נימוקי יוסף על מכות א׳

כיצד העדים וכו'. מפרש בגמ' דף ב. להאי כיצד קאי אדלעיל אסיומא דסנהדרין דתנן בשלהי הנחנקין כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה פירוש שרצו לחייב הנדון חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין נדונין במיתה שלה שהיא שריפה אלא במיתת הבועל וקאמר הכא עוד יש עדים זוממין אחרים שאין מקיימין בהם דין הזמה ממש אלא מלקות וכיצד כגון עדים כהנים שהעידו על מי שהוחזק בכהן שהוא בן גרושה כלומר שנתגרשה אמו קודם שנולד והוא חלל:

אין אומרים אם הוזמו יעשה זה בן גרושה תחתיו לקיים כאשר זמם ומפרש טעמא בגמרא דאם כן גם זרעו היה נפסל וכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו אלא לוקה משום והיה אם בן הכות הרשע ומוכח בגמ' דבכי האי גוונא מיירי האי קרא היכא דלא שייך בעדותן כאשר זמם או משום לא תענה כו' משמע שאם לא הוזמו היה מועיל עדותם לעשותו חלל שאם לא כן לא היו לוקין:

ובן חלוצה. חלל מדרבנן:

הרג את הנפש בשוגג שהוא חייב גלות:

אין אומרים. לבהאי עדות נמי לא שייך הזמה לומר יגלה זה תחתיו כמו שהיה רוצה לחייבו גלות ומפרש טעמא בגמ' משום דכתיב הוא ינוס משמע מכה נפש הוא שינוס אבל לא זוממיו אלא סופג את הארבעים משום אם בן הכות הרשע:

שגרש את אשתו. והביאתן האשה לחייב בעל בכתובתה והוזמו וזה אומר לא גרשתיה ואיני חייב בכתובתה:

והלא בין היום וכו'. כלומר אי אפשר לחייבו בכל הכתובה דבלא עדותן אם ימות או יגרשנה סופו ליתן לה כתובתה אלא אומדים מה שהפסידוהו אם לא הוזמו שהיה צריך לפרעה מעתה ובלא עדותן יכול הבעל למכור זכות שהיה לו בכתובה אם תמות בחייו ועתה שמעידין שגירש אין לו זכות בה כלל ולפי זה האומד ישלמו לו העדים:

גמ' משום דהצדיקו וכו'. אי והרשיעו והצדיקו קאי אבית לין וצדיק ורשע בבעלי דינין למה הוזכרה כאן צדקת הצדיק וכי בכל מקום שיזכו ב"ד או חייבו יש מלקות אלא ודאי בעלים שהוזמו מיירי לכך אמר והיה אם בן הכות הרשע שיש לדקדק אם הם בני מלקות כגון שאי אפשר לקיים בהו כאשר זמם:

לאו שאין בו מעשה. לאו דלא תענה דבור בעלמא הוא ואין בו מעשה ויש ספרים דגרסי עי' תוס' ד' ע"ב ד"ה ורבנן ותוס' סנהדרין י' ע"א ד"ה משום: ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכגון לא תעשה מלאכה דחלול שבת לא לקי דלא נאמר ללקות עליו אלא להזהיר שלא יעשה שאם יעבור יענש בב"ד:

תנו רבנן. אין נעשין בן גרושה וכו'. כדפירש במתני' משום לכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו ואם תאמר יפסל הוא ולא זרעו אין זה כאשר זמם שהוא העיד על אותו פלוני כדי לפסול לו ולזרעו:

ואין גולין. דכתיב הוא ינוס ולא עדיו:

ואין משלמין את הכופר אם העידו על שורו המועד שהרג את הנפש והוזמו ואמרה תורה אם כופר יושת עליו אין משלמין את הכופר שרצו לחייבו דסבר כופרא כפרה על שהמית את האדם והני עדים זוממין לאו בני כפרה נינהו שהרי שורם לא המית אדם:

ואין נמכרים לעבד עברי. אם העידו על אדם אחד שגנב ואין לו מה לשלם והיו מחייבין אותו למכור עצמו בגנבתו והוזמו אין נמכרים משום דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו אבל אם יש להם צריכים לשלם מה שרצו לחייבו ויש מפרשי' כגון אם העידו על בן חורין שהוא עבד אין נמכרים הם בעבד עברי אלא לוקין:

ואף אין משלמין ע"פ עצמם. אם הוזמו ולא הספיקו לגבות מהם ובאו לב"ד אחר ואמרו הוזמנו בבית דין פלוני אין משלמין אותו ממון שהעידו בו על פי עצמן:

קנס הוא. כל תשלום עדים זוממין קנס הוא כיון דלא שילם על פיהם כלום דאם שילם לא משלמי דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה:

כיצד שמין וכו'. מפורש בהלכות ז"ל פירש גאון כך נראין הדברים רב חסדא אמר בבעל אם הוא זקן שהוא קרוב למיתה כמנהג העולם יותר מן הבחורים החולה הוא או בריא היש לו נכסיס הרבה שקרוב בעיניו לגרשה ולתת לה כתובתה היש ביניהם מריבה שקרוב לגרשה אם לאו רב נתן בר אושעיא אמר בחילוף הדברים הללו החולה היא אם בריאה הזקנה היא אם ילדה כי הלוקח מקח כזה בזאת הוא שם אמר רב פפא באשה ובכתובתה מדאמרינן אמר רב פפא ולא אמרינן רב פפא אמר גמרינן דעל טעמיה דרב נתן בר אושעיא הוא דסמיך ופרושי פרשיה או דהוסיף ביה היכי דמי דקאמר שמין באשה כמו שמפורש למעלה:

ועוד שמין בכתובתה היש בה הרבה שהלוקח ירחיב לבו לתת לה בה יותר שאם נתאלמנה או נתגרשה הוא לוקח הרבה וממציא עצמו לסכן בממונו או מועט יש בה שאף על פי שתתאלמן או תתגרש אין שם דבר הרבה עד כאן והרא"ש ז"ל פירשה על דרך המשנה הסמוכה לה כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' הכא נמי שמין כמה אדם נותן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד שתשאר בידו על אלמנות וגירושין או שמא לא יצטרך לפרעה לעולם כי שמא תמות בחייו ויירשנה בין נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל ותוספת כל מה שבאו להפסידו ובעי עלה כיצד שמין בשלמא סיפא השומא ידועה בין שלשים יום ובין שנים עשר חדש אבל כאן איך ישומו זמן מיתה וגירושין ואמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש דבזה נותן הלוקח עיניו וכן לענין גירושין אם ותרן וקפדן הוא שיגרשנה או סבלן ולא יגרשנה ורב נתן סבר דבאשה נותן הלוקח עיניו אם יולדת בצער או קנטרנית שאין הבעל יכול לסובלה ורב פפא סבר כרב נתן דשמין באשה וגם בקרקע המיוחד לכתובתה אם היא עידית או זיבורית דבזה נותן הלוקח עיניו ומה שפירש רב אלפסי ז"ל בכתובתה אם היא מועטת או מרובה אין זה נכון להיינו מתני' כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו והיינו לפי גודלה ולפי קטנה והלכתא כרב פפא עד כאן:

מתני' מעידין אנו . כלומר על מנת כן הלוהו שיפרעם לו מכאן ועד שלשים יום:

והוא אומר וכו'. שהלוה עצמו מודה שהוא חייב האלף זוז אלא שאומר שאין לו ליתנם על עשר שנה ונמצאו עדים זוממין אומדין ההפסד שהיה ללוה בהקדמה זו וכך ישלמו:

גמ' אינו רשאי לתבעו תוך שלשים יום דסתם הלואה שלשים יום ומיהו נאמן לומר תוך שלשים יום פרעתי שאין זה ממש כקובע זמן לחבירו שאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו כדאיתא פ"ק דב"ב דף ה. וכתב ר"ת ז"ל דהוא הדין סתם שאלה ל' יום מיהו לא משמע הכי בפ' שואל דף קמח. גבי הא דאמרי' השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למכתב ופי' רבינו שלמה יצחקי דהלויני לזמן מרובה דקי"ל במס' מכות דף ג: סתם הלואה ל' יום אלמא דסתם שאלה אינה כך וכן נמי משמע באבל רבתי גבי המשאיל לחבירו חלוק לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ולמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא שאלו סתם אפילו קודם שיצאו ימי הרגל וימי המשתה נוטלו:

מתני' שלא השם. דלוקין משום לא תענה ומשלמין משום כאשר זמם:

וחכ"א. מפרש טעמא בגמ' בסמוך:

גמ' שתי רשעיות. וטעמא דמשלם ואינו לוקה ולא איפכא משום דילפי רבנן מחובל בחבירו דאיכא ממון חמשה דברים ומלקות משום לא יוסיף וקא ילפינן מקרא דמשלם ואינו לוקה כדאיתא בכתובות דף לב::

מתני' משלשין ביניהם. כלומר זה יתן מנה וזה יתן מנה כמו שרצו להפסידו ואיכא אשר זמם:

ואין משלשין במכות. שאם ילקה זה חצי מלקות וזה חצי לא מקיים כאשר זמם שכל אחד רוצה לחייבו מלקות ארבעים ואין ראוי לצרף חצי מלקות של זה עם חצי מלקות של זה שהרי הם שני גופים אבל הממון הרי בא הכל ליד מי שהעידו עליו א"נ דילפינן מלקות ממיתה שאם הוזמו שניהם נהרגים אף במלקות שניהם לוקין:

מתני' עד שיוזמו בעצמן. כלומר עד שיוזמו גוף העדים עצמן:

כיצד וכו'. אין אלו זוממין. ומ"מ הכחשה הויא והרוצח פטור והם אין נהרגין:

עמנו הייתם במקום פלוני. רחוק מאותו מקום שאתם אומרים יותר ממהלך יום זו היא הזמה בגוף העדים לא בענין המעשה:

גמ' לגמלא פרחא. כלומר אע"פ שיש שם בין מקום למקום יותר מכדי מהלך יום לא חיישינן שמא הלכו בגמל פורח שהולך במרוצה ולא יהו מוזמין שאין לנו לשער אלא בדבר מצוי לכל והם מוזמין: