משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ה׳:ג׳

3 הלוקח מן הנחתום – וצריך לעשר, כמות ששנינו במשנה הקודמת, מעשר מן החמה על הצוננות ומן הצוננות על החמה – יכול לעשר מלחם טרי על לחם ישן. הלחם הטרי חם והישן צונן. הירושלמי מוסיף שמותר להפריש מלחם על לחם אף שהמרחק ביניהם שלושים יום. מעבר לכך, אין למעשה אפשרות לשמור על לחם יותר משלושים יום, ואפילו טווח זה כבר תאורטי ולא מעשי. בסוף הסוגיה התלמוד מצמצם את החידוש ומותר להפריש רק בטווח של 15 יום, אפילו מיטפסים הרבה – טיפוס הוא דפוס, כלומר סוג, כלומר אפילו אם אלו סוגי לחם שונים, דברי רבי מאיר – כפי שנראה להלן, רבי מאיר מניח שכל התבואה שאצל הנחתום מקורה בסוחר אחד, ונרחיב בכך להלן.

4 רבי יהודה אוסר שאני אומר חיטים שלאמש היו משלאחד ושליום משלאחד – רבי יהודה חושש לכך שהחיטים של הלחם הישן באו ממגדל אחר. כל החיטים הן דמאי, ויש חשש גדול לעשר מדמאי על דמאי שמא יימצא מעשר מהפטור יבול שכבר הפרישו ממנו על האסור.

5 רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר – כרבי יהודה, ומתיר בחלה – חובת החלה חלה על הנחתום ברגע שהכין את הבצק העיסה. ממילא מותר לו להפריש מבצק על בצק, ללא קשר למקורן של החיטים. בתוספתא נוסף שכל זה אם כולם מפרישים או אינם מפרישים באותה מידה, אבל אם אותו נחתום פעם מפריש ופעם אינו מפריש, יש להפריש מספק כמו בדמאי, אך לא מבצק על בצק תוס', פ"ה ה"ו; ירו', כה ע"א. זו עדות מעניינת למידת השמירה על הרמת חלה. כל עמי הארץ אינם מפרישים מעשרות ומרימים תרומה גדולה ורובם גם אינם מפרישים חלה, אך כנראה היה חלק שהרים חלה.

6 רבי יהודה ורבי מאיר אינם מזכירים כלל את שאלת החלה, אבל הירושלמי מנסה להסיק מה עמדתם בעניין. בתחילה הוא מנסה להעמיד שרבי יהודה אוסר גם בחלה, ומועלית הצעה נוספת שלפיה המחלוקת היא "בשואל שעור שאור טמא לעשות עיסתו". לקדמונינו לא היו שמרים, וכדי להטפיח את הבצק השתמשו בחתיכת בצק מלחם ישן. אם כן, מדובר בנחתום שהשתמש בשאור טמא ולכן אסור לו להפריש מתנור על תנור אחר, משום שזו הפרשה מן הטמא על הטהור. לסיכום, הירושלמי טוען שרבי יהודה מסכים עקרונית עם רבי שמעון, אך רבי שמעון מחמיר ממנו באיסור מעשר, ואפילו מתנור על תנור, באותו יום, אינו מעשר.

7 הסברנו את המשנה בחשש של הפרשה מהפטור על האסור, ובשאלה המעשית האם כל החיטים הגיעו מאותו מגדל. בשתי נקודות אלו יש להרחיב. לכאורה קיים חשש נוסף של המפריש מהרע על היפה. כידוע מותר להפריש מן היפה על הרע, אך לא להפך. הלחם הישן טוב פחות מלחם טרי. רבי מאיר, המתיר, סובר שמותר להפריש מן הרע על היפה כרבי אלעאי: "דאמר רבי אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה? דכתיב...". הסבר זה מוצע בתלמוד הבבלי במהלך הדיון, אם כי למסקנת הסוגיה אין בו צורך. ההסבר קשה. רבי אלעאי הוא אביו של רבי יהודה, וקשה להניח שהבן יחלוק על אביו שהיה גם רבו המובהק. זאת ועוד. רבי יהודה אוסר לתרום גם מהחם על הצונן, והרי אין איסור לתרום מן היפה על הרע. במשנה עצמה דברי רבי יהודה מנומקים באופן שונה. זאת ועוד. במשנה נקבע שאין לתרום מן הרע על היפה, אבל נאמר גם שתרומתו תרומה. אם כן, אין מי שאוסר זאת בצורה מלאה ופוסל את התרומה. עוד יש לשאול האם לחם ישן הוא בבחינת "רע"; היפה והרע הם החיטים עצמן, ואת המעשר צריך היה להפריש מהחיטים, על כן ספק אם ההגדרה של "יפה ורע" חלה על סוגי הלחם.

8 מכוח שלושה או ארבעה נימוקים אלו הסברנו בדרך שבה הסברנו, ללא קשר לתרומה מהיפה על הרע. מן הראוי עוד להעיר שבנושא הכללי יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית הלל מתנגדים להפרשה מהרע על היפה ובית שמאי מאפשרים זאת, וודאי שאם תרם כך תרומתו תרומה. עמדתו של רבי אלעאי, תלמידו של רבי אליעזר השמותי, היא עמדת בית שמאי, ובית הלל החמירו ואסרו תרומה מסוג אחד על השני טמא על טהור, יפה על רע וכו'. לפי פשוטם של דברים משנתנו מצטרפת למשניות שמהלכות בשיטת בית שמאי, ונושא זה של תרומה מרע על יפה לא היווה עבורם מכשלה, וודאי שלא בהרמת מעשרות מהדמאי.

9 הסברנו את המחלוקת כמושפעת מהשאלה המעשית, מהיכן באו החיטים. רבי מאיר מניח שלעתים קרובות הנחתום משתמש לאורך זמן בתבואה מאותו מגדל. יש להניח שתבואה נקנתה, לפחות בחלקה, מסוחר גדול או מתגר, כפי שהעלינו בסוף הפרק הקודם. התגר אוסף תבואה ממגדלים רבים. המקורות מניחים בפשטות שמי שקונה מתגר מפריש מעשרות דמאי, ואינו חושש שמא באו ממגדלים רבים תוס', פ"ד ה"כ; ירו', פ"ב ה"א, כב ע"ג. במקרה זה אי אפשר לבדוק מה מקור התוצרת החקלאית, ומן הסתם כל המוכרים לתגר אינם מפרישים מעשרות. רבי מאיר מניח שהנחתום קונה מתגר כזה, ולכן אין לחשוש שחלק מהתבואה פטורה משום שכבר הפרישו ממנה מעשרות. לעומת זאת, רבי יהודה מתאר לעצמו נחתום הקונה סחורה ממגדלים שונים, מהם מעשרים ומהם אינם מעשרים. להלן נראה שגם המחלוקות במשניות הבאות מושפעות מבעיות מעשיות דומות.

10 התלמוד הבבלי, ובמידת פחותה גם הירושלמי, העמידו את המחלוקת כוויכוח בנושאים משפטיים-הלכתיים. גם אלבק, לאחר שדחה את הסבר הבבלי, הסביר את המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה כמחלוקת האם בדיעבד מותר להפריש מהחייב על הפטור. זו נטייה טבעית של אנשי משפט לחפש את המחלוקת בתחום המשפטי, אך לדעתנו המחלוקת הייתה בצד החברתי-טכני, וגם המשנה הבאה תתפרש בדרך זו.