משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ה׳:ט׳

9 מעשרים משלישראל על שלגוים ומשלגוים על של ישראל – אם מעשרים מתוצרת שגדלה בשדה גויים על תוצרת שגדלה בשדה של ישראל, ולהפך, משמעו של דבר שפרות הגוי חייבים בהפרשת מעשרות ותרומות כמו הפרות של יהודי. בניסוח ההלכתי: "אין קנין לגוי להפקיע ממעשרות". לכאורה יש במקורות התנאיים והאמוראיים מחלוקת עקרונית בנושא. בתוספתא: "מעשרין משל ישראל על של גוים, ומשל גוים על של ישראל, ומשל ישראל על של כותי, ומשל כותי על של ישראל, ומן הכל על הכל דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: מעשרין של ישראל על של ישראל, ושל גוים על של גוים, ושל כותי על של כותי, אבל לא מישראל על של גוים ועל של כותי ולא מהן על של ישראל" תוס', פ"ה הכ"א; ירו', כד ע"ד; גיטין פ"ד ה"ט, מו ע"ב. אם כן משנתנו היא דברי רבי מאיר, ושלושת גדולי חבריו חולקים עליו. אבל בבבלי מנחות רבי יהודה מצטרף לרבי מאיר: "...דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים..." סו ע"ב. ראשונים מספר מצטטים את התוספתא לפי נוסח זה שבתלמוד הבבלי. ההבדל בין שתי הנוסחאות אינו גדול: מה דעתו של רבי יהודה. ניתן לנסות ולברר את דעתו של רבי יהודה ממקורות מקבילים. במשנה פאה הוא מחייב את הגוי שהתגייר בשכחה כיוון שהשכחה חלה לאחר גיורו, משמע שבתור גוי הוא פטור משכחה. לפי פשוטם של דברים הוא מניח שגוי פטור ממעשרות, ברם כפי שנראה להלן בסמוך ייתכן שהגוי חייב במעשרות ופטור משכחה ומפאה.

10 היקפו של הכלל אינו מוגדר. אצלנו מדובר במעשרות, ומן הסתם גם בתרומות, אחרת אי אפשר היה לתרום משל גוי הפטור על של ישראל החייב. ברם לא ברור האם הכלל חל גם על לקט, שכחה ופאה. הירושלמי דן בכך ואומר ש"קל היקילו חכמים בליקוטין" פאה פ"ד ה"ט, יח ע"ג, כלומר בדרך כלל אין לו קניין וחייב במעשרות אך לא בפאה. אפשר גם להבין שהכלל חל והקלו במקרה המיוחד במשנה שם, שהגוי התגייר באמצע הקציר. מכל מקום, משנה אחרת פירשנו לפי ההנחה המשולבת שגוי פטור ממעשרות וחייב בפאה. כנגד זה נראה שמי שאומר שגוי חייב במעשרות מחיל זאת גם על ביכורים.

11 המינוח האמוראי הוא "אין או יש קניין לגוי בארץ-ישראל לפוטרו מן המעשרות". בכל הסוגיות שבהן המונח מופיע הוא בא לבאר את שיטת התנאים. בתלמודים המונח בא לבאר את המחלוקת בתוספתא. רבי מאיר סבור שאין קניין לגוי ולכן חייב במעשרות, וחבריו חולקים ואומרים "יש קניין לגוי לפוטרו מן המעשרות" ולכן הגוי פטור ממעשרות, ומשום כך אין מעשרים משל ישראל על של גוי ולהפך, משום שאין מעשרים מהפטור על החייב ולהפך. לפי הסבר זה רק הניסוח הוא אמוראי, אבל התפיסה, הגישה והמחלוקת נמצאות כבר במקורות התנאיים. עם זאת, ניתן היה להעמיד את דברי התנאים בצורה שיטתית ואחידה פחות מכפי שהיא מועמדת בספרות האמוראית.

12 בתוספתא קשה להבין מדוע מעשרים משל גוי על של גוי או על של כותי, הרי הגוי פטור ממעשר בכל מצב. ההסבר המקובל הוא שזהו מעשר של התנדבות: אם אדם רוצה לתת ללוי ולכוהן הזכות בידו, אך אין בכך חובה. ברם אם התוספתא עוסקת בהתנדבות מדוע אסור לאדם לתת מעשר משל ישראל על של גוי? הרי הוא נותן מתנה דמוית מעשר מהפטור אחרי שהפריש מעשרות מפרות היהודי על הפטור; וכי יש איסור בכך? יתר על כן, תמיד רשאי אדם לנדב מתנה, אם כי אין זה מעשר מבחינה הלכתית. על כן ניתן להציע פירוש מצמצם יותר ולפיו הגוי חייב במעשר מספק; המעמד של פרותיו הוא כעין דמאי, על כן אין לעשר מן הוודאי פרות ישראל על הספק, ואפילו לא מדמאי של פרות ישראל על דמאי של פרות נכרי, משום שאין זה אותו ספק. פרות ישראל חייבים במעשרות ודאי, והספק נובע מהחשש או התקווה שכבר עושרו. לעומת זאת פרות הגוי הם בספק הלכתי. פרשנות זו, שהגוי פטור ממעשרות רק מספק, מאפשרת לפרש שקיים גם הבדל בין מעשרות לתרומות, או בין פאה למעשרות, כפי שהעלינו לעיל. כפי שנראה להלן יאפשר פירוש זה לצמצם את הסתירה או את המחלוקות לגבי פרות כותים שבהם נעסוק בהמשך.

13 הסבר זה של דברי התנאים רבי שמעון ורבי יוסי יאפשר להבין את עמדתו של רבי שמעון במשנת תרומות ראו פירושנו לפ"ג מ"ט. שם מודה רבי שמעון שתרומת הגוי תרומה, אלא שאינה מדמעת, כך גם כל תרומת ספק אינה מדמעת משנה, תרומות פ"ג מ"א; פ"ה מ"ה. אם כן, תרומת הגוי חייבת במעשרות אבל מעמדה כתרומת ספק. ייתכן שעמדתו של רבי שמעון מושפעת מגישתו הנוקשה והשלילית אל הגוי. רבי שמעון הוא הדורש שהגויים אינם קרויים "אדם", ועל כן קברי נכרים אינם מטמאים. עמדה זו אמנם מובאת בשמו רק בתלמוד הבבלי יבמות סא ע"א; עבודה זרה לט ע"א, אבל קשה לפקפק במקוריותה.

14 ראיה מעניינת לפירושנו יש במסורת ההלכה הארץ-ישראלית המאוחרת. בפנקס הלכה השייך לספרות המעשים שנינו: "ופירות הגויין ל בין אסור חייבין בתרומה ותרומת מעשר ופטורות מדמי. שאין לכותי ולגוי דמי. אבל ישראל חייבין בדמי ומפריש אחד ממאה". את המשפט יש להשלים, לפי הנחייתו של ליברמן: "ופירות הגויין ופירות של

15 בין הכותים אסור. חייבין בתרומה ותרומת מעשר ופטורות מדמי, שאין לכותי ולגוי דמי. אבל ישראל חייבין בדמי ומפריש אחד ממאה". אם כן, פרות הגוי פטורים מתוך ספק, אך הם חייבים בתרומות, כולל תרומת מעשר. יתר על כן, הביטוי "פטורים מדמי" דמיי, או דמאי בלשוננו משמעו או שפטורים מתוך ספק או שחייבים ודאי, אם בטוח שלא הופרשו מהם מעשרות, ופטורים אם יש ספק שמא הופרשו המעשרות.

16 לפי פירוש זה המחלוקת אינה אם פרות הגוי פטורים או חייבים, אלא אם חייבים מוודאי או מספק. כן מפרש גם הירושלמי שלרבי שמעון הם חייבים במעשר "מהלכה" תרומות פ"ט ה"ח, מו ע"ד. היבט אפשרי אחר יהיה האם הם חייבים גם במעשר דמאי, כלומר שלכל הדעות הם חייבים בתרומה ותרומת מעשר. למעשה גם תוצרת משדה של יהודי נמצאת במצב דומה: הפרישו ממנה תרומה, אך בפועל לא הפרישו הרוב מעשרות. אין ספק שבתקופת האמוראים היה מקובל לפרש שלפי רבי שמעון ורבי יוסי פרות הגוי פטורים מכל המעשרות כולל תרומות, אלא שלטענתנו זה פירוש אמוראי בלבד ששורשיו ייבדקו להלן.

17 עוד מן הראוי להעיר על פירוש הירושלמי שגם לרבי שמעון פרות הגוי חייבים במעשרות משום "תקנתא דרבנן" תרומות פ"ט מ"ז, מו ע"ד. פירוש זה קרוב להגדרת פרות הגוי כספק.

18 הגישה שפרות הגוי פטורים ממעשרות אינה מופיעה בספרות התנאים, ובדרך כלל באה לידי ביטוי רק הדעה שהגוי חייב במצוות התלויות בארץ. נפתח בסדרת הלכות שבתוספתא: "1. אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוים ודאי, ואם רוב ישראל דמאי. מחצה על מחצה ודאי, דברי רבי מאיר. 2. וחכמים אומרים אפילו כולו גוים, וישראל אחד מטיל לתוכו דמיי. 3. אמר רבי יוסה במי דברים אמורים באוצר של יחיד, אבל באוצר של מלכים הולכין אחר הרוב. 4. אמר רבי יהודה במי דברים אמורים באוצר של ישראל וגוים, אבל אוצר של ישראל וכותין הולכים אחר הרוב. 5. אמרו לו אחר שהוריתה לנו על אוצר של יבנה שלפנים מן החומה שהוא דמאי, והיה רובו כותים. 6. אבל אוצר שמטילין בו מחוצה לארץ לארץ כגון אוצרה של רגב חייב לפי חשבון. 7. אמר רבי יהושע בן קבוסאי כל ימיי הייתי קורא המקרא הזה: 'והזה הטהור על הטמא' ולא מצאתיו אלא באוצר של יבנה. ומאוצרה של יבנה למדתי שטהור אחד מזה אפילו על מאה טמאים" תוס', פ"א הי"ב-הי"ד. במשנת מכשירין פ"ב מ"י מובא קיצור של ההלכות הללו. אם כן: רבי מאיר אומר שהולכים לפי חשבון 1, וחכמים אומרים שהולכים לקולה ואפילו ישראלי אחד, שספק אם הוא מעשר או לא, הופך את הכול לספק 2, 7. רבי יהודה ורבי יוסי מציעים עמדות ביניים. רבי יוסי 3 מבדיל בין אוצר של יחיד לאוצר של מלכים, כלומר למתקן שבו נאספים מסים מכל האזור, ורבי יהודה מבדיל בין גויים, שלגביהם הוא סובר כרבי מאיר, לבין כותים, שלגביהם הוא מקל כחכמים, כנראה מתוך כך שיש יותר כותים המעשרים להלן נשוב לכך. הדוגמאות השונות שמעלה התוספתא 5, 7 מעידות שהיה נוהג מקומי רווח, והתנאים תובעים שההלכה תותאם לנוהג המקובל ותבטא אותו.

19 אם כן, כל החכמים שלפנינו סבורים שגויים חייבים במעשרות. השאלה היא האם העובדה שמעט יהודים מביאים את פרותיהם לאותו מחסן הופכת את כל הפרות לדמאי, או ש"לפי חשבון", כלומר יש לחשב האם רוב המשתתפים הם יהודים או נכרים, וכותים כנכרים. גם רבי יהודה וגם רבי יוסי, שלפי התוספתא שלנו סוברים שגוי פטור ממעשרות, מסכימים כאן שהגוי חייב במעשרות. אפשר לפטור את השאלה כסתירה בין פרקי התוספתא, ואפשר גם לפשר ביניהם שבתוספתא שציטטנו הגוי חייב במעשרות רק מתוך ספק אבל באוצר מעורב הפרות חייבים רק כדמאי משום שיש שם גם מעט פרות ישראל. אם כן, רבי יוסי מחמיר ולא מקל. ההסבר אפשרי, אם כי דחוק.

20 גם רבי שמעון, שבתוספתא שלנו פוסק שפרות גוי פטורים ממעשר, מבטא עמדה זו. כך, למשל, הוא קובע שהמפקיד פרות אצל גוי חושש ממעשרות ושביעית תוס', פ"ד הכ"ה. החשש הוא שהגוי החליף את פרות היהודי המעושרים בפרותיו שאינם מעושרים; אם הגוי פטור ממעשרות – מה החשש בהחלפה? בדיוננו במשנה זו ראינו כי יש המפרשים את המשנה גם לדעה שפרות גוי פטורים ממעשר, אבל בתוספתא ברור שלפחות רבי שמעון סובר שפרות גוי חייבים במעשרות. ההצעה שהצענו מאפשרת לתרץ בפשטות את הסתירה כביכול שבדברי רבי שמעון.

21 אם כן, גם לרבי יהודה, לרבי יוסי ולרבי שמעון מיוחסות מסורות הלכתיות שפרות גוי חייבים במעשרות. זאת בנוסף ל"חכמים", רבי יהושע בן קבוסאי ואחרים. זו גם הדעה הרווחת והסתמית בספרות חז"ל.

22 כפי שרמזנו, בכל העדויות התנאיות פֵרות גוי חייבים במצוות התלויות בארץ:

23 • מעשרות – פרות הגוי חייבים במעשרות ותרומות, כך יוצא גם מפשט המשניות בפרק הבא.

24 • שביעית – אדמת הגוי צריכה לשבות בשביעית. בשביעית מותר לברך את הגוי העובד בשדה לשלום, וזאת למרות האיסור לחזק ידי עוברי עברה משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט. משמע שהגוי נחשב לעבריין, ואדמתו חייבת בשביתת השביעית. כן נאמר שאין לקחת ממנו פרות בשביעית תוס', שביעית פ"א ה"ד.

25 • ערלה וכלאיים – עצים בשדה נכרי חייבים בערלה ובכלאיים, כולל כלאי בגדים.

26 • אם הגוי הפריש תרומה תרומתו נחשבת לתרומה משנה, תרומות פ"ד מי"ב. זו תופעה מעניינת במיוחד של גוי המקבל עליו מצוות מסוימות, ועדות זו מצטרפת לעדויות על נכרים שהעלו קרבנות למקדש, תרמו שקלים, נתנו צדקה והפרישו לקט, שכחה ופאה. סביר להניח שרק אם פרות הגוי חייבים בתרומה אזי תרומתו תרומה, אם כי מהמשנה יוצא שאדם רשאי לתרום או לתת חלה מעבר לחובתו, שהרי לתרומה אין שיעור. עם זאת, מהתוספתא ברור ש"פירותיו מתוקנים" ואינם עוד "מקולקלים", ומשמע שהפרות בעצם חייבים בתרומה, וכן משמע מהמשך התוספתא תרומות פ"ד הי"ג.

27 • כרם רבעי – עצי הגוי חייבים בכרם רבעי. אמנם המשנה אומרת ש"אין לגוי כרם רבעי", אך מהתוספתא ברור שזה הדין בסוריה. אדמת סוריה אינה אדמת קודש ועציה פטורים מכרם רבעי ומשאר המצוות, אך אם קנה יהודי אדמה בסוריה – אדמתו נחשבת לחלק מארץ הקודש. אבל קנייה של הגוי אינה משמעותית, שכן אין בכוחו לקדש את אדמת חוץ לארץ משנה, תרומות פ"ג מ"ט; תוס', שם פ"ב הי"ג. מכאן שבארץ ישראל הוא חייב בכרם רבעי, ואותו מקור מדבר גם על חובת ההפרשה של מעשרות סתם תוס', שם פ"ב ה"י-הי"א.

28 • מעשר שני – פרות הגוי חייבים במעשר שני תוס', מעשר שני פ"ד ה"א.

29 לעומת כל זאת הגוי פטור מפאה לעיל, מהפרשת חלה, מראשית הגז, מבכורות וממתנות כהונה של שחיטת בשר.

30 האבחנה נראית ברורה למדי. בספרות התנאים ארץ ישראל היא ארץ קודש, ואין הגוי מפקיע או מבטל קדושה זו, אבל רכושו פטור מהמצוות. לפי תפיסה זו, זו חומרה מיוחדת שהוטלה על ארץ הקודש שלתוצרתה מעמד שונה מסתם רכוש של גוי. אבל האמוראים מציגים גישה שונה שלפיה יש דעה שאדמה שהגוי מחזיק בה פטורה מן המצוות. גישה זו מוצגת כדעה אחת, כמחלוקת רגילה. בספרות האמוראים פסיקות שונות, אך דומה שהפסיקה הרווחת הייתה שאכן פרות הגוי פטורים ממצוות התלויות בארץ: "הנהיג רבי חנינא בציפורין בהדא כרבי שמעון" ירו', כד ע"ד, ומקורות נוספים. עם זאת, הדעה השנייה לא נעלמה. כך, למשל, בירושלמי מובא סיפור על רבי יהושע בן לוי שקנה פרות שביעית רק מגינה של גוי, ללמדך שפסק שפרותיו פטורים ממצוות. ברם, המשך הסיפור הוא שהתברר שגינת הגוי גזולה מישראל פ"ב ה"א, כב ע"ג; שביעית פ"ט ה"ח, לט ע"א. ניתן לקרוא את הסיפור כפשוטו, אך גם ייתכן שזה סיפור סרקסטי, על חכם שהחמיר על עצמו ונמצא מסייע לגזלן גוי, ללמדך שמה שעשה רבי יהושע בן לוי אינו מוצדק ואינו נחוץ.

31 מבחינה עקרונית מתגלה כאן תפיסה מיוחדת. המצוות ניתנו לכל ברואי עולם. גויים אינם חייבים במצוות, אך משמעותה של קביעה זו היא רק שאינם נענשים אם אינם מבצעים את המצווה, אבל ברור לחכמים שליהודי אין ליהנות מעבריינות זו. כך השימוש במלאכה שעשה הגוי בשבת בעייתית, וחכמים נחלקו בשאלה עד כמה חייבים יהודים למנוע חילול שבת של הגוי, אבל ברור שהדבר נתפס כחילול שבת. גוי פטור משחיטה, אבל ישראל אינו יכול לאכול בשר שבושל על ידי הגוי ללא שחיטה, שכן המצווה חלה לא רק על הגוי אלא גם על החפץ עצמו. כידוע הפרשת מעשרות היא חלק מסדרת מצוות ה"תלויות בארץ", כלומר החובה אינה חלה על התוצרת החקלאית אלא על תוצרת שגדלה במקום מסוים. גם פטור הגויים קשור לתפיסה הלכתית ייחודית זו. ההגדרה היא שהגוי יש לו קניין להפקיע את השדה מכלל ארץ ישראל, ואכן בהלכה התנאית והאמוראית נקבע שתחום ארץ ישראל הוא רק מקום שבו החזיק היישוב היהודי. גם מקום שהיה בארץ ישראל וננטש חדל להיות חלק מארץ ישראל, והמצוות המיוחדות לה אינן חלות עליו.

32 לפנינו, אפוא, תחום הלכתי מיוחד שמתגלית בו מעין תפיסה "פלורליסטית" מצמצמת, שבורא עולם הוציא את רוב תושבי העולם מכלל החייבים במצווה. מעתה, תוצרתם ממש פטורה מאותה מצווה.

33 הדיון ההיסטורי-הלכתי מעיד על סדרת תהליכים היסטוריים. כפי שרמזנו, רק בדור אושא מתחיל העיסוק האינטנסיבי בשאלות של המצוות החלות על רכוש הנכרי, ועל אדמתו. בדור אושא נפגע היישוב היהודי במחוז יהודה, והחלה חדירה נכרית מסיבית לארץ. על כן אין זה מפליא שהשאלה בדבר תוצרת חקלאית של גויים התחדדה ונדונה ארוכות.

34 בתוספתא מסופר שרבי שמעון השזורי "התערבו לו טבלים", כלומר הטבל נפל לתוך פרי של חולין, ובא ושאל את רבי טרפון ואמר לו: "צא וקח לך פירות מן השוק ועשר עליהן" פ"ה הכ"ב. הבבלי מסביר שעצתו של רבי טרפון הייתה לקנות בשוק עוד פרות דמאי שחיובם מדרבנן, ולעשר מהם על הטבל שגם חיובו רק מדרבנן מנחות לא ע"א. אבל הירושלמי פירש שאמר לו לקנות פרות מן הגוי, שחייבים במעשר ודאי, ולהפריש מן הוודאי על הטבל שאיננו יודעים להגדירו כד ע"ד. פירוש הירושלמי אינו מוכרע ואינו הכרחי, אבל על פיו כבר רבי טרפון מדור יבנה עסק בשאלה, והכריע לחיוב. אפילו אם נקבל את פירוש הירושלמי, וכאמור אין הכרח בדבר, הרי שרק בדור אושא החל עיסוק אינטנסיבי בשאלה, אם כי הגישה ההלכתית ביחס לרכוש הגוי וביחס לאדמתו נקבעה כבר בדורות קודמים.

35 עושה רושם שלפני דור אושא היה המגע ההדדי בין יהודים לנכרים רופף, וממילא השאלה הייתה שולית. במהלך תקופת התנאים הפכה השאלה לקריטית ומעשית, והדיונים בה רבים. במשנה כמה עשרות משניות הדנות בשאלה. אבל בתוספתא הדיון בנושא רב הרבה יותר, ומוקדשות לו מאות הזכרות, בערך פי ארבעה מאשר במשנה. זו עדות רמוזה לכך שבתקופה שבה נערכה התוספתא, כחצי דור לאחר המשנה, הייתה השאלה מעשית ואקטואלית עוד יותר.

36 עמדנו על תפנית הלכתית שהתחוללה בתקופת האמוראים. דומה שגם היא תלויה בנסיבות ההיסטוריות. בתקופת האמוראים התחזקה הנוכחות הנכרית בארץ. הגליל הכפרי נותר ברובו יהודי, והאוכלוסייה הנכרית התרכזה בערים. אבל ביהודה היה רוב יהודי. עד המאה השלישית היה היישוב ביהודה קטן, וממילא גם מספרם המוחלט של הנכרים היה מצומצם. ברם במאה השלישית גדל מספר הנכרים במחוז יהודה, ותוצרת שדותיהם הגיעה לשווקים שבריכוזים היהודיים. אם פרות הגוי חייבים במעשרות, על הקונה היה להפריש מעשרות לפני אכילת הפרי. "חברים" הפרישו מעשרות, אבל אפילו יהודים שהיו בבחינת עמי הארץ הפרישו תרומה ומעשר עני, ואפילו בכך הייתה הוצאה משמעותית. ההחלטה שפרות גוי פטורים ממעשרות הייתה בבחינת הקלה משמעותית. אמוראים בחרו בגישה שונה לאותה שאלה שבה החמירו התנאים. עם זאת לא הציגו את דבריהם כשינוי הקו, או כמהפכה, אלא נתלו בפירוש מקל של התוספתא המקבילה למשנתנו. רבי שמעון ורבי יוסי לא פטרו את פרות הגוי ממעשרות, אלא קבעו שההפרשה היא מספק בלבד. כך גם נפרש בעזרת החונן לאדם דעת את המשנה להלן תרומה פ"ג מ"ט. לכל הדעות שם פרות הגוי חייבים בתרומה, וגוי שתרם תרומתו תרומה. אבל רבי יהודה ורבי שמעון מגבילים את חובת הגוי, וניתן להבין מדבריהם שחובת הגוי היא מספק או מדרבנן. האמוראים הרחיבו ספק זה ופטרו את פרות הגוי, ואף ניסחו את דבריהם ככלל משפטי.

37 זאת ועוד. המגמה התנאית השתלבה בתהליך אחר של ניסוח אחיד של הכללים המשפטיים. ההחלטה שפרות הגוי פטורים ממעשרות הטילה על התוצרת החקלאית של הנכרים אותן הלכות שהוטלו על רכוש לא קרקעי בצק, גז צאן, ולדות בהמה, בשר. בכך הושגה גם אחידות משפטית וגם הקלה כלכלית.

38 שאלת הפטור של פרות גוי ממעשרות, או זכותו להפקיע את אדמת ארץ הקודש ממעשרות, קשורה, במידת מה, להחלטות להוציא תחומים מתוך קדושת ארץ ישראל. תהליך זה החל בשלהי תקופת התנאים מעט לפני ימי רבי יהודה הנשיא, התעצם בימיו והמשיך בתקופת האמוראים. עם זאת, אין זאת אותה החלטה. שאלת הפקעה ממצוות מעשרות מניחה שהמקום הוא ארץ הקודש, ואולי הגוי מוציא אותה מחובתה-קדושתה. לעומת זאת ההחלטה להוציא אזור מתחומי ארץ ישראל קשורה למערכת אחרת שלפיה קדושת הארץ תלויה בשאלה האם רוב היושבים באזור הם יהודים. הנושאים קרובים מבחינה כלכלית-חברתית, וקרובים אף מההיבט המשפטי, אך אינם זהים, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

39 ומשל ישראל על שלכותים ומשלכותים על שלכותים– אם כן, גם הכותים חייבים בהפרשת מעשרות. אין מדובר כאן במקרה של דמאי שבו עסקנו במשניות מראשית הפרק, אלא במקרה של ודאי, או "מלכתחילה"; הפרשה מתוכננת מלכתחילה של אדם היודע שטרם הופרשו כל המתנות, ורוצה לתת את אשר ההלכה מחייבת. במעמדם של הכותים דנו בנספח למסכת ברכות, ושם ראינו כי אחת הגישות הרווחות במסורת ההלכתית היא שכותים חייבים במצוות כיהודים. ברור שאם הגויים חייבים במעשרות קל וחומר הכותים, שכן גם מי שיגיד שכותי כגוי יודה שחייב במעשרות לפחות כגוי.

40 רבי אלעזר אוסר משלכותים על שלכותים – הירושלמי מסביר שהילכו אחר הרוב; כשם שרוב היהודים אינם מעשרים אבל נותנים תרומה ולכן פרותיהם דמאי – כך רוב הכותים אינם תורמים ואינם מעשרים ולכן פרותיהם ודאי. אבל יש מהם כאלה התורמים, ואסור לתרום משל כותים על של כותים שמא יתרום מן הפטור על החייב.

41 מעתה עלינו לתת את הדעת על ההתפתחות ההיסטורית של ההלכות, ואגב כך יועלו מקורות נוספים לגבי הכותים. על הכותים אנו שומעים ממקורות נוספים. בתוספתא למשנתנו כמה עדויות.

42 רבי שמעון, בדור אושא, מסכם מעשים מדורו ומהדור הקודם: "רבי שמעון אומר שלש גזירות בדמאי: 1. מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הדרך, הביאו לפניהם ירק. קפץ רבי עקיבא ועישרן ודאי. אמר לו רבן גמליאל היאך מלאך ליבך לעבור על דברי חביריך? או מי נתן לך רשות לעשר? אמר לו וכי הלכה קבעתי בישראל? אמר לו רבי עקיבא ירק שלי עישרתי. אמר לו תדע שקבעתה הלכה בישראל, שעישרתה ירק שלך. 2. וכשבא רבן גמליאל ביניהם עשה תבואה וקיטנית שלהן דמאי, ושאר כל פירותיהם וודאי. 3. וכשחזר רבן שמעון בן גמליאל ביניהם ראה שנתקלקלו ועשו כל פירותיהן ודאי" תוס', פ"ה הכ"ד. אם כן, בדור יבנה הייתה מחלוקת האם פרות כותי הם דמאי או ודאי, כלומר, הם חייבים במעשרות כיהודי והמחלוקת היא האם כולם אינם מעשרים או שיש ביניהם מיעוט גדול שמעשר. רבי עקיבא החמיר, רבן גמליאל כעס עליו ש"עבר על דברי חבריו" ומן ההמשך משמע שה"חברים" הם דעתו של רבן גמליאל עצמו. המעשה השני מעיד על רבן גמליאל שעשה פרות כותי דמאי. המעשה השלישי מעיד על החמרה בדור אושא משום שהכותים "התקלקלו"; נימוק זה מופיע בהקשרים מספר והוא מעיד אולי על שינוי בהקפדה על המצוות של השומרונים, אך ודאי שהוא מעיד על שינוי ביחסם של חכמים לשומרונים, שינוי שנבע מהשינוי בחברה השומרונית, או מסיבות אחרות.

43 כעין זה שנינו באחד הפרקים הקודמים: "רבי יהודה אומר: כופת הישוב, וכופת אנטיפטרס, ושוק של פטרוס, בראשונה היו דמיי מפני שחזקתן מהר המלך. עכשיו רבותינו אמרו כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך, כגון התבואה והקטנית שלהן דמיי מפני שחזקתן מהר המלך, שהן משתמשין ביהודה. ושאר כל פירותיהן ודאי" תוס', פ"א הי"א אם כן, רבי יהודה בן דור אושא מספר על שלושה שווקים בשולי מחוז השומרון שלפנים, בדור יבנה, הם נחשבו כדמאי "מפני שמשתמשין ביהודה", כלומר הפרות בשוק הגיעו מאזור יהודה שבו היו יהודים. אבל כיום, לאחר מרד בר כוכבא, תבואה וקטנית מגיעות מאזור המישור, שבו יישוב יהודי איתן אזור לוד, אבל הפרות מגיעים מאזור ההר, שבו היישוב השומרוני הוא רוב מכריע, ולכן נחשבים לוודאי. אם כן פרות שומרוניים הם ודאי, כמו שפסק רבי עקיבא, והשאלה היא רק מהיכן הפרות מגיעים לשוק.

44 בתוספתא גם שנינו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף במקום שעשו פרות כותי דמאי, כגון ירק של כפר עותני, מעשר מהן על הטבל, אבל לא מן הטבל עליהן. במה דברים אמורים בלוקח מן השוק, אבל במוצא פירות לתוך ביתו או ששילח לו חבירו פירות נוהג בהם דמאי" פ"ה הכ"ג. כפר עותנאי היה בשולי הגליל היהודי, באזור שבו נמצאת היום מגידו, בגבול שבין המחוז השומרוני והגליל. לכפר הגיעו פרות מהשומרון ומהגליל, ולכן נקבע שפרות בשוק שם הם דמאי, שכן חלקם מגיע מהגליל היהודי. כן נקבע שפרות של שומרוני בודד נחשבים לדמאי, שמא בכל זאת הוא נמנה עם המיעוט המעשר.

45 אם כן, בדור יבנה הייתה מחלוקת על פרות שומרוני דמאי או ודאי, ובדור אושא היא הוכרעה.

46 כידוע נחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל האם כותי כגוי, כדברי רבי, או כותי כישראל, כדברי אביו רבן שמעון בן גמליאל תוס', תרומות פ"ד הי"ב. לכאורה, לפי מי שאומר שיש לגוי קניין להפקיע ממעשרות, וכותי כגוי, הרי פרות הכותי גם הם פטורים ממעשרות. כך פירש ליברמן את התוספתא למשנתנו הקובעת שאין מעשרים משל כותי על של כותי, וכך אף פירש את פסק ההלכה לגבי פרות קיסריה ואת כתובת רחוב שבה נרחיב להלן. עם זאת, גם ליברמן מעיר כי גם מי שפירש שכותי כגוי אמר זאת רק לחומרה, ולא לקולה, כלומר שאין להסיק שפרות הכותי פטורים ממעשרות ירו', כתובות פ"ג ה"א, כז ע"א; בבלי, חולין ו ע"א. לשיטתנו במשנה ובתוספתא אין עדיין ביטוי לדעה שפרות גוי פטורים מן המצוות, ואת התוספתא פירשנו בצורה אחרת. ממילא אין גם כל מקור תנאי לכך שפרות כותי פטורים ממעשרות. כך גם פירשנו את המשנה בפרק ג על החשש מהפקדת פרות מעושרים אצל הכותי.

47 יתר על כן, גם במקורות האמוראיים אין הד לדעה שפרות כותי פטורים ממצוות התלויות בארץ. מימרה אחת מספרת על עיירות כותים "שנהגו בהן היתר" ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג, כלומר, נהגו כאילו אינן בתוך הגבולות החייבים במצוות התלויות בארץ. ברם אין הדבר קשור כלל לכותים, אלא לטיב האזור. אזור קיסריה נחשב לפטור ממצוות התלויות בארץ משום שלא נכלל בתחומי היישוב היהודי, והכותים "נהנו" מהיתר זה. גם בדיונים האחרים על תחום קיסריה הכותים נחשבים כמי שחייבים במעשרות ושביעית, אם כי אינם שומרים על ההלכה.

48 בעמק בית שאן, בבית הכנסת העתיק שליד תל רחוב, נמצאה כתובת הלכתית ארוכה ובה רשימת עיירות "מותרות" בתחום סבסטיה. היו שפירשו בטעות שמדובר בעיירות שומרוניות בשטח שרובו יהודי ולכן הן מותרות, כלומר פטורות ממצוות התלויות בארץ. ברם לאור כל מה שנאמר ולאור ההתפתחויות היישוביות בצפון השומרון, נראה שהעיירות המותרות הן עיירות נכריות בתוך אזור שומרוני. כל זאת לפי התפיסה הרווחת בכתובת רחוב שפרות גויים פטורים ממצוות התלויות בארץ, אך פרות שומרוניים חייבים במעשרות ובשביעית.

49 אם כן, במשנה גויים וכותים חייבים במעשרות, ואינם מבצעים זאת. על כן פרות הגויים חייבים במעשר ודאי ועל פרות הכותים מחלוקת, האם חייבים ודאי או דמאי בלבד, זאת בגלל המיעוט הקטן שעישר את פרותיו. במהלך תקופת התנאים הוחמר דינם, ומדור אושא מתפשטת הדעה שחיובם ודאי, זאת בהתאם למגמה הכללית של החמרה בדינם של הכותים.