אור חדש ו׳:י״ב

1 "וישב מרדכי אל שער המלך וגו'" פסוק יב. פירוש, ששב אל שער המלך, ולא בא לפני המלך. כי לפי הסברא היה ראוי לקרבו ולגדלו, והיה ראוי אל המלך לשלוח אחר מרדכי ולומר לו כי מפני שעשית הדבר הזה, והגדת על בגתן ותרש, לכך עשיתי לך הגדולה הזאת. רק מפני שאם כן, יאמר מרדכי כי לקח אותו משער המלך ולהיות אצל המלך. לכך אמר להמן שיקח מרדכי משער המלך למעלה פסוק י, וממילא יחזור לשער המלך. ומזה ידע מרדכי כי המלך אינו רוצה שיהיה אצלו, רק בשער המלך, כי שם יהיה יושב ומשמר שלא יבא שם אדם להזיק את המלך, כמו שעשה בגתן ותרש, ולכך חזר מרדכי לשער המלך.

2 ואפשר כי אחשורוש היה מכוין שישב מרדכי בשער המלך, מפני כי אף על גב שעשה לו מרדכי כל הטובה הזאת, מכל מקום כיון שמכר להמן כל היהודים, היה מרדכי גם כן בכלל זה, ועדיין לא בטל גזירותו ממנו. וכל מה שעשה אחשורוש למרדכי, לא שהיה מבטל גזירותו, רק שאמר באולי יתחבר מרדכי עם אחשורוש להיות אומה אחת, ולכך קרבו להגדיל אותו. ואפשר גם כן שעשה זה, בשביל שלא יחשוב המן כי הוא יהיה נדחה מבית אחשורוש על ידי מרדכי, ויחשוב המן למרוד במלך. ולכך הניח את מרדכי שיהיה כמו שהיה לפני זה, שישב בשער המלך. ובגמרא מגילה טז. מפרש מה שאמר "וישב מרדכי אל שער מלך" כמו שיתבאר בסמוך.

3 ובגמרא מגילה טז., אמר המן, קום לבוש הני מאני ורכב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא. אמר ליה, לא יכילנא עד דאזלינא לבי בני ואשקול למזיאי, דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכות הכי. אדהכי והכי שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהי בי בני ולכולהו אומני. עייליה איהו לבי בני, ואסחיה ואזיל ואייתי זוגא מביתא, וקא שקול במזיא. בתר דקא שקול ליה, אינגיד ואתנח. אמר ליה, אמאי קא מתנחת. אמר ליה, גברא דחשיב ליה מלכא מכולהי רברבנוהי השתא שויה בני וספר. אמר ליה, רשע, לאו ספר דכפר קרצום היית. תנא, המן ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנין. בתר דשקול ליה למזיא, אלבשוה. אמר ליה, סליק רכיב. אמר ליה, לא יכילנא, דכחיש חילאי מתעניתא. גחין ליה, ורכיב. כי הוה סליק, בטיש ביה. אמר ליה, ולא כתיב משלי כד, יז "בנפול אויביך אל תשמח". אמר ליה, הני מילי בישראל, אבל אומות העולם כתיב דברים לג, כט "על במותימו תדרוך". "ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש" למעלה פסוק יא, כי נקיט ואזיל בשבילא דמתא, חזיתיה ברתיה דהוה קיימא באיגרה. סברא האי דרכב אבוה הוא, והאי דמסגיה קמיה מרדכי. שקלה עציצא דבית הכסא ושדיא ליה ארישא דאבוה*. דליה עינא וחזיא, כיון דחזאי דאבוה הוא נפל מאיגרא ומתה. והיינו דכתיב "וישב מרדכי אל שער המלך", אמר רב ששת, ששב לשקו ולתעניתו. "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש", "אבל" על בתו, "וחפוי ראש" מדבר שאירעהו לו, עד כאן.

4 ופירוש דבר זה, כי הכתוב שאמר פסוק י "קח את הלבוש ואת הסוס", והיה לו להקדים את הסוס, כי אין ההדיוט משתמש לרכוב על סוס של מלך סנהדרין כב., מה יש בענין זה שאמר "קח את הלבוש" שהוא לבוש מלכות, ואפילו הלבישה אינה כלום, מאחר שהוא לבוש מלכות. וכיון שכתיב "קח את הסוס", ודבר זה יותר מן "קח הלבוש", למה צריך לכתוב זה. רק כי "קח את הלבוש" הוא עוד יותר, מפני שאין לובשין בגדי מלכות רק אם רחץ אותו תחלה, ואם אין כאן אומנין צריך שהוא עצמו יעשה זה.

5 ועוד מפני שכאשר הגיע אל המן הנפילה, בודאי הגיע אליו מה שהיה מוכן אליו ביותר. והמן מוכן היה לזה, שהרי היה ספר דכפר קרצום. וכן מה שאמר "קח את הסוס" היה בא אליו השפלות, שהיה גחין ורכיב עליו. וזה מפני שהוא מוכן להיות עבד, שהרי נמכר לעבד בטולמא דלחמא מגילה טו:. ואל תאמר מה שהיה המן ספר דכפר קרצום היה זה במקרה קרה, שזה אינו, רק כי היה המן מוכן לזה לגמרי. ודבר זה תדע ממה שאמרו במדרש ב"ר סג, ח "ויצא הראשון אדמוני" בראשית כה, כה, למה יצא עשו תחילה, כדי שיצא הוא וסריותו עמו. אמר רבי אבוה*, כהדין פרביטא שהוא משטף את בית המרחץ, ואחר כך מרחיץ בנו של מלך. כך יצא עשיו תחילה, כדי שיצא הוא וסריותו עמו. ופירוש זה, כי עשיו הוא דבק בסריותו ובגנות*, ובשביל זה הוא נוטל* כל הפחיתות והגנות, עד שהיה יעקב איש חלק, ועשיו היה איש שעיר בראשית כז, יא, ודבר זה יורה על הגנות והפחיתות. וכך היה עמלק וזרעו נבדלים ומרוחקים מן הנבראים כולם, ולכך היה ספר של כפר קרצום. וכל דבר שהוא מגונה, הוא נבדל מן הכל. ולכך בארנו למעלה אצל למעלה ג, ו "ויבז בעיניו לשלוח יד וגו'", כי עשיו בזוי והוא מרוחק, וכמו שאמר הכתוב עליו עובדיה א, ב "בזוי אתה מאוד". כשם שיש* לעשיו בחינה אל החשיבות היותר גדול מאד, כך יש לו בחינה אל הבזיון ואל המיאוס, וכבר פרשנו זה למעלה, עיין שם. לכך כאשר נגזר עליו הנפילה מן השם יתברך, נגזר עליו הבזיון הגדול יותר על הכל. וזה שאמר מגילה טז. דאסרתינהו לבי בני, עד שבא המן להיות בלן וספר. וכן דבר זה שהיה משמש למרדכי כמו עבד, עד דהוי גחין ורכיב עליה. ויותר מזה דבק בו הפחיתות, עד שהיה דבק בו הצואה, ודבר זה מבואר.

6 ומה שאמר 'ההוא בישראל כתיב וכו". פירוש, כאשר אמרנו בכמה מקומות כי השמחה היא מצד השלימות שיש לאדם. וכאשר אויביך נופלים אל ישמח, שאין זה שלימות לו, כי אדרבא, כאשר ישראל הם אחים, שלימות האחד ומעלתו הוא גם כן שלימות מה לאחר, וכן נפילת האחד הוא גם כן חסרון לשני. כמו שני אחים, כאשר יגיע אחד למעלה וגדולה, דבר זה הוא שלימות מה לאחר. ונפילה שמגיעה לאחד, אף כי הוא אויב לו, מכל מקום אין דבר זה שלימות אליו, דסוף סוף אחים הם. אבל באומות עולם ישמח, שאינם אחים, והנפילה להם הוא שלימות לישראל, ולפיכך יש לשמוח.

7 ומה שאמר שקלה עציצא מגילה טז., -כי- יש להקשות, אף על גב דהוי סברה דההוא דרכיב הוה אבוה, והאי דמסגא קמיה הוה* מרדכי, מכל מקום שמא גם כן יגיע לאבוה, שאי אפשר לצמצם כל כך גיטין עח.. ויש לומר, דהוי אזיל המן רחוק קמיה, והוי מכריז קמיה פסוק יא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". ובלא זה אין קשיא, כיון דנגזר הנפילה הזאת מן השם יתברך על המן, היה זה גורם השם יתברך, כי בתו לא חשבה על זה, אף שלא היה לה לעשות. וכל אשר היה אפשר בשום צד היה נעשה, כאשר השם יתברך גזר הנפילה על המן, וכמו שאמרו חכמיו פסוק יג "כאשר החלות לנפול". ואם אצל ישראל כתיב דברים כח, נט "והפלא ה' את מכותך", ואיך הוא אצל הרשע מכות שלו הם נפלאות.

8 ויש לך לדעת, כי המכה הזה דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישיה דאבוה, לא היה המעשה דרך מקרה, רק שכך היה מחויב כסדר הראוי. וזה כי כך הדברים אשר היה נעשים להמן, היה התחלה של פורעניות שלו בדבר מה, והיה מוסיף והולך עד שהגיע אל תכלית הנפילה. וכך ראוי שיהיה, כי הדבר שהוא בתכלית הנפילה אי אפשר להגיע אליו בראשונה מיד*, רק אם הוא מגיע בענין זה שהוא מוסיף והולך. והמן הגיע אל זה שהיה נתלה על עץ חמשים להלן ז, י, שהוא הבזיון הגמור, כמו שהתבאר למעלה, ועוד יתבאר. לכך לא הגיע אל זה רק אם היה לו תחלה בזיון במקצת.

9 לכך היה לו המעשה הזה, דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישא דהמן, ובזה הגיע לו ה"אבל וחפוי ראש"; "האבל" כאילו נטל נפשו, כי ברתיה הוא כרעא דנפשיה, וכאשר מתה בתו שהיה כרעא דאבוה, דבר זה נחשב בטול נפשו בדבר מה. ו"חפוי ראש", דבר זה הוא בטול צלם פנים, והוא מעלת האדם, כמו שנתבאר למעלה שלכך היו יועצין חכמיו לתלותו, ולבטל צלם אלקי שיש לאדם. ולכך היה דבר זה דשקלה עציצא ושדיה ארישיה התחלה, ואחר כך הגיע עד התכלית, כאשר נתלה על העץ חמישים להלן ז, י, ובדבר זה היה בטול הצלם לגמרי, כמו שאמרנו שלכך אמרה תורה דברים כא, כג "לא תלין נבלתו על העץ". ונטילת הנפש גם כן התחיל כאשר מתה בתו, ובסוף היה בטול גמור אל אלו שנים, דהיינו נטילת נפשו, ובטול צלמו לגמרי. ולא היה דומה זה לשאר הנתלין, כי שאר נתלין אף שהוא נתלה, אין נראה בזיונו כל כך כמו שנתלה על עץ חמישים, שיהיה בזיונו נראה לכל, ודבר זה הוא תכלית הבזיון.

10 ויותר מזה, לפי הפירוש אשר אמרנו, כי לכך נתלה על עץ חמישים להורות על האבוד הגמור והאסיפה המוחלטת שהיה לו, כדי לקיים דברים כה, יט "תמחה את זכר עמלק". ולא בחנם כתב לשון "תמחה", רק שהוא מורה על האפיסה המוחלטת והאבוד הגמור, ולמחות את הצלם שלו, כי בצלם שייך לשון מחוי, ודי בזה. ולכך אין תמיה על כל הנעשה, שאף אם נראה שהם דברים רחוקים מאד, מאחר שכך היה ראוי לפי הגזירה שגזר השם יתברך, היה הכל נעשה. ויש עוד בענין זה חכמה, ואין להאריך כאן יותר, והוא מבואר במקום אחר.

11 "והמן נדחף אל ביתו". פירוש, שהיו הרבה בני אדם שם, שהיה לו דבר זה לחרפה ולבזוי, ולכך נדחף המן לביתו במהירות היותר. ובא להגיד גם כן שהיה כל זה נעשה במהירות, שהיה נדחף לביתו.