אור חדש ט׳:ל״ב

1 "ומאמר אסתר קיים וגו'" פסוק לב. מה שאמר "מאמר אסתר", ולא "מאמר מרדכי". כי אסתר היתה מלכה, וכיון שהיא מלכה היו שומעים לה ומקבלים דבריה. אף על גב שגזרו חכמי הדור, ומחוייבים לקבל גזירתם, עם כל זה אפשר כי לא היו שומעים. ולכך אמר "מאמר אסתר קיים". אבל מרדכי כתב לקיים למעלה פסוקים כ-כא, שיהיו מקבלים הגזירה הזאת. וכך אמרו בגמרא מגילה טז: "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים", "מאמר אסתר" אין, "דברי הצומות וזעקתם" לא. אמר רבי יצחק בר אמי, "דברי הצומות וזעקתם ומאמר אסתר קיים דברי הפורים", עד כאן. ופירוש זה, כי "ומאמר אסתר" משמע דבריה בלבד שאמרה שיקיימו דברי הפורים מפני שהשם יתברך הציל אותם מן המן, והם קיימו דברי הפורים. ודבר זה בודאי אינו כלל. ולכך פירושו "דברי הצומות וזעקתם קיים דברי הפורים". ומכל מקום אם לא היה מאמר אסתר, לא היו שומעים. ולכך לא הזכיר כאן מרדכי, כי מה שאמר "דברי הצומות וזעקתם קיים" הם דברי מרדכי, שהיו משבעים סנהדרין, והיו גוזרין לקיים דברי צומות וזעקתם על ידי ימי הפורים, כמו שהתבאר. "ומאמר אסתר" שכתבה להם שיקיימו ימי הפורים למעלה פסוק כט, אלו שנים ביחד קיימו ימי הפורים.

2 ואל יקשה לך, מאחר שכתיב כאן פסוק לא "דברי הצומות וזעקתם", ואם כן דברי הצומות וזעקתם הם עיקר במעשה הזה, והיה ראוי שיהיה עיקר הצום. אמנם יש לך לדעת כי הפורים הוא בחודש אדר, שהוא חודש האחרון. והמן חשב כי חודש האחרון מורה על אחרית ישראל, כאשר נפל הגורל בחודש האחרון, הוא אדר. ודבר זה היה בא אל ההפך, כי אחרית ישראל שהם מגיעים אל השם יתברך, שהוא יתברך תכליתם האחרון, כמו שנתבאר* באריכות למעלה בפסוק ג, ז "הפיל פור הוא הגורל", עיין שם. ולכך בפורים, אדרבא, צריך לבסומי עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי מגילה ז:. וכאשר האדם הוא כך, הוא עצמו בשלימות שאינו חסר, וכאשר הוא כך זה עצמו הוא הסוף, כאשר כבר הוא בשלימות, ואז נמסר תכליתו וסופו אל השם יתברך. ומצד הזה היה נצוח המן כמו שהתבאר בפסוק למעלה ג, ז "הפיל פור הוא הגורל". ודבר זה עיקר הטעם מה שאמר מגילה ז: שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

3 ולפיכך יום הזה אינו כמו יום הכפורים, שהוא יום צום ותענית. כי יום הכפורים ראוי שיהיה יום צום, לפי שכאשר מסלק האדם ממנו הגוף על ידי התענית, שהוא ממעט הגוף, יש לאדם דביקות אל השם יתברך. ולכך הצום, שהוא סלוק הגוף, ראוי בפרט ביום הכפורים. אבל ימי הפורים הוא ענין אחר, כי השם יתברך הציל אותם מהמן בשביל שאין אדם נחשב לדבר מה, ואין לו עוזר* מצד עצמו, וכיון שאין האדם נחשב לדבר מה, קיום שלו הוא מן השם יתברך. ומה שאין האדם נחשב לדבר מה, דבר זה הוא מצד הגוף. ולפיכך צריך לבסומי בפורים, וכאשר הוא מבוסם ואין יודע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי, אז מה האדם נחשב כאשר מסולק ממנו השכל. וכיון שאין נחשב לכלום, לכך מצד הזה השם יתברך מקיים ומעמיד אותו. ולכך בימי המן, שהיה רוצה לכלות את ישראל ולאבד את גופם, ולא היה להם עזר רק מן השם יתברך, אשר הוא מקיים האדם מצד שאינו נחשב לכלום מצד עצמו, רק כי קיומו הוא מצד השם יתברך. ולכך "חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ואז אין דבר באדם, וכאשר אין האדם נחשב לכלום, קיומו הוא מן השם יתברך. ומעתה התבאר כי ימי הפורים יש בהם משתה ושמחה, שכל אשר יש לו משתה ושמחה יותר אינו נחשב לכלום. ואינו דומה ליום טוב שהם זמני שמחה, כי אין השמחה רק שיהיה כח לנפש, לא לבטל השכל ממנו. אבל בפורים כל אכילה ושתיה הוא הסרת השכלי*, וזהו בטול האדם עד שאינו נחשב דבר מה. ודי בזה למבינים דברים שהם עמוקים מאוד מאוד.