אור חדש 10 פרקים

אור חדש ג׳:י׳

מהדורה: חיבור אור חדש, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשע"ד

1 אור חדש פתח ↗

ומאן דאמר מלך הפכפך היה. פירוש שאם לא הזמינה אותו, רק היתה מבקשת מאתו הצלה על עמה, אף אם הבטיח אותה, שמא יהיה חוזר בו, באשר* הוא מלך הפכפך. ועוד, דודאי כיון שנתן הטבעת להמן לעיל ג, י, אי אפשר לעשות דבר אחר שנתן הטבעת להמן, רק אם חזר ולקח הטבעת מן המן. ודבר זה היה צריך עכוב והמתנה, והוא היה מלך הפכפך, ויהיה חוזר בו. לכך הזמינה אותו, שיהיה המן בסעודה, ויעש המלך מיד מעשה בו. והנה הם עשרה טעמים שאמרו התנאים.

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן פתח ↗

583 כי "שלוחו של אדם כמותו" נדרים עב:, וכלל זה נאמר אף כלפי הקב"ה, וכמו שאמרו בתנחומא ויגש אות ו "אמר הקב"ה לישראל, היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן, כאילו לי כבדתני. ואם בזית אותן, כאילו לכבודי בזית". ובגו"א השריש שהשליח מזדהה לגמרי עם שולחו, שרש"י כתב במדבר יג, ג אודות המרגלים ש"אותה שעה בעת שנתמנו כשרים היו". אך מאידך גיסא בהמשך שם רש"י כתב פסוק כו "מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה", ומכך משמע שלא היו כשרים בעת שנתמנו. ובישוב קושיא זו כתב הגו"א שם במדבר פי"ג אות ו בזה"ל: "באותה שעה כשרים היו. אבל משנשלחו, והיו שלוחיהם של רשעים, למדו ממעשיהם, ונעשים כמו המשלחים עצמם. לפיכך כאשר נתמנו, כשרים היו, ואחר המינוי מיד, רשעים היו. ולפיכך אמר לקמן רש"י פסוק כו שאף הליכתן בעצה רעה, ולא קשה הא דאמר כאן שהיו כשרים באותה שעה". ובספר חידושי לב במדבר שם כתב על דברי הגו"א בזה"ל: "הנה כל זמן שלא נתמנו המרגלים, לא למדו ממעשיהם הרעים של ישראל, והיו צדיקים גמורים. ורק לאחר שנתמנו למדו מיד ממעשיהם הרעים, ונהפכו לרשעים. ותימה, למה למדו ממעשיהם הרעים אחר שנתמנו, ולמה לא שמרו את עצמם שלא ללמוד ממעשיהם לאחר שנתמנו, כמו ששמרו את עצמם קודם שנתמנו. וצריך לומר שלאחר שנתמנו הרגישו המרגלים שיעבוד למשלחיהם לבצע את השליחות כראוי... ומכיון שהרגישו כן ביטלו את עצמם ואת דעתם לדעת בני ישראל כדי לקיים את רצון משלחיהם, וממילא הושפעו ממעשיהם הרעים, שכן הבחינו שכוונת בני ישראל בבקשת המרגלים היתה לרעה, ורצו בני ישראל למצוא עלילה למרוד נגד השם יתברך". הרי שהשליח נוהג וחושב כפי משלחו. וראה למעלה בפתיחה הערה 298, פ"א הערה 1002, ופ"ה הערה 188.

1 "ויסר המלך את טבעתו וגו'" פסוק י. לא היה צריך לומר רק פסוק יא "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך". רק בא לומר כי נתן לו הטבעת, וזה מורה כי דבר זה בפרט הוא מסלק מאתו, ונותן בידו כאילו המן בדבר הזה מלך, ולא אחשורוש, עד שאין בידו לחזור בו, וזה מורה הטבעת שמסלק מידו ונותן אותו על ענין זה להמן.

2 ובגמרא מגילה יד., אמר רבי אבא בר כהנא, גדול הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שעמדו לישראל, וכולם לא החזירו אותם למוטב. ואילו הסרת הטבעת החזיר אותם למוטב, עד כאן. יש לשאול, טעם מה יש בזה. אבל הפירוש הוא מפני כי הנביאים מתנבאים על התוכחה מן השם יתברך שלא יבא עליהם. ומפני כי הוא יתברך חס על ברואיו, אינם יראים כל כך. אבל הסרת הטבעת מורה כי המלך מסלק מאתו דבר זה, ונותן אותו ביד האדם. וכל זמן שהוא ביד המלך, כבר התבאר כי הוא מוקים מלכים, ומפני שהוא יתברך מקים מלכים, והם כמו שלוחים מן השם יתברך, גם כן אין רצונם לכלות הכל. אבל כאשר נמסר לאדם הדיוט, מפניו הם יראים, כמו שהתבאר למעלה.

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן פתח ↗

574 לשון היוסף לקח כאן: "ויסר המלך את טבעתו. יש להתעורר מה היתה הסרת הטבעת והתועלת הנמשך מנתינתו אותו להמן. ואם המנהג היה כך לתת לכל שואל שהמלך מתרצה להפיק שאלתו, א"כ מה הוצרך לספר הדבר... היה מספיק אומרו 'ויאמר המלך הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך', ואני יודע שעשה כמנהג ענין הכתיבה והחתימה, שהרי כבר נאמר להלן פסוק יב 'נכתב ונחתם בטבעת המלך'".

אור חדש ג׳:ט׳ » « אור חדש ג׳:י״ג