פני יהושע על בבא מציעא י״ז

1 בגמרא ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' בטוח"מ סי' ל"ט כתבתי דנקיט הכי משום דהא בהא תליא דמשום דנאמן לומר פרעתי אין כותבין לו דשמא פרע או דאף אם לא פרע מ"מ חיישינן כיון שזה לא ידע מהפס"ד א"כ שמא יפרע לו שלא בעדים ויתבענו זה אח"כ בפס"ד שבידו משא"כ בסיפא שהדין נותן לכתוב לו פס"ד א"כ מסתמא לא פרע ולא יפרענו אלא בב"ד או בעדים כיון שידע שהב"ד יכתבו לו פס"ד והארכתי שם אם נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד וליישב לשון הרי"ף בשמעתין וסוגית הרמב"ם על מכונם בטוב טעם בעזה"י:

2 בפרש"י בד"ה והעדים מעידים אותו שלא פרע בפנינו תבעו לפרוע לו כו' הואיל ובפניהם העיז עכ"ל. ותמיהא לי טובא כיון דמפרש"י נראה דמה שאמר והעדים מעידים שלא פרע אינם מכחישים אותו בבירור על אותו הזמן שאומר שפרע אלא שקודם לזה היה סרבן ולא רצה לפרוע א"כ לאיזה צורך נקיט הש"ס וחזר ואמר פרעתי דהא בהאי זימנא גופא דאמר פרעתי בפעם ראשונה משכחת שפיר להאי דינא דבצא תן לו וא' פרעתי אינו נאמן אם העדים מעידים שלא רצה לפרוע קודם לזה אבל בחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אף על גב שהעדים מעידים שלא רצה לפרוע אפ"ה נאמן ויש ליישב בדוחק אבל הרי"ף והרא"ש פירשו דעדים מעידים אותו שלא פרע היינו באותו שעה שאתה אומר שפרעת עמנו היית וא"כ א"ש טפי דנקט וחזר ואמר פרעתי וק"ל:

3 בגמרא וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים. ומסקינן משום דלא שכיח דפרע ביומא וקשה דמאי איריא בו ביום שנכתב ות"ל דה"ל תוך זמנו דהא קי"ל דסתם הלוואה ל' יום ובתוך הזמן נמי איכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמה"ט אפי' במע"פ אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן ומכ"ש למאי דאוקמא רב כהנא כשחייב מודה יש להקשות כן דאפילו למחר וליומא אוחר' למה ניחוש לקנוניא בכה"ג כיון דאיכא חזקה דאין אדם פורע וכמ"ש לעיל דף י' לענין כתובה וי"ל דשאני הכא דכיון דנפל איתרע טובא לענין פרעון וחיישינן אפי' בכה"ג וגרע אפילו ממע"פ גרידא תוך זמנו דלא חיישינן והכא חיישינן אף ע"ג דשאר מילי דלא שכיחי כתבו התוספות לעיל דלא חיישינן אבל בטענת פרעון חיישינן כיון דנפל וכן כתוב בהדיא בש"ע סי' ס"ה דאפי' חייב מודה והוא תוך זמנו אפ"ה לא יחזיר ונראה שמכאן הוציאו דין זה והתימא על הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"ט שהאריך להביא ראיות לדין זה וראיותיו שם אינם מוכרחים כמ"ש קצת לעיל דף ז' ולא הביא מכאן ועיין בסמוך:

4 בתוספות בד"ה רב כהנא תימא אם כן למה נקט הנפק כו' וי"ל דנקטיה משום דיוקא. והקשה בספר ת"ח אמאי איצטריך להאי דיוקא דהא בהדיא א"ר יוחנן לעיל דמצא ש"ח אעפ"י שכתוב בו הנפק לא יחזיר ע"ש באריכות ולפמ"ש בסמוך י"ל דעיקר דיוקא אתי לאשמעינן דכשלא מצאו ביום שנכתב אע"פ שהוא תוך זמנו וכתוב נמי הנפק לא יחזיר דהא פשיטא באין כתוב בו הנפק דבתוך זמנו נמי שייך חששא דכתב ללות ולא לוה כלל או באיחור זמן הלוואה אלא אפילו בהנפק דליכא למיחש בכל זה אלא לפרעון סד"א דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון קמ"ל ודו"ק ועיין בסמ"ע סימן ס"ה ס"ק כ"ב ובש"ך שם:

5 בפרש"י בד"ה ומפסדי לי כו' משום ש"ח המוקדמים עכ"ל. זה קאי אומפסדי לי שבלשון המקשה ומאי שנא וק"ל:

6 בתוספות בד"ה הטוען כו' וא"ת למה כותבין כתובה עכ"ל. הא דלא ניחא להו לפרש דכותבין כדי שלא יהא נאמן במגו דאלמנה נשאתיך או במגו דאין את אשתי משום דמלתא דלא שכיחא היא שלא יהיו עדים ע"ז שהיא אשתו ושהיתה בתולה וא"כ לא משמע להו דעיקר תקנה בכתיבת הכתובה הוא מטעם זה דבכמה דוכתי אמרינן שלא תקנו חכמים במלתא דלא שכיח ועיין במהרש"א שכ' בע"א דא"כ תקשה מן האירוסין אמאי לא תקנו ג"כ כתובה מה"ט עכ"ל. ולדבריו היא גופא תקשה למה לא תקנו לכתוב לארוסה אלא ע"כ כדכתיבנא:

7 בא"ד ותוספת נראה דאפילו כו' ואין ראיה כו' דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד עכ"ל. נראה דמשום דלמילי טובא אשכחינן דתוספת כתובה דינה כעיקר כתובה מש"ה הוצרכו לכתוב דלענין טענת פרעתי לא אמרינן הכי דאזלינן בתר טעמא דהא דאין נל"פ בכתובה היינו משום דתנאי ב"ד הוא אבל תוספ' דאיהו כתב לה א"כ דוקא כשכתב לה דבלא כתיבה לא הוי אלא כמע"פ גרידא דנאמן לומר פרוע וע"ז מסקו דמסברא אמרינן כן אבל ראיה ברורה ליכא דמכלתי' דר' שבתי אין ראיה כמ"ש וכן בברייתא דמצא כתובה י"ל דלאו משום תוספת אמרינן לא יחזיר משום שהוא נל"פ דלעולם שאינו נאמן אפי' כשאין התוס' כתובה בידה דדינה כעיקר כתובה ואפ"ה לא יחזיר משום מנה ומאתים גופא כדמסקו וק"ל:

8 בגמרא מ"ט כל מעשה בית דין כמאן דנקט שטרא בידיה דמי. וקשה שזה הטעם אינו מספיק אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כבר נכתב המעשה ב"ד ועכשיו אין בידו הרי ראיה ברורה שנפרע השטר כתובה או המעשה ב"ד ואם יאמר שאבד ממנו כ"ש דאמרינן כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן לפרעון ומה"ת יהיב לזה דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי דמה ענין זה לזה ובסמוך משמע דעיקר מלתא דר"י במקום שכותבין איירי וי"ל דכיון דמעב"ד כמאן דנקט שטרא דמי א"כ אף במקום שכותבין אינו אלא לזכרון דברים בעלמא ובכתובה משום תוספת או כדי שלא יהא נאמן במגו וא"כ אם נפל לא איתרע שהרי לא חשש לשמרו כיון דעיקר מלתא אמעב"ד סמיך ולא אשטרי ואף בכתובה דנאמן במגו מ"מ כולהו נשי לאו דיני גמירי ועוד שסומכת שתמצא עדים שהיא אשתו ושהיתה בתולה ולכך לא נזהרה בשמירת כתובתה אבל הרמב"ן בספר המלחמות כ' דלמסקנת הרי"ף ר"י גופא לא אמר אלא במקום שאין כותבין ע"ש באריכות והובא גם כן ברא"ש בשמעתין ודו"ק:

9 בתוספות בד"ה לא אמר כלום ולא מיבעיא עכ"ל. כוונתם בזה דמאי דאמר ר"י הטוען אחר מעב"ד בשני טענות מיירי האחד כשטוען פרעתי או אפילו כשחייב מודה אלא שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי המעשה בית דין שכבר נכתב ואיירי במקום שכותבין ועל ב' הטענות קאמר ר"י דלא אמר כלום כדמסקו התוספות ואף על גב דבסוגייתינו אין הכרח לכ"ז אלא יפה מתפרשת כשיטת רש"י דבטענת פרעתי לחוד איירי כל השקלא וטריא בשמעתין אלא דבפרק הכותב שקיל וטרי הש"ס אמשנה דהוציאה גט כו' אי איירי במקום שכותבין או לא ומטעם כותבין שובר או לא אתינן עלה ולכך משמע לתוספות דשמעתתא אהדדי אתמר ובעל המאור כ' דסוגיא דשמעתין נמי מטעם שובר לחוד איירי ע"ש. אבל הרמב"ן בספר מלחמות האריך מאד ליישב כשיטת רש"י דהכא מטענת פרעון איירי והתם מטענת כותבין שובר ע"ש מרישא ועד גמירא וינעם לנפשך. מיהו מ"ש תוספות דאפילו מודה שהכתובה בידה אפ"ה צריך שישלם לה אעפ"י שאינה מחזרת לו השטר כתובה לא ידעתי מאי פסיקא להו לפ' כן דנראה לכאורה דבכה"ג ליכא מאן דס"ל כותבין שובר אלא דוקא כשטוען אבד מסקינן בפ' ג"פ דכותבין כדי שלא יאכל הלה וחדי ואפשר דמ"ש והוא בידה לאו כשהוא בידה ממש איירי בשעת הפרעון אלא כגון שהוא בעיר אחרת ואפילו בכה"ג קי"ל בח"מ סימן נ"ה דהלוה פטור עד שיחזיר הש"ח כיון שהוא בעולם ואיכא למימר דשאני כתובה כיון דמעב"ד היא והשטר כתובה אינו מעלה ומוריד דלעולם צריך לשמור השובר או השטר כתובה גופא מן עכברים ומש"ה אפילו הוא בידה גובה ונותנת שובר דמה לו אם ישמור השובר מן העכברים או השטר כתובה דבלא"ה לא יהא נל"פ וזה לא שייך במלוה ולוה כן נ"ל:

10 בד"ה הוציאה גט כו' וה"פ דמתניתין לר"י כו' אפילו עידי הגט עכ"ל משום דאליבא דרב עיקר הגוביינא בכתב הגט הוא ואחר הפרעון קורעין הגט וכותבין גיטא דנן דקרענוהו כו' אבל ע"י עידי הגט גרידא לא מצי למיגבי לא מיבעיא אם טוען פרעתי דנאמן דלית ליה דר"י בשמעתין וכן אפילו אם מודה שלא פרע אפ"ה לא מצי למיגביה עד שתקרע גוף הגט משום דס"ל לרב אין כותבין שובר מש"ה כתבו דלר"י הוי איפכא דגוף כתב הגט אינו ענין כלל לגוביינא אלא להיות בידה לראיה לאינסובי ועיקר גביית הגט ע"י עידי הגט גרידא ולא מצי למטען פרעתי משום דמעב"ד הוא ואף לאחר שנפרעת א"צ להחזיר הגט או לקרוע אלא כותבת שובר כשמעתא דר"י בפרק ג"פ וק"ל:

11 בא"ד ומן הסכנה ואילך עכ"ל. זה ל' סיפא דמתניתין בפרק הכותב ולפי דאליבא דרב מיתוקמא התם שפיר דמן הסכנה ואילך גובה שלא בגט אלא ע"י עידי גט דאף על גב דקודם הסכנה לא היתה יכולה לגבות אלא בכתב היינו משום דס"ל אין כותבין שובר וא"כ עיקר הגוביינא בכתב וקורעת אותו משא"כ לאחר הסכנה שא"א לגבות בגט א"כ היכא דלא אפשר מודה דכותבין שובר וא"כ ליכא למיחש למידי וכן אם טוען כבר פרעתי לא מהימן כיון שאין כתב שובר בידו משא"כ לר"י דקודם סכנה נמי היתה גובה בעידי הגט גרידא אם כן ע"כ דמן הסכנה ואילך היא גובה אפילו בלא עידי הגט ובלא כתב הגט מש"ה הוצרכו לכתוב הטעם וכ"ז לשיטתם אבל לפמ"ש בשם הרמב"ם אליבא דרי"ף דלמסקנא לא אמר ר"י דאנל"פ במעב"ד אלא במקום שאין כותבין ובכה"ג איירי מתני' דהתם כמ"ש הרי"ף להדיא אם כן צריך לפ' כל המשנה בע"א ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא זו תמצא באריכות בחידושי כתובות דף פ"ט ע"ש ותמצא נחת:

12 בא"ד ושמואל אית ליה אין כותבין כו' עיין בתוס' פ' הכותב בד"ה הוציאה גט כתבו התוס' אליבא דשמואל בדרכים אחרים ע"ש:

13 בא"ד ופליג אאביי דבסמוך כו' פי' דכיון דאמר רב דבגט גובה מנה ומאתים ולא בעידי גט גרידא ע"כ היינו משום דנל"פ דלית ליה דר"י בשמעתין כדמסקו בסוף הדיבור ואפ"ה גביא בכתב הגט בלא כתובה אפי' במקום שכותבין ואמאי לימא פרעתי ומה שלא נכתב על הגט גיטא דנן היינו משום דלאו כל דמגבי בבי דינא מגבי אע"כ דרב פליג וסובר שזו אינה טענה כלל אלא כל כמה דלא כתיב גיטא דנן גובה שפיר בכתב הגט:

14 בגמרא אמר אביי כו' דלמא במקום שאין כותבין כו' דגיטה היינו כתובתה עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דלמה ליה לאביי לאפלוגי בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין ותיפוק ליה דאפילו איירי מתני' במקום שכותבין אפ"ה לא דמי לדר"י דשאני הכא כיון דגיטה היינו כתובתה מש"ה גובה כתובתה ואנל"פ דגיטה מוכיח שלא נפרעת מדלא נכתב על גבו שטרא דנן לסברת אביי עכשיו שכותבין כן אבל בעלמא לעולם דנאמן לומר פרעתי במעב"ד דמאי אית ליה למעבד כיון דס"ל לאביי אין כותבין שובר ועוד דמצי למימר אבד שוברי וי"ל משום דבלא"ה ע"כ צ"ל דבמקום שאין כותבין כ"ע מודו דאנל"פ דאלת"ה תקשי אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין במאי גביא אע"כ דבכה"ג כ"ע מודו אלא דלפ"ז קשה להיפך למה הוצרך אביי להאריך ולומר דגיטה היינו כתובתה דהא במאי דקאמר דאיירי במקום שאין כותבין די לדחות הראיה דר"י ויש ליישב משום דעכשיו משמע לאביי דהא דקאמר במתניתין הוציאה גט היינו כתב הגט ממש ולא עידי הגט וא"כ תקשה דאיך אפשר דמתני' איירי במקום שאין כותבין דא"כ אמאי נקט הוציאה גט ותיפוק ליה דבלא גט נמי גביא ע"י עידי הגט כמו באלמנה דגביא ע"י עידי מיתה במקום שאין כותבין ומש"ה מסיק אביי דשאני הכא דגיטה היינו כתובתה וא"כ כשאין הגט בידה איתרע טענתה טובא ולא מצי' למיגבי כמו בכתובתה במקום שכותבין ואינה בידה וק"ל: