מאירי על הוריות ג׳

1 בהמת קדשים שנשחטה בלילה או שנשפך דמה או שיצא דמה חוץ לעזרה אפילו עלתה לראש המזבח ליקרב תרד שנאמר היא העולה מה עולה שהיא ראויה לאישים אף כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד הא כל שאינו ראוי לאישים אם עלה ירד ויש לך פסולים אחרים שאם עלו מ"מ לא ירדו ויצא לנו כן ממה שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש כגון קדשים שלנו או שנפסלו במחשבת זמן או מקום או שקבלו וזרקו טמאים את דמו או שנשחטו בדרום והרבה כיוצא באלו שכל שפסולן בקדש הקדש מקבלן כמו שיתבאר במקומו:

2 קרבן זה הבא בשגגת מעשה שעל ידי הוראת בית דין לא משל בית דין הוא בא אלא משל צבור שנאמר ועשו כל העדה וכו' ובשגגת ע"ז והקריב הקהל וכבר ביארנו שמכל שבט ושבט היו מביאים לשגגת ע"ז כדינה ולשגגת שאר עבירות כדינה כמו שהקדמנו במשנה:

3 סנהדרין עצמם שעשו על פי הוראתם חייבין בקרבן עצמם כשאר יחידים ולא עוד אפילו טעו מעוט הקהל אחריהם אינם מצטרפים עמהם להשלים לרוב עד שישגו רוב הקהל בזולת הבית דין:

4 בית דין של אחד מן השבטים שהורה וטעה אותו השבט על פיו דנין אותם בקרבנות יחידים ואין דנין פר העלם אלא ברוב צבור ובהוראת בית דין הגדול של שבעים ואחד כמו שיתבאר אבל כל שחטאו רוב קהל אע"פ שאינן רוב שבטים או רוב שבטים אע"פ שאינם רוב קהל הרי הם בדין קרבן צבור ומנשה ואפרים יתבאר למטה שהם שבט אחד לענין זה:

5 עשו רוב יושבי ארץ ישראל על פיהם אפילו לא היה אלא שבט אחד ושיש רוב צבור בחוצה לארץ הרי הן בדין קרבן צבור שאין יושבי חוצה לארץ בכלל קהל שנאמר ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים מכדי כתוב וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים למה לי הני הוא דאקרי קהל אידך לא:

6 עשו רוב קהל על פי הוראתם ובשעת ידיעה מתו מהם עד שנעשו מעוט קהל הולכין אחר מעשה ודינם בקרבן צבור וכן אם היו מועטין בשעת מעשה ונתרבו בשעת ידיעה כגון שמתו מן האחרים עד שנעשו עכשו אלו מרובין הולכין אחר מעשה ודינם בקרבן יחיד וכן כהן משיח ונשיא שחטאו עד שלא נתמנו ובשעת ידיעה נתמנו הולכין אחר מעשה ודינם בקרבן הדיוט כמו שיתבאר:

7 הורו בית דין שחלב הקיבה מותר ועשו מיעוט קהל על פיהם ונודע להם שחטאו וחזרו ושכחו והורו כהוראה ראשונה ועשו מעוט אחר על פיהם עד שנעשו עכשו רוב הרי אלו מצטרפין אע"פ שיש ידיעה מחלקת בנתים ולא סוף דבר בזה שהחלב אחד אלא אף אם הראשונה בחלב שעל הקיבה והשניה בחלב שעל הדקין ואע"פ שמכח שני מקראות הם באים שחלב הקיבה יוצא ממקרא האמור החלב המכסה את הקרב מפני שהוא קרב בכלל חלב שעל הקרב וחלב הדקין יוצא ממקרא האמור ואת כל חלב והוא שיעור אמה משהתחילו הדקין לצאת מן הקיבה ולא עוד אלא אף הראשונה בחלב והשניה בדם הואיל ואסורן וקרבנן שוה:

8 היתה הראשונה בחלב והשניה באיסור ע"ז יראה שהדבר ספק וגדולי המחברים כתבו שאף בזו מצטרפים ונראה טעם שלהם שאין גורסין כאן תיקו אלא שמשיבין שאלה זו עם שאלה שאחריה באם תמצא לומר כלומר אם תמצא לומר אידי ואידי כרת הוא הורו בית דין ומתו וכו' וכבר ידעת כל שבאם תמצא לומר הלכה היא ברוב מקומות ויש לך לדון מ"מ שאם הורו שתי הוראות ביחד אחת בחלב ואחת בע"ז וטעו מיעוט אחד בחלב ומיעוט אחד בע"ז שמצטרפין ודינם בקרבן ציבור ומ"מ צריך אתה לשאול בכל שאתה אומר לצרף הוראת חלב עם הוראת ע"ז איזה קרבן הם מביאין אחר שאין קרבנם שוה שהרי חלב בפר לכל שבט וע"ז בפר ושעיר לכל שבט ודבר זה ראיתי בו מחלוקת גדולה בין המפרשים יש אומרים שדנים אותם כאלו כלם חטאו בחלב וכלם בע"ז ומביאים פר על החלב ושעיר על הע"ז וגדולי המפרשים פי' שהם מצטרפין להוציא את כלם מדין קרבן הדיוט ופוטרין אותם לגמרי ואין הדברים נראין כלל ויראה לי עיקר הדבר שהם מצטרפין לקרבן חלב שהרי הוא גם כן בע"ז כענין האמור בדיני ממונות יש בכלל מאתים מנה ומביאין פר לכל שבט שהרי בע"ז גם כן דינו בפר ואין מביאין שעיר שהרי לא חטאו רובם להיותם בני שעיר:

9 דברים אלו דוקא בששתי ההוראות על פי בית דין אחד אבל אם הורו בית דין הוראה ראשונה ועשו מיעוט קהל על פיהם ונודע להם שחטאו ומתו ועמד בית דין אחר וחזרו והורו אותה הוראה או אחרת ועשה מיעוט אחר יראה שאין מצטרפין ואפילו היתה ההוראה בדבר אחד ויש לדון שהדבר בספק:

10 גדולי המפרשים שואלין בשמועה זו בדבר אחד מיהא כשהורו בראשונה וחזרו ואסרו היאך שומעין להם בהוראה שניה כשחוזרים ומתירים והלא אמרו ביבמות פרק האשה רבה צ"ב א' אלו הורו בית דין בחלב להתרא והדר חזו ביה טעמא לאיסורא אי הדר חזו טעמא להתרא מי משגחינן בהו ותרצו שלא נאמר שם שלא להשגיח בהם אלא באותה חתכה עצמה מכיון שאסרוה הוחזקה באיסור ואין יכולים להתירה אף הם בעצמם ונשענים על סברא זו עד שבחכם שאסר שאמרו שאין חברו רשאי להתיר פרשוה מטעם זה ר"ל שמאחר שהורבץ שם איסור עליה אין לה עוד התר אחר שנפל שם איסורו על ידי בעל הוראה ואפילו על ידי האוסר ואפילו בדיעבד אבל בחלב של בהמה אחרת כיוצא באותה חתכה סומכין עליהם וכמו שהתבאר בסוגיא זו וכן בחכם שאסר יכול אף הוא בעצמו להתיר כיוצא בה ואפילו חברו ומעתה נמצא ספק אחד בשתי בהמות ואסר חכם אחד את האחת רשאי חכם אחר להתיר את האחרת לכתחלה או הוא בעצמו ואין מרביצין עליה שם ענין חכם שאסר שמאחר שלא נאמר אלא מצד שהורבץ עליה שם איסור דיינו לאסור מה שהורבץ עליו האיסור לבד ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבו שכל שנאסרה על ידי חכם אין מתירין כיוצא בה לשעתו שלא נאמר מטעם הרבצת שם איסור אלא מכבודו של ראשון שלא יתברר טעותו וכל שמתירין אותו איסור בעצמו אף בחתכה אחרת אין כאן כבוד כלל ומ"מ אחר שאינה אלא משום כבוד אם רצה הוא בעצמו להתיר אף אותה חתיכה בעצמה או כיוצא בה שאסר רשאי או אפילו אחר במחילת כבודו ובדיעבד מותר בכלם וכן יראה לי והוא שאמרו בסוגיא זו ששומעין להם וזו שביבמות שמשמעה שאין שומעין להם אף הם תרצוה שזה שאין משגיחין בהם פירושו כשחוזרין ומתירין מאותו טעם בעצמו שהתירו תחלה ומכיון שאחר היתר ראשון חזרו ואסרו כבר סתרו התר ראשון ואין משגיחין עוד עליו אבל כל שסתרו טעם האיסור או שחזרו והתירו מטעם אחר סומכין עליהם והוא ענין סוגיא זו ואין זה דומה לחכם שאסר שלא אמרו אלא בחברו ומשום כבודו או שלא לעשות תורה כשתי תורות אבל הוא עצמו יכול להתיר כמו שביארנו אם חוזר מטעם האיסור ורואה טעם להתר או שמא לא אמרו שם שלא לסמוך על מה שחוזרין ומתירין אלא בשסמכו איסורם בטעם ברור אבל זו שבכאן אינו אלא שהחזיקו עצמם בטועים ולא אמרו בו טעם ומתוך כך כשחוזרין ומתירין סומכין עליהם:

11 בית דין זה שהוראתם מחייבת קרבן צבור לשוגגים על פיהם אינו אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד ואם חסר אחד מהם אינו כלום ואם חסר מופלא שבבית דין אפילו השלימו אחר במקומו אינו כלום הא נצטרפו אחרים עמהם בהוראה אין מצריכין שיורו כלם אלא כל סנהדרין:

12 הורו רוב סנהדרין ואמר להם אחד מהם או מיעוט הסנהדרין שטעו ורבו המתירין והתירו אין זה כלום הא אם שתקו הואיל והורו רבם ולא היה שם חולק אע"פ שלא הודו לדבריהם אף בכרכוש הראש הואיל ושתקו מ"מ ושגגו רוב העם על פי הוראתם דינם בקרבן צבור ומ"מ אלו ששתקו הואיל ונודע להם הטעות לא נקראו תולין בבית דין וחייבים בקרבן עצמם:

13 כשם שאם חסר אחד מן הסנהדרין אין ההוראה מחייבת קרבן צבור כך אם היה בחשבונם אחד שלא היה ראוי להיות ממונה בסנהדרין כגון גר או נתין או ממזר או זקן או שלא ראה בנים אין זה הוראה המחייבת קרבן לצבור כמו שיתבאר:

14 בית דין שהתקינו לתקן איזו תקנה לאסור איזה דבר או לגזור איזו גזרה צריך שיבדקו תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה אם לאו וכל שיראה להם אחר בדיקתם שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה אין להם לגזרה כלל נראה להם מתחלה שיהו יכולין לעמוד בה וראו אחר גזרתם שאין יכולין לעמוד ושלא פשטה ברוב צבור הרי זו בטלה ואין להם להשתדל בהעמדתה היו סבורים אחר גזרתם שפשטה בכל ישראל ולאחר זמן בדקו בכל ישראל ומצאו שלא פשטה אפילו נזדמן כך בזמן בית דין של אחריהם יש לאותו בית דין לבטלה אפילו היה הראשון גדול בחכמה ובמנין וכן התבאר במסכת ע"ז ל"ו א':

15 כבר ידעת היאך הזהירה תורה על הדיינים והחמירה בהם בכל צד שלא לעות את הדין אף כל שמצטרפים עמהם בהוראה אע"פ שלא נתמנו בדיינים צריך שידקדקו בדבר ולא יתרשלו בעצמם מצד שלא נתמנו על כך שהקולר תלוי אף בצוארם ואפילו תלמיד לפני רבו שראה הטיית הדין לא ישתוק אלא יודיע דעתו עד שיצא הדבר לאמתו מגדולי החכמים כשהיה דין בא לפניהם היה מכנס הרבה מן היודעים עד שמתוך כלם יצא הדין לאמתו ואף באיסור והתר ראוי לעשות כן כדי שיתרחק מן המכשולות שרוב דעות מגלים את הצפונות ועצים קטנים מדליקים את הגדולים:

16 המשנה השניה והוא מענין משנה שלפניה והוא שאמר הורו בית דין כלומר וכבר שגגו רוב העם על פי הוראתם שנמצא הצבור חייבים בקרבן ואח"כ נודע להם טעותם וחזרו בהם בין שהביאו כפרתם בין שלא הביאו כפרתם והלך אחד אח"כ שלא נודעה חזרתם ושגג על פי הוראתם ר' שמעון פוטר ור' אליעזר אומר ספק ולענין פירוש לפי מה שכוללת סוגיית הגמרא אתה צריך לבאר שהם סוברים יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ואע"פ שבמסכת שבת פרק המצניע צ"ג א' אמרו במקצת נסחאות ר' שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב וכן ביבמות פרק האשה רבה אמרו כן בר' אליעזר אפשר שהם שונין בכאן משנתם לדברי חכמים של משנה ראשונה ומ"מ לענין פסק אתה מפרשה שר' שמעון פוטר ומצטרף עם רוב הצבור ור' אליעזר אומר ספק ומפרש בגמ' לדעתו שמביא אשם תלוי ואח"כ אתה מפרש דבר זה דוקא בשישב לו בביתו כלומר שהיה במדינה והרי שהיה לו לשאול ולחקור וכיון שלא חקר הרי זה כמי שנסתפק אם חטא אם לא חטא אבל מי שהלך למדינה אחרת הרי זה תולה בבית דין לגמרי ופי' בגמ' שאפילו לא יצא עדין הואיל והוא נבהל לצאת תולה בבית דין הוא ולענין פסק בהלך למדינה אחרת או נבהל לצאת תולה בבית דין הוא ומצטרף עם רוב הצבור אע"פ ששגג אחר ידיעה וביושב בביתו יש פוסקים שהוא באשם תלוי ויש פוסקים שהוא חייב בקרבן יחיד:

17 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

18 פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז אע"פ שמשל צבור הם באים לא היו נוטלין אותם מתרומת הלשכה אלא גובים הגזברים אותם מבעלי בתים מתחלה ולוקחין אותם ושמא תאמר במשנתנו שאמרה אפילו לאחר שהביאו כפרתם היאך אפשר בהביאו כפרתם שלא ידע אפשר שגבו סתם או שלא היה בביתו:

19 מי שנסתפק בעברה שזדונה כרת ושגגתה חטאת כגון שאכל חתכה ספק חלב ספק שומן ונודע לו מביא אשם תלוי כיצד כגון שהיתה לפניו חתכת חלב וחתכת שומן ואכל אחת מהן בחזקת שומן ואח"כ נסתפק איזו אכל אבל אם היתה לפניו חתכה ספק חלב ספק שומן ואכלה בחזקת שומן ואח"כ נולד לו ספק אם שומן היתה אם חלב היתה אין כאן אשם תלוי שאין אשם תלוי עד שיהא שם אסור קבוע וידוע כגון זה שהזכרנו וכגון שאכל חלב ונסתפק אם כזית אם פחות מכזית אשתו ואחותו בבית ובא על אחת מהן ואין ידוע לו איזו וכן אחד אומר מת בעלה ואחד אומר לא מת או ספק מגורשת שהרי מ"מ נקבע האסור אכל חתכה ספק חלב ספק שומן או ספק נדה או ספק ערוה הואיל ואין כאן איסור קבוע וידוע אין כאן אשם תלוי וכן ספק מקודשת לא נקבע האיסור: