אור חדש ו׳:י״ג

1 "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו'" פסוק יג. כאן מקדים "זרש" לפני "אוהביו", לומר "לזרש אשתו ולכל אוהביו". ולמעלה מקדים "אוהביו" אל "זרש", דכתיב ה, י "וישלח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו". וזה מפני כי למעלה "אוהביו" שהם חוץ לביתו צריכים הבאה אל ביתו, אבל אשתו היא בביתו. רק שלא היתה אשתו בחדרו אצל המן, והיא באה מחדר לחדר, ובשביל זה לא הוי צריך לכתוב "ויבא". רק מפני שאוהביו שהיו חוץ לביתו צריכים הבאה לביתו, ובשביל זה סמך "אוהביו" אל "ויבא". וכיון שכתב "ויבא" בשביל אוהביו, קאי נמי על זרש, שהובאה מחדר לחדר. אבל בשביל זרש לא כתב "ויבא", לכך הקדים "אוהביו" אל "זרש".

2 "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו" מה שקרה לו, והם השיבו לו "אם מזרע היהודים וגו'". וכל זה לומר על מהירות הגאולה הזאת, וכדכתיב גם כן פסוק יד "עודם מדברים עמו ויבהילו להביא את המן", כי זה שהיתה הגאולה במהירות היותר הוא דבר גדול, כמו שנתבאר לפני זה אצל למעלה ה, יד "ובבוקר אמור למלך".

3 "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו וגו'". כאן מקדים חכמים לזרש אשתו, ולמעלה ה, יד מקדים זרש לאוהביו. כי לעיל העצה שיעצו הוא דבר שכלי בלבד, ולא היה אותו דבר שכלי אלקי. ואל דבר זה הנשים קודמת, כדאמרינן בפרק הזהב ב"מ נט. "אשתך גוצא, גחין ולחיש לה", ומוקי ליה בלישנא בתרא דוקא במילי דעלמא, אבל במילי דשמיא לא. ופירוש זה, כי הדבר שהוא שכלי יש לנשים שכל טוב, אבל לא במילי דשמיא, כי למילי דשמיא להם* צריך שכל אלקי, ואין זה שייך כל כך לנשים, כי האשה היא נוטה אל החמרי. ולכך אצל זה שנתנו לו עצה מה לעשות במרדכי, האשה קודמת, כי דבר זה אינו שכל אלקי, שהם רואים את הקרוב יותר. אבל דבר זה שאמרו "כאשר החילות לנפול וגו'", ודבר זה שכל אלקי לגמרי לדעת כח ישראל, ושם מקדים "חכמיו" ואחר כך האשה. כלל הדבר; כל* שהוא שכל אלקי, קודם האיש לאשה בחכמה. אבל דבר שאינו רק עצה בלבד מה יעשה באויב, דבר זה האשה בשכל שלה קודם, כמו שאמרו ב"מ נט. אשתך גוצא גחין ולחיש לה. ועוד, כי הדבר שהוא טובת האיש היתה היא מקדמת לדבֵּר, כי האשה היא כגופו לגמרי ברכות כד.. אבל דבר שהוא כנגד האיש, כמו זה שאמרו "כאשר החילות לנפול וגו'", לא היתה מקדמת לדבֵּר.

4 "אם מזרע היהודים וגו'". אף על גב דודאי היה יודע שהוא יהודי, שהרי אמר* למעלה ה, יג "בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי וגו'". ויש לפרש, כי חשבו באולי אינו מזרעם רק נקרא "יהודי", שכל אשר הגלה עם יכניה נקרא בשם "יהודי", ובאולי גר הוא ואינו מזרעם. ולכך אמר "אם מזרע היהודים". ולא אמר גם כן "אם מן היהודים", כי אף גר נקרא מן היהודים.

5 ובגמרא מגילה טז., "אם מזרע היהודים מרדכי", אמרו ליה אם משאר* שבטי ישראל קא אתי, יכלת ליה. ואם משבט יהודה מנשה ואפרים ובנימין קא אתי, לא יכלת ליה. יהודה דכתיב בראשית מט, ח "ידך בעורף אויביך". שבט אפרים ובנימין ומנשה דכתיב תהלים פ, ג "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררת את גבורתך ולכה לישועתה לנו". "כי נפול תפול לפניו", דרש רבי יהודא בר אילעי, שתי נפילות למה. מלמד שאמרו לו, אומה זו משולה לעפר ומשולה* ככוכבים; כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לרקיע.

6 ולפי פירוש זה "אם מזרע היהודים" הוא פירושו אם הוא מעיקר היהודים, ואלו ג' שבטים, יהודה יוסף ובנימין, הם עיקר. וזה מפני כי באלו שבטים היה בחלקם השכינה; בחלק יהודה היה -ב-ירושלים יומא יב., בחלק יוסף משכן שילה מגילה טז:, ובחלק בנימין היה מזבח. וכבר פירשנו זה למעלה גם כן. ומפני כי השכינה מתחבר להם ביותר, ולכך השם יתברך יש לאלו דביקות, והשם יתברך אתם לנצח את אויב, ובפרט למשול על המן, כי אלו שבטים על ידם ישראל הם אחד. כי על ידי בית המקדש ישראל אחד, ונאסרו* הבמות, והיה להם מזבח אחד. וכך תמצא שאמר משה לעדת* קרח "קחו לכם מחתות וגו'" במדבר טז, ו, ורצה לומר כי יש לנו אל אחד וגו' ולכן יש לנו מזבח אחד וכהן אחד וכו' כמו שמפורש במקומו. וכן בשילה נאסרו הבמות זבחים קיב:. ולא כן כאשר היה המשכן בגלגל בנוב ובגבעון, שלא נאסרו הבמות שם, והיו ישראל כאילו הם מחולקים כאשר הותרו הבמות. ובמקדש ובשילה, שהיו בחלק ג' שבטים אלו*, נאסרו הבמות שם, וישראל על ידי זה היו* אחד. ולכן אלו ג' שבטים הם גוברים על עמלק, שמבטל האחדות, שאין השם אחד עד שיכרות זרעו של עמלק רש"י שמות יז, טז, שתראה מזה כי עמלק מבטל האחדות מן השם יתברך. ואלו ג' שבטים על ידם הם ישראל עם אחד, ומורה זה כי יש להם אל אחד. ובכח השם יתברך שהוא אחד, מבטל כח עמלק שהוא כנגד זה. והדברים האלו ברורים ועמוקים. ודבר זה רמז בלשון "יהודי", שהוא מלשון "יחידי", וכן אמרו במדרש אסת"ר ו, ב ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא "יהודי", רצה לומר יחידי, עד כאן. ולכך אמר "אם מזרע היהודים", כלומר שהוא מזרע יהודים שעל ידם נראה אחדותו של הקב"ה.

7 ומה שאמרו בגמרא מגילה טז. כי אומה זה משולה לעפר ולכוכבים. ופירוש זה כי "נפול תפול" משמע נפילה גמורה, עד שאין אחריה נפילה. ודבר זה מפני כי אין אומה כמו זאת ישראל, כי השם יתברך צורה אחרונה להם, כמו שהתבאר למעלה. ואם אין ישראל עושין רצונו של מקום, השם יתברך מסתלק מאתם, אשר הוא צורה נבדלת* להם, ואז* הם נופלים לגמרי. וכבר אמרנו כי מורה על זה שם "ישראל", כי "אל" הוא אמתת צורתם. וכאשר השם יתברך מסלק כבודו מהם, כאילו יש בטול לשמם, ובטל עצם צורתם*, ואז הם נופלים לגמרי. וכאשר הם עולים, עולים עד לרקיע, כי הם דביקים בו יתברך, כאשר מורה שם "אל" שהוא בשמם.

8 וכך אמרו ז"ל ב"ר ח, יב אצל האדם "וירדו בדגת הים ובעוף השמים" בראשית א, כו, זכה כתיב "וירדו בדגת הים", לא זכה הוא ירד בפניהם. וכך משפט ישראל, כי הם נקראים "אדם", ואין האומות נקראים "אדם" יבמות סא.. כל זה כי הצורה השלימה אם אינה היא בשלימותה כאשר ראוי לה, אז כאלו בטילה היא לגמרי, והכל מושלים בה, אף בהמה חיה ועוף. אבל כאשר היא בשלימותה כאשר ראוי, בודאי מושלת* על הכל. רק כאשר לא נמצאת בשלימותה, אז היא כאילו אין לה מציאות כלל, ואז יורדים עד עפר, כמו דבר שאין נחשב מציאות כלל. וגם דבר זה מבואר בכמה מקומות.

9 ומה שאמר כי שתי נפילות אלו מפני כי האומה הזאת נמשלת לכוכבים וכעפר* הארץ. פירוש זה, כי הנפילה האחת הוא יתור לשון. ואמר כי מפני שהאומה הזאת נמשלת לכוכבים וכעפר הארץ, לכך הם שתי נפילות אלו. כי אם לא היה רק נפילה אחת, לא היה משמע רק כי האומה* הזאת היא כמו שאר אומות. וכאשר אינן* עושין רצון השם יתברך, אז נופל עד תחתית הארץ. או שהם* ככוכבים, וכאשר אינם עושים רצון השם יתברך נופלים עד שהם שוים לשאר אומות, ואין להם יתור מעלה כלל. ולכך יש כאן שתי נפילות; הנפילה האחת, שהם נופלים מן מעלה העליונה עד שהם כמו שאר האומות. ונפילה שניה, עד תחתית העפר. ומפני זה אמרו להמן שתהיה נופל לגמרי, ויהיו ישראל נחשבים ככוכבי שמים. אבל אם אין נופל לגמרי, ויהיו ישראל נחשבים ככוכבי שמים ואתה נחשב כשאר אומות, וזהו נפילה אחת. אבל כאשר יש לישראל שתי מדרגות, אם כן צריך שיהיו הם למעלה ככוכבי שמים, ואתה תהיה בשפל הארץ.