אור חדש ג׳:ט״ו

1 "והמלך והמן ישבו לשתות" פסוק טו. נראה כי המעשה כמו זה, להמית אומה שלימה, אין זה שמחה לאדם לפי הטבע ולפי הסדר של עולם, רק אבל וצער. ובשביל להוציא זה מדעתם ישבו לשתות. ולכך כתיב גם כן "והעיר שושן נבוכה". כי יש לשאול, למה כל העיר שושן נבוכה, הרי עיקר בשושן היו האומות, לא ישראל. רק כי לא ידעו למה יעשה כך וכך לאומה שלימה, והיה פליאה בעיניהם, ולכך כתיב "נבוכה", שהיו נבוכים בזה. ואמרו היום מסר המן אומה זאת להריגה, ולמחר ימסור המן אומה אחרת אם כך הוא שיגמור כל מחשבותיו. ולכך כתיב "והמלך והמן ישבו לשתות" להוציא זה מדעתם, אבל "העיר שושן נבוכה".

2 ובמדרש ילקו"ש כאן רמז תתרנו "והמלך והמן ישבו לשתות כו'", אמר רבי חנינא, מאן דאמר הקב"ה וותרן הוא, יוותרו מעוהי, אלא מאריך אפיה וגביה דיליה. אמר הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה, שנאמר בראשית לז, כה "וישבו לאכול לחם", הרי המן לוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה. הדא הוא דכתיב "והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה". הפיל הקב"ה בכיה וערבוביה בתוך שושן, אשה הולכת לשטוח פירות, נופלת מן הגג ומתה. האדם הולך לשאוב מים מן הבור, נופל בו ומת, שנאמר "והעיר שושן נבוכה".

3 ונראה כי המדרש הזה פירושו כמו שבארנו, כי לכך ישבו המלך והמן לשתות, כי כל העיר שושן נבוכה כמו שנתבאר, ומפני כך המלך והמן ישבו לשתות להוציא זה מדעתם. ולכך אמרו כי בשביל שהיה מכירת יוסף על ידי אכילה ושתיה למכור אחיהם, דבר אשר אין הדעת סובל. ואילו לא היה אכילה ושתיה, אשר בשביל אכילה ושתייה האדם דעתו קלה עליו, לא היה נעשה המעשה הזה, לפי שיוסף אחיהם. ולכך גם אחשורוש שמכר את ישראל להמן לכלות אומה שלימה, ואין זה כסדר העולם, ישבו לשתות להוציא מדעתם המעשה הזה.

4 ומה שאמרו שהפיל הקב"ה בכייה כו', כי נגזרה גזירה זאת לכלות את ישראל, ודבר זה היה מביא חורבן לעולם, כי אם אין ישראל אין העולם נחשב דבר, שכל העולם נברא בשביל ישראל. ולכך העיר שושן נבוכה, ואשה הולכת לשטוח פירות על הגג ונפלה. כי כליון ישראל חס ושלום הוא בטול כל העולם כולו כמו שפירשנו, ולכך "והעיר שושן נבוכה" כמו שמפרש.

5 ובמדרש אסת"ר ז, יג מפרש כי כאשר נגזרה הגזירה, יצאה התורה בבכיה לפני הקב"ה, גם המלאכים זעקו לקולה, שאם אין ישראל למה אנו צריכים בעולם. ואמר שם כי אליהו* ז"ל רץ לאבות ולמשה רבינו עליו השלום, למה -אינם- אין אתם עומדים בפרץ. ואמר משה רבינו עליו השלום, אם הגזירה בטיט היא חתומה, תפילתינו נשמעת. ואם בדם היא חתומה, אין תפילתינו נשמעת. ואמר אליהו ז"ל, בטיט היא חתומה. אמר לו משה רבינו עליו השלום, לך והודיע למרדכי שיתפלל וכו', והאריך שם.

6 וביאור מדרש זה, כי התורה היא לישראל דוקא, ואם ישראל בטלים אם כן התורה בטילה, וכדאיתא בגמרא בפרק רבי עקיבא שבת פח: שלא רצה השם יתברך לתת התורה למלאכים. ולכך התורה הרבה בכייה, כי הבכייה מורה על הפסד בכל מקום, כי כאשר מת לו מת, שהוא הפסד, יש כאן בכייה. והדמע אפיסת כח העין, לכך הבכייה מתייחס להפסד, וזה ידוע בכל מקום.

7 וכן המלאכים צעקו לקולה*, כי המלאכים משמשים לתחתונים, בפרט כאשר האדם שומר התורה, דכתיב תהלים צא, יא "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", ולמה יהיו העליונים משמשים לתחתונים. אין זה כי אם שיש מעלה בתחתונים שאין למלאכים, והוא התורה. וכאשר אין ישראל שיש להם התורה, אם כן למי הם משמשים, לכך צעקו גם כן.

8 ואמר כי חמה ולבנה אספו נגהם. ופירוש זה, כי על ידי חמה והלבנה העולם הוא בשלימות בפעל, וזה על ידי אור חמה ולבנה. כי כמו העין שמוציא האדם אל הפעל בראייה, כך חמה ולבנה מוציאין את העולם אל הפעל השלימות.

9 ואמר אסת"ר ז, כה כי משה אמר אם הגזירה חתומה בטיט, יש לגזירה זאת בטול. פירוש, כי החטא הזה שנעשה מה שהלכו לסעודת אחשורוש מגילה יב., אם נעשה זה על ידי אנשים שהם בעלי חומר, והם עמי הארץ שהם חמריים, כי הטיט הוא חומר בלבד, ונחשב המעשה הזה כאילו היה שגגה בלבד, וכדאמרינן בפרק ב' במסכת בבא מציעא לג: "והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם" ישעיה נח, א, "לעמי פשעם" אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשה להם כזדונות. "ולבית יעקב חטאתם", אלו עמי הארץ, שזדונות שלהם נעשו כשגגות. ולפיכך אם בטיט, שהוא חומר, נחתם, יש לגזירה זאת ביטול, כי כפי מה שהוא החוטא כך החתימה. ואם בדם היא, "כי הדם הוא הנפש" דברים יב, כג, ורצה לומר אם החטא הוא מן אותם שהם בעלי נפש, כמו התלמידי חכמים שאינם חמריים, ואף השגגות נעשו להם כזדונות, לכך אין לגזירה זאת בטול. והכל הוא כפי מה שראוי; כי החומר הוא בעל שנוי, ולכך הגזרה שבא על החוטאים אנשים, שהם חמריים והם בעלי שנוי, יש לגזירה השתנות גם כן, שהגזירה הוא כפי ערכם. ואם החטא הוא מצד בני אדם שהם בעלי נפש, והם תלמידי חכמים, ואין מתיחס להם השנוי שהוא חמריי, שהוא מתייחס לו השנוי, לכך אין הגזירה משתנה.

10 ועוד יש לפרש כי אמר כך; אם החותם הוא בטיט, היינו שהלכו אחר יצרם ותאוותם החמרית, וכאשר החטא היה מצד החמרי, ודבר כמו זה יש לו השתנות, ולכך הגזירה אפשר להתבטל. אבל כאשר היא חתומה בדם, כלומר שהחטא הוא מצד הנפש, שהנפש הוא הדם, ואינו מצד תאותו החמרית, דבר זה אין השתנות לו, כאשר עושה במרד ובמעל. והוא ענין הראשון גם כן.

11 ויש לפרש גם כן והוא עיקר, כלומר אם החתימה היא מצד מדת אמתת השם יתברך, אז מפני שהיא מצד מדת אמתת שלו היא קיימת, ואין לה שנוי. וזה נקרא "דם", "כי הדם הוא הנפש" דברים יב, כג, והוא אמתת האדם. ולכך אמר "אם בדם היא חתומה", כלומר כי הגזירה נגזרה מן מדה אמתת שלו, היא קיימת, כי האמת קיים. ויש רמז לפירוש זה, כי השם המיוחד הוא מורה על אמיתתו יתברך, ומספרו מ"ה, והוא אחד יותר מן "דם". וזה מפני כל חותם יש בו הצורה ודבר המקבל הצורה, והצורה הזאת היא זולת המקבל הצורה, שהדם והצורה מ"ה, כמספר השם המיוחד. ואמר אסת"ר ז, יג "ואם בטיט היא חתומה", כלומר שלא באה הגזירה רק משם "אל", שם כנוי, שזה אינו שם המיוחד, ודבר זה אפשר שעל ידי תפלה ישתנה. ו"בטיט" יש ל' עם הב', אחד יותר -אבל- הוא "אל", שהוא נגד צורת החותם. ואף על גב כי אצל "בדם היא חתומה" אין הב' שהיא ב' השמוש בכלל המספר, בודאי היכי שאין צריך אין לחשוב במספר. אבל היכי שצריך, יש לצרף* הב' אל זה, אף על גב שהיא ב' השמוש.