1כתוב בספר המאור כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הויין להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר ואפילו מחמה לצל שרו ואין אנו סומכין על הרב ז"ל וכבר רמזנו בזה במסכת יו"ט כי השוואת הגומות בכבוד הבית פסיק רישיה ולא ימות הוא: אמר הכותב איני מכיר ברמיזותיו ובקריצותיו אבל בכגון זה אמרו צריכה רבה והרי רבינו הגדול ז"ל קבל מן הגאונים שזה שאמרו בפ' המצניע והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון שרי אפי' לכתחלה אף על מכבדות וכן כתב ר' שמעון בעל הלכות ראשונות ואף רבינו חננאל הסכים בזה וכיון שקבלה נקבל בסבר פנים יפות מפני שהדעת מורה בכך שאין בכל כבוד הבית השוואת גומות ואף לא ברובם ומה שהשיב מדאמרי' בריש פרק מפנין אמר שמואל מאי אבל לא את האוצר וכו' שלא יגמור את האוצר כולו משום דאתי לאשוויי גומות וכו' ואומר שזו ראיה גדולה ואין לפקפק בה אפילו לפי דעתו יש לפקפק ולומר דאוצר שאני פסיק רישיה ולא ימות הוא משום שהוא עשוי גומות גומות מחמת שקצים ורמשים העשויין לחטט אחר הפירות וזה הטעם לאבוס של קרקע שאין מסלקין אותו לפי שהוא עשוי גומות כולו והוא מתכוין ומשוה אותו ביד כדי שלא יתערבו בהן עפרורית וקוצין במאכל בהמה וכל עצמו אין גורפין אותו אלא לכך אבל אין אנו צריכין לזה במפנין דהתם ה"ק שמא כשיפנה אותו ויגמור את כולו יראה שם גומות וישוה אותן לדעת ובמתכוין לפי שלא ראה אותן עד עכשיו והוא עשוי להשוות קרקע האוצר וכ"ש לפני האורחים דומה למה שאמרו אבל לא את העומרים דילמא אתי לאשוויי גומות וכן אמרו בפרק חבית דתנן ניתנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור והוינן בה פשיטא מהו דתימא לגזור דילמא אתי לאשוויי גומות קמשמע לן והרי זו ראיה גדולה לפי שהוא מקום עשוי גומות והוא צריך למקום שוה שחוששין שמא ישוה אותם לדעת והכי נמי אמרי' במס' עירובין נשים המשחקות באגוזים ובתפוחים אסור דילמא אתי לאשוויי גומות וכי ההיא דאמרינן בשלהי תולין לא לצדוד איניש כובא בארעא וכמו שהורה שם בעל המאור עצמו ז"ל ואף רבינו שלמה פי' כן באוצר דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוי להו ועל כרחך אתה אומר כן דהתם לאו במכבד עסקינן כלל אלא במפנה קופות ואעפ"כ חששו שמא דרך הפינוי ישוה הגומות וכל שכן לכבוד אורחיו ותלמידיו שיתקן להם מקום שוה ולשון הגמרא בכל מקום שאמרו דילמא אתי לאשוויי גומות היינו גזירה לעשות כן שמא יבא לעשות כן לדעת ולא שהוא משוה ודאי ונוסחא דרבי' חננאל בפרק המצניע דחיישינן משום אשוויי גומות וזו ששנינו שלשה דברים שהיו עושין של בית רבן גמליאל ואין חכמים מודים לו שהיו מכבדין בין המטות כבר נשאל עליה רבינו אלפסי עצמו ז"ל וזה נוסח השאלה והתשובה זו שאמרו ביו"ט אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות אם כבוד זה הוא שמכבדין את הבית במכבדות והלכה כדברי חכמים שאוסרין אם כן קשיא מהו שנפסק בהל' שבת בענין מכבדות של תמרה שמותר לכבד בהן דקיי"ל הלכה כר"ש ואם ביו"ט אסור בשבת לא כ"ש תשובה זו המשנה שנאמר בה וחכמים אוסרים איכא למימר מאן חכמים ר' יהודה היא וכבר אידחי מימריה דרבי יהודה כדאיתמר והשתא דסבירא לן כר"ש כולהו שריאן ודבר שאין מתכוין מותר ע"כ ולא תימא דחויי מידחי לך דהא כולה ההיא מתני' ר' יהודה היא ור' יהודה איירי עלה ובסיפא נמי קתני וחכמים אוסרין דהיינו אליבא דר' יהודה דוק ותשכח ולפי דעתי שזו ראיה שאין כבוד הבית פסיק רישיה ולא ימות להשואת גומות שאם כן היאך עלה על דעת ר"ג להתיר ולעשות בה מעשה נמי וא"ת זו היא מחלוקתם דר"י סבר דבר שאינו מתכוין הוא ורבנן סברי פסיק רישיה ולא ימות הוא א"כ כבר נסתייעא סברתנו ממעשה דר"ג והדבר רחוק להעמיד מחלוקת חכמים בדבר שאפשר לעמוד עליו ועוד הרחקה יתירה שיהו חכמים מחייבין עליה חטאת ור"ג מתיר לכתחילה אלא מחלוקתם בדבר שאינו מתכוין הוא וחכמים אוסרין כר' יהודה וכן שיטת כל אותה משנה גם מה שהקשה בעל המאור ז"ל אילו היו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר לר"ש על מה מתמהינן בגמ' אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה ומנא לן דלא סבירא ליה לר"א כרבי שמעון יש לומר קים להו בגמרא שאילו היה רבי אלעזר סובר כרבי שמעון לא היה בא לחלוק על רב בטלטול המכבדות אלא הוה ליה לאשמועינן שאף הכבוד מותר ועוד שהיה לו לחלוק עליו כשפסק הלכה כרבי יהודה ויאמר רבי אלעזר הלכה כרבי שמעון כדאקשי' בגמ' בכמה דוכתין מכדי כמאן אמרה לשמעתיה כר' פלוני ולימא הלכה כמותו להכי פשיטא להו בגמרא דלא באו כאן שניהם אלא על דין הטלטול ויש לר' שמעון בעל הלכות ז"ל נוסחא אחרת בזה ובלשון הזה כתב רבי אלעזר אמר אף של תמרה סבר לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אלמא לא מתכוין לאשוויי גומות וכניש ברכבא תמרה רכבא דהוצי ואם תשאל והלא בכבוד הבית מזיז הוא עפר שאינו מן המוכן אומר אני שלא התירו אלא במקום סעודה דהוה ליה גרף של רעי דקא מצטערי מהבלא וכן בכיוצא בזה וזו היא ששנינו בין המטות אי נמי התירו טלטול מן הצד שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת ומה שכ' למעלה דלא פליגי רבנן עליה דר"א במכבד אלא במרבץ שבוש הוא שהיה להם לחכמים לפרש באיזה מהן אין חייבין אלא משום שבות אי נמי הוה תנא ברייתא המכבד חייב והמרבץ והרודה ר"א מחייב וחכמים אוסרים משום שבות אבל אפי' לרבי יהודה כבוד הבית בנין עראי כלאחר יד הוא ולא חייב בו אלא לר"א שהוא מחמיר בתולדות של בנין כגודלת ופוקסת הא לדברי חכמים אינו אלא בשיש לו גומא בבית וטממה והדק בה עפר יפה ביד וברגל שמלאכתו מתקיימת:2ועוד תנן התם האבן שעל פי החבית כו' הילכך לית לן ראיה בההיא דאמר רב לא שאנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור דלית הלכתא כרב אסי אמר ר' יוחנן כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק נוטל: אמר הכותב אלו דברי הבאי שעל כרחנו כיון דרב ורב אסי אמר רבי יוחנן בחד לישנא איתמר ודאי בחד גוונא נינהו ומניח סתם קאמרי תרוייהו דהיינו מניחה על מנת לכסות לשעתו ורב אמי ורב אסי נמי חד לישנא אמור ובהדיא פליגי דתרוייהו בחד מניח קאמרי ועוד שמניח על דעת בסיס שהזכיר בעל המאור לא הזכיר בגמ' כלל ואינו ואם אין דעתו לכסוי למה מניחה שם וכי מתיירא הוא מן האבן שלא יאכלוהו עכברים שהוא מניחה על פי החבית כדי שתהא חבית בסיס לה והיינו דקאמר נעשה בסיס לדבר האסור כדקאמרינן בטבלא ונר ולא קאמר עשאה בסיס ועוד אי הכי ליפלוג וליתני בדידה ולומר לא שאנו אלא במניח על דעת כסוי אבל במניח על דעת בסיס אסור מדקא דחיק נפשיה לאוקמה למתני' דוקא בשוכח ש"מ כל מניח אסור ועוד דבר מן דין הלכה כרבי אמי דרבה סבר כוותיה ורב יוסף סבר כרב אסי וקיי"ל בכל דוכתא דלא איפסיקא הלכתא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה ורבה אשכחן דבכולהו נוסחי דהוא רבה בר נחמני בר פלוגתיה דרב יוסף ואילו הוה רבא לא הוו מקדמי ליה בגמרא ומה שהשיב רב אסי מדגרסי' בפ' במה טומנין תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות של דקל שגדרן לעצים וכו' ואמר רב אסי עלה ישב ואע"פ שלא קשר ושלא חשב וסייעה רב אשי לדרב אסי ממתני' וקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא הקיפנו חבילות חבילות תשובות שאין בהם ממש ותירוצי' שאין בהם ממש שהוא אומר דהנחה עושה הכנה ועושה תורת כלי ואינו כן שפי' תורת כלי צורת כלי כדברי רש"י וכן מפורש בירושלמי והוא שיש עליו תואר כלי וכל כסויי הכלים ששנינו ואפילו בהונחו על בסיסן בחול ואפי' בעומדים על בסיסן בעינן תורת כלי וכן בנגר הזכירו שיהא בראשו קלוסטרא משום תורת כלי כמו שאמרו בערובין הא אין עליו תורת כלי אסור אע"פ שהורגלו לפתוח ולנעול בבית הכנסת של טבריא ודבר ברור הוא שם אלא שאין ההזמנות שוות בכל הדברים דהתם בחריות שגדרן לעצים שעשויות לישיבה פעמים אדם מייחד לישיבה לעולם כמו שאמרו ונמלך עליהם לישיבה כלומר שחזר בו ממחשבתו הראשונה שגדרן לעצים ועכשיו ייחדן להיות עומדין לישיבה לעולם וכיון שהן ראויות להתיחד לישיבה ישב מהני אע"ג שלא חשב ושלא קשר ואפילו להתירן לגמרי בכל הכלים אבל אבן על פי חבית אין אדם עושה אותה כסוי אלא לפי שעה ומש"ה בעיא מעשה רב ולדברי הכל להתירה בטלטול ולעשותה ככסויי הכלים בעינן בה התקנה ותורת כלי אלא הא דפליגי רב אמי ורב אסי ותרוייהו אליבא דר' יוחנן באבן שהניחה על פי חבית דלרב אסי נעשית כסוי חבית ליטלה משם כשרוצה להסתפק מן החבית ולהחזירה במקומה קאמר דקסבר אע"פ שאין תואר כלי עליה כיון שהתחיל ועשה בה מעשה להשתמש בה למחר במלאכה מיוחדת התירו לאותה מלאכה וכן באבנים שפשוף שלהן מתירן שהרי עשה בהן מעשה לצורך אותה ישיבה והותרו לאותו דבר שהתקין עליהן לסדרן למחר לישיבה במקומן שהרי התחיל בתשמיש זה מערב יו"ט בכסוי החבית או בשפשוף הישיבה על מנת להשתמש בו נמי בשבת ועדיין הן מונחין שם והתקנתן עליהם במקומן לאותו תשמיש וכל עיקר אינן ראוין לישיבה זו אלא מחמת שפשוף שעשה להם מבערב וכן הנחה דאבן על פי החבית אבל לטלטולין אחרים לצורך גופן ומקומן אסור ורב אמי סבר אף לאותו דבר שייחדן אסורין עד שיהא בהן תורת כלי הילכך אבן דחבית לעולם אסורה והך פלוגתא לא דמיא לכולהו דבין בחריות בין בנגר וכל כסויי הכלים להתירן לגמרי בהתקנתן פליגי וזו להתיר אותה במלאכה שתקן בה והתחיל בה מערב שבת להשתמש בה למחר ואע"פ שאין עשויין להתייחד לכך ואין עליהם תורת כלי כלל ומיהו דוקא לאותו תשמיש כלומר לסדר האבנים לישיבה בשפשוף והאבן ליטלה ולהחזירה על פי החבית בהנחה כדפרישית וזהו שדימה בגמרא מחלוקת זו דאבן על פי החבית למחלוקת של נדבך אבנים שאין אדם מייחדן לישיבה כדמוכח בפ' כירה דגבי לבנים מתרצינן דאייתור מבנינא דחזיאן למזגא עלייהו וגבי אבנים מתרצינן תירוצא אחרינא אלמא לא חזו למזגא וטעמא דמילתא איידי דיקירי דמייהו לא מייחדי לישיבה אי נמי מפני שישיבתן קשה כדאמרינן בירושלמי אבנים שישבנו עליהם בנערותינו עשו אתנו מלחמה בזקנותינו כ"ש נדבך שעומד לבנין וכך דמו שם ישיבת החריות ליציאת פוקרין ולישיבת תבן שע"ג המטה דברים העשויין לכך וזה מפורש בגמרא שלפיכך חלקו ר' יוסי בן שאול ור' יוחנן בן שאול דמר אמר סואר של קורות היה ומר אמר גשוש של ספינה היה ושניהם דברים שאין אדם מייחדן לישיבה אלא לפי שעה הוא שיושב עליהם ולמדנו מדברי שניהם שכל דבר שאדם מייחד לישיבה לעולם דיו במעשה כל שהו ואילו היתה מחלוקת ר' יוסי דהכא דומה לההיא דההיא רב אסי דחריות של דקל הוה אמרי' בגמ' התם והא דרב אסי דר' יוחנן היא ור' יוסי הוה מסייע ליה לרב אסי דהתם אלא ש"מ כל מין ומין לפי מלאכתו הזמנתו ומה שאמרו בפרק נוטל האי כתונא משלפא היא מקניא שפיר דמי קניא מינה אסור ואמר רבה אם כלי קיואי הוא מותר התם גודא בעלמא שויוה ולא מעשה הוא אי נמי קניא לא עבידא ליחודא לכיתונא דמיא לשמעתיה דרב יוסף וכן עיקר וראיתי בירושלמי בעדותו של רבי חנינא במעשה דרבי בנדבך של אבנים רבי יוחנן אמר עד שיהא עליהן תואר כלי ולגבי חריות של דקל מצינו עוד שם רב אמר חריות שגדרן לשכיבה אינם צריכות קשור לאהלין צריכות קשור רבה בב"ח אמר בין לשכיבה בין לאהלין צריכות קשור א"ר חזקיה לא דמי קשירה דרב באהלין לקשירה דרבה בר בר חנה בכלים קשירה דרב באהלין עד שיקשור את ההוצין קשירה דרבה בב"ח בכלים עד שיהא עליהן תואר כלי אם את אומר עד שיקשור את ההוצין אין מעשה גדול מזה ושאר הסוגיא השנויה שם על הדרך הזה הרי למדנו מן השטה הזאת דלרב דסבר בקשור כתנא קמא צריך מעשה דרבה ולרבה בר בר חנה דסבר כרשב"ג כדאמר איהו בגמ' דילן הלכה כרשב"ג סבר קשור דהוצין להכנה לא בעיא קשור כל דהו לתורת כלי בעי' וגמרא דילן סברא כרשב"ג לא בעי קשור כלל ואפי' לתורת כלי ולית הלכתא כוותיה אלא כרב אסי דאמר ישב ותורת כלי ודאי בעי' כר' יוחנן אלא כיון שישב עליהן כבר תקנן לישיבה ומקומו ניכר הוא ותואר ישיבה עליהן הלכך בישיבה יוצא ידי שתיהן ידי הכנה וידי תורת כלי כך נראה לי ומכלל הדברים נלמוד סיוע לדברינו שהחריות עשויות לשכיבה כמו לעצים כמו שביארנו למעלה:
