמי בשלמא לר"נ דממעט פירות מדכתיב נעל וא"כ אייתר ליה לקיים כל דבר לומר דנקנין ע"י נעל כדקאמר הש"ס לקמן להדיא אבל הכא במטבע דלפרש"י אף למ"ד אין נעשה חליפין כרב ששת ס"ל דקונין בפירות ואמרינן לקמן דרב ששת דריש לקיים כל דבר לרבות פירות וא"כ לא אייתר ליה שום קרא ומנין לחלק בין קונין לנקנין דהא ר"נ גופא מקרא יליף לה ויש ליישב בדוחק דר"פ ס"ל דמסברא אמרינן הכי דנעל אקונין הוא דכתיב דממעט דבר שאינו מסוים אבל לענין שנקנין מהני בכל דבר. ולולי פרש"י אפשר לומר דהא דקאמר רב פפא מידי דהוי אפירי היינו מקמי דהוי אמר לטעמיה דלעיל דצורתא עבידא דבטלה אלא ס"ד דהא דממעטינן מטבע היינו ממיעוטא דנעל וכמאן דממעט פירי נמי מנעל והיינו דקאמר מידי דהוי אפירי לר"נ דלא ידע לחלק ביניהם בשום ענין אבל לבתר דאסיק רב פפא גופא טעמא דצורתא עבידא דבטלה וכ"ש לפי מ"ש דטעמא משום דלא סמכא דעתיה ממילא גריעי מפירות דמטבע אינו נקנה נמי מהאי טעמא והדר ביה ר"פ כדמסקינן וק"ל: