אור חדש ט׳:כ״ב

1 "והחודש אשר נהפך להם וגו'" פסוק כב. מה שתולה זה בחודש, כי המן היה אומר כי אדר שהוא סוף החדשים מורה על שישראל יש סוף להם. ונהפך חודש זה לשמחה, כי אדרבא בו קיום ישראל מצד השם יתברך, אשר הוא מקיים את ישראל, כי הוא יתברך הצורה האחרונה לישראל, כמו שהתבאר למעלה. ולכך אמר "והחודש הזה נהפך".

2 "מיגון לשמחה מאבל ליום טוב". זכר שני דברים; כי מה שנהפך מיגון לשמחה, דהיינו שהיו יראים מן המן, והגיעו אל השמחה, שהיא שלימות האדם. ויותר מזה "מאבל"*, שהוא ההעדר, אשר ההעדר הוא רע, ונהפך "ליום טוב", שהוא טוב. ולא אמר "מאבל ליום טוב" בלבד, כי אף על גב דכתיב למעלה ד, ג "אבל גדול ליהודים", וזה בשביל שנגזר עליהם המיתה, ואצל המיתה שייך אבל, מכל מקום לא נעשה אף באחד מהם המיתה, רק שהיו יראים מזה. אבל "יגון", בודאי היה להם צער ויגון.

3 ועוד פירוש, "מיגון לשמחה" זה נאמר על כח הגופני שהוא בצער, ונהפך אל השמחה. "אבל" נאמר* על כח בלתי גופני, דשייך לומר בו שהוא כאבל. ואמר "מאבל ליום טוב" כי יום טוב שייך לומר על כח בלתי גופני, כאשר האדם הוא בשלימות אלקי. וידוע כי היום טוב, שהוא יום קדוש, שייך אל כח בלתי גופני, ויש לאדם שלימות אלקי, וזה מבואר.

4 "ומשלוח מנות איש לרעהו וגו'". המצוה היא בפורים יותר מן יום טוב, ולמה המצוה הזאת יותר ביום זה מן יום טוב. אבל הדבר הזה ידוע ממה שהתבאר למעלה כי פורים הוא לישראל מפני שנצחו את זרע עמלק, אשר הם אויבים וצוררים ביותר. וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק, כי כל זמן שזרע עמלק* בעולם, אין שמו אחד רש"י שמות יז, טו. וישראל הם מיחדים שמו ערב ובוקר, ובשביל זה הם עם אחד, ודביקים בו יתברך שהוא אחד. ומפני שישראל עם אחד, ראוי שיהיה בהם עם אחד, ויהיה להם חבור וריעות גמורה. לכן יש להם להחיות אביונים, מצד שהוא אחיו והם עם אחד, כדכתיב בכל* מקום אצל מצות הצדקה "אחיך", כי מפני שהם אחינו, יש לתת צדקה. ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד, הן משלוח מנות, הן מתנות לאביונים.

5 ולעיל פסוק יט לא זכרו משלוח מתנות לאביונים. וזה סיוע לפירוש אשר אמרנו, כי למעלה בא לומר כי מאחר שהוציאם השם יתברך מן המן שבא לכלותם, והיו ישראל עתה בשלימות, הפך מה שהיו קודם זה, שניתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי. ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה ויום טוב, וגם להשפיע על אחרים. ולכך אמר פסוק יט "ומשלוח מנות איש לרעהו". אבל מתנות לאביונים, דבר זה הוא ענין אחר, שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו. ואם יש שלימות לנותן ומשפיע, הלא יש חסרון למקבל שהוא העני. ולכך אין מזכיר רק "ומשלוח מנות איש לרעהו", אבל "מתנות לאביונים" אין זה מצד שלימותו בלבד, רק מצד חסרון המקבל, שהוא עני. אבל כאן פסוק כב בא להזכיר כל הדברים שיש עליהם לעשות, ולכך זכר את שניהם, כי סוף סוף מצד שהוא בשלימות יש לו להשפיע לעני גם כן מפני שהוא אחיו. לכך תמצא בכל המגילה כאשר באו לנצח כתיב למעלה ד, טז "לך כנוס את כל היהודים", "נקהלו היהודים" למעלה פסוק ב, וכל זה כי במה שישראל הם עם אחד, לכן עמהם השם יתברך שהוא* אחד, ובזה הם גוברים על המן וזרעו, שהם הפך אחדות השם יתברך. ובשביל כך בפורים בפרט זאת המצוה; משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, בשביל כי אלו המצות הם תלוים בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות.