נימוקי יוסף על מכות ג׳

1 הירושלמי שכתבנו ר' יוחנן אמר פסול. דס"ל לא פלגינן דבורא ולא נאמין אותם אפי' לגבי אותו מקבל מתנה שהוא רחוק להם:

2 מה שנים נמצא אחד מהם קרוב וכו'. כלומר וכמו שאנו מחמירים בעדות על פה לפסול הכשרים מפני שהיו במעמד אחד עם הפסולים ה"נ כיון שנתכוון לשמוע העדות לקרובו מקבל מתנה כמו לרחוק ראוי לפסול דכיון שבטל מקצת העדות בטלה כולה ונראה כי הרב ז"ל פוסק כר' יוחנן דלא פלגינן דבורא וכן פסק ר"ח ז"ל. ורבינו אפרים פסק כר"ל דפלגינן דבורא דהכי ס"ל לרבא במסכת גיטין דף ח: גבי עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך וכו' דמסיק רבא אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבורא והאי ירושלמי נמי מייתי ליה עלה דהך ברייתא התם בפ"ק דגיטין הלכה א דקאמר אתיא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד וכו' וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה על שטר צוואה שאחד מן העדים קרוב לאחד מן היורשין והכשיר לרחוקים לבתרי גופי דברי הכל פלגינן דיבורא וכן כתב הרמב"ן ז"ל אהך דקאמר לקמן ד' ז. ואי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי כשרים אלמא כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה כשרים להעיד לרחוק:

3 תרי גיסי. בעלי שתי אחיות:

4 במזוייף מחוכו. כשעדי השטר קרובין זה לזה או פסולין:

5 שהוא פסול. ואפי' יש עדים כשרים שמסרו לו בפניהם אינו מועיל:

6 מתני' היו שנים רואין אותו. היו ב' עדים רואין לאחד הורג נפש מחלון וכו':

7 ואחד מתרה. וראו נמי לא' מתרה בהורג באמצע שני החלונות:

8 הרי אלו עדות אחד. לענין זה שאם נמצא א' מהן קרוב או פסול שבטל כל העדות ואינן נזומין עד שיזומו כולן:

9 לפיכך אם נמצאה כת אחת מהן זוממת. כיון שהן ב' עדיות הוא והן נהרגין ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נמי נהרגת ע"פ המזימים:

10 והשניה פטורה. אם הוזמה הכת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם שוב אין נהרגין דקי"ל דף ה: לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה וה"מ דבעינן רואין זה את זה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות קי"ל כר' יהושע בן קרחה דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין כגון זה אומר בפני הלוהו מנה ואחד אומר בפני הלוהו מנה וזה לא ראה של זה דמ"מ תרוייהו מסהדי דחייב ליה חד מנה כדאיתא בשלהי פרק זה בורר בסנהדרין דף ל. כ"ש כשראו שניהם ההלואה ביחד זה מחלון זה וזה מחלון זה וש"מ מהכא יליף לה ר' יהושע מדחזינן בגמ' דהכשיר קרא עדות מיוחדת בממון:

11 גמ' עדות מיוחדת. כגון שראו ההלואה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ולא היו רואין זה את זה ובדיני נפשות הוא דלא. כלומר בדיני נפשות הוא שצריכין כל העדים שיראו עושה העבירה כא':

12 אבל בדיני ממונות. אע"פ שראו זה אחר זה מצטרפין:

13 מתני' אינו נהרג. פליג אתנא קמא דאמר ואחד מתרה בו באמצע דמשמע דלא בעיא שאותם המעידים עליו בב"ד יתרו בו אלא אדם אחר אם התרה בו יהרג:

14 ע"פ שנים. יקום כלומר שיהא הדבר כולו שהוא העדות והתראה קם על פי שנים העדים:

15 ד"א מפי תורגמן שמא יחליף התורגמן בלשון העדות ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר:

16 גמ' לעוזי. לשון עלגים מלשון עם לועז:

17 ידע מאי דהוו אמרי. מבין היה לשונם ומכוין טענותיהם אבל לא היה מהיר בלשון כדי להשיבם והעמיד מליץ להשיב להם מה שרבא חוקר אותם:

18 אלעא וטוביה. פי' רש"י ז"ל דעדי הלואה היו והלוה והערב לא היו מודים בה:

19 רחיקי נינהו. ויכולין לחייב הלוה בעדותן ויפרע למלוה:

20 לאו בתר ערבא אזיל. כלומר וה"ל כאילו נכתב השטר על הלוה ועל הערב וכיון שפסולין לערב מפני קורבה פסולין גם ללוה והראב"ד ז"ל כתב שטענותיהם על עסקי פרעון שהלוה והערב היו מודים בהלואה או שיש עדים אחרים כשרים על ההלואה אלא שאומר לוה למלוה פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא המלוה אלו העדים שהודה לו היום בפניהם שלא פרע ונמצא הערב מתחייב:

21 משיראו כמנאפים. משיראו אותם העדים דבוקים זע"ז כדרך כל בועל הרי אלו נהרגין בראיה זו ואין זוקקין לראות שהערה בה והכניס כמכחול בשפופרת:

22 הדרן עלך כיצד העדים

23 אלו הן הגולין. כלומר הגולין ממקומם לעיר מקלט כשהרג בשוגג:

24 וחי. אחיך והתורה חיים היא דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך כי חיים הם למוצאיהם ואע"פ שיש בעיר מקלט רב אחר שילמדנו אפ"ה אותו שרגיל עמו עדיף טפי לפי שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד:

25 מכאן שלא ישנה וכו'. שמא יזדמן לו שיהרוג כיון שאינו זהיר ויצטרך רבו לגלות עמו:

26 הדרן עלך אלו הן הגולין

27 אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר אלמנה וגרושה חייבים משום ב' שמות גרושה וחלוצה אינם חייבים אלא משום שם אחד בלבד:

28 הנוטל האם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות עשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליו:

29 ואינו משלח. דסבר שלח תשלח מעיקרא משמע קודם שיקח:

30 משלח ואינו לוקה. והלכה כחכמים הלכך אם נטל אם מעל הבנים ישלחנה ויפטר ממלקות או מאיסור שעשה כגון האידנא דליכא מלקות:

31 גמ' שיש בה קום עשה. כגון שילוח הקן:

32 קיים עשה שבה. כגון ששלחה אחר שלקח:

33 בטל עשה שבה. כלומר בטלו בידים בענין שלא יכול לקיימו עוד כגון ששחטה חייב מלקות:

34 מאי קאמרת. כלומר דבריך סותרים זה את זה לרישא משמע שלא שלחה אפי' מתה מאליה חייב והדר תני בטל דוקא חייב הא מתה פטור:

35 הני קיימו ולא קיימו פי' בהלכות. כלומר אע"פ שלא בטלה לעשה כיון שלא קיים לוקה על לא תעשה ע"כ כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב ורש"י גורס בדברי רבי יוחנן תני בטלו ולא בטלו דכל זמן שלא בטל העשה אע"פ שהתרו בו ב"ד לקיימו ולא קיימו עדיין יש לו תקנה לתקן הלאו אבל לגירסת הרי"ף ז"ל מיד כשהתרו בו ב"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה:

36 אמרינן בגמרא דף טז: המשהה נקביו והשותה בקרנא דאומנא עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם:

37 מתני' הקורח קרחה בראשו. תולש בידו שער ראשו או זקנו על מת. ומקיף ומשחית אף שלא על מת ומקיף נקרא המשחית ומגלח צדעיו בתער ומשוה אותן לאחורי אזנו ולמצחו שאין שם שער דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם:

38 ומשחית את פאת זקנו. משום דכתיב את פאת זקנך ולקמן מפרש מקום הפאות:

39 והשורט שריטה אחת. ששורט בצפרני ידיו בפניו או בשאר בשרו או בכלי ופי' הרמ"ה ז"ל דחייב תרתי משום ושרט לנפש ומשום לא תתגודדו וגדידה ושריטה אחת:

40 חייב על כל אחה ואחת. דכתיב לנפש לחייב על כל נפש ונפש ומדכתיב ושרט ולא כתיב לא תשרטו לחייב על כל שרט ושרט:

41 אחת מכאן. דיש ב' פאות לראש והם במקום שני צדעיו ופאה לשון סוף וקצה הוא:

42 שתים מכאן. בכל לחי יש ב' עצמות וכל עצם איקרי פאה:

43 ואחד מלמטה בשבולת הזקן למטה והוא עצם ה' והיא פאה:

44 אינו חייב אלא אחת. כיון לנכתבו בלאו אחד:

45 על שיטלנו בתער. דכתיב ולא תשחית אבל במספרים מותר דלית בהו השחתה שהרי ניכר שם השער כדמפרש בגמ':

46 אפי' לקטו. כיון שמעבירים שרש השער מיקרי השחתה:

47 מלקט. כלי הספרים שמלקטין בו השערות הדקות:

48 ורהיטני. הוא דוגמתו ועל שם שהוא רץ בגלוחו וקל נקרא כך כדמתרגם וירץ ורהט:

49 גמ' ת"ל קרחה וכו'. מוקי לה בגמ' בחדא התראה וכגון דסך חמש אצבעותיו נשא וקרח חמש קרחות בבת אחת על מת אחד דאי בזה אחר זה והתראה לכל אחת פשיטא דחייב על כל אחת ואחת ואי בהתראה אחת בזה אחר זה אינו חייב אלא אחת כיון דאינם כולם תוך כדי דבור של התראה: