אור חדש ט׳:י״ח

1 "ונוח בחמשה עשר בו" פסוק יח. לפי הסברא היה לו לכתוב זה למעלה אצל פסוק טו "ויקהלו היהודים וגו'", ושם הוי למכתב "ונוח בחמשה עשר בו ועשו אותו משתה -ויום טוב-". אבל מפני כי הכתוב הזה לא נכתב רק בשביל הפרזים, כדכתיב אחר כך פסוק יט "על כן היהודים הפרזים וגו'". וכך פירושו; אשר בשושן נקהלו ביום י"ג וביום י"ד ונחו בחמשה עשר. ושאר היהודים כמו שכתיב לפני זה פסוק יז שלא נקהלו רק בי"ג, ונחו בי"ד. "ועל כן" יושבי הפרזים דוקא עושים בי"ד יום טוב, אבל יושבי כרכים, כיון ששושן נחו דווקא בט"ו ולא בי"ד, ולכך יושבי כרכים עושים כמו שושן, שנחו בט"ו. והכתוב שאמר "על כן היהודים היושבים בערי הפרזות" לא מצי למכתב אחר פסוקים טז-יז "ושאר היהודים אשר במדינות המלך וגו'", שאם כן משמע כי אף יושבי כרכים הרגו בי"ג ונחו בי"ד*, ואם כן למה היהודים היושבים בערי הפרזות דוקא. ולפיכך כתיב כאן בפסוק יח כי בשושן הרגו בי"ד ונחו בט"ו, ולכך דוקא ערי הפרזות עושים יום טוב בי"ד, אבל יושבי כרכים עושים כמו שושן. ומה שלא כתב "על כן* יושבי כרכים עושים ביום חמשה עשר משתה ושמחה", כי לא כל הכרכים עשו יום טוב ביום ט"ו, כי צריך שתהיה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון מגילה ב:.

2 "ועשו אותו יום משתה ושמחה" פסוק יח, ובפסוק שאחריו כתיב פסוק יט "שמחה ומשתה", ובפסוק שאחריו פסוק כב "ימי משתה ושמחה". ופירוש זה, כי המשתה הוא יותר מן השמחה, ולכך שייך לומר "ימי משתה ושמחה", כי היום נקרא על שם שבו משתה ושמחה, אבל אין נקרא על שם השמחה, שאינו כל כך גדול כמו המשתה, ולכך נקרא היום על שם המשתה. ולכך כתיב פסוקים יז, יח "ועשו אותו יום משתה ושמחה", סמך "משתה" אל "יום". וכן פסוק כב "ימי משתה ושמחה", נקראו הימים על שם המשתה, ולא נקראו על שם השמחה*. אבל פסוק יט "עושים את יום ארבעה עשר שמחה ומשתה", רצה לומר שעושים בו שמחה ומשתה. ואין הפירוש שהיום הוא משתה ושמחה, רק אמר ש"עושים בו שמחה ומשתה", כי המשתה יש בו השתיה וגם השמחה, ולכך יש להקדים השמחה, כי השמחה הוא קודמת, שאין לזה שום הכנה, ומיד יכול להיות לו שמחה. אבל המשתה צריך אליה הכנה גם כן לתקן הסעודה, וגם יש בו השמחה, לכך השמחה היא קודמת. ולכך כתיב "עושים את יום ארבעה עשר שמחה ומשתה", לומר כי הם עושים שמחה ומשתה. כי אין לפרש יום של משתה רק כאשר דבק "משתה" אל "יום" לגמרי, כמו "ועשו אותו יום משתה ושמחה", זה יש לפרש יום של משתה.

3 ועוד נראה, כי מפני שדיבר* אחריו בפסוק יט "ויום טוב", לכך אמר "ימי שמחה ומשתה ויום טוב", כי כל אחד הוא יותר; כי כאשר האדם שמח הוא בשלימות, הפך כאשר יש לו צער, שהוא בחסרון. וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות, כי במשתה הוא טוב לב לגמרי. וכאשר יש לו יום טוב הוא יותר בשלימות. ולכך הוסיף לומר פסוק יט "ומשלוח מנות איש לרעהו", כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי, הוא גם כן משפיע לאחרים מטובו, כמו שהתבאר למעלה אצל למעלה ב, יח "ויתן משאות כיד המלך". וכאשר עצמו חסר ואינו בשלימות, אין משפיע לאחרים. ולכך כל אלו דברים שזכר רצה לומר שיהיה האדם בשלימות, ויוסיף עוד שלימות על שלימותו עד שהוא משפיע לאחר. אבל בשאר מקום בודאי ראוי להקדים משתה לשמחה, כי מתוך המשתה בא לידי שמחה. רק במקום שבא לומר שהיה מוסיף שלימות על שלימות, בזה מקדים שמחה למשתה, מפני כי המשתה יש בו השמחה והשתיה, ולכך זכר אלו דברים זה אחר זה כסדר.