מהר"ם על נדה ל״ט

1 בגמ' רב חסדא אמר לא נצרכא אלא לר"מ. צריך להתיישב דבין לשנויי דרב חסדא ובין לשנויי דרבא וחייא בר רב לא א"ש סיפא דמתניתין דקתני אבל הזב והזבה ושומרת יום הרי אלו בחזקת טומאה דלדידהו דלא הוי דבר והפוכו עם הרישא דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה דהסיפא ע"כ לא מתוקמא אלא לענין בדיקה והרישא אוקמינהו אינהו לענין מילי אחריתי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וק"ל ויש ליישב הסיפא ג"כ על פי דרכם שיהא מעין הרישא בדוחק קצת אבל אין להאריך:

2 שם אמר שמואל לא שנו אלא חמשה עשר לטבילתה כו'. כלל זה יהא בידך בשיטה זו האשה שרואה דם מתחלת לספור שבעת ימי נדה ואחר שבעת ימי נדה י"א ימי זיבה אם נעשית בהן זבה אפילו בסופה מתחלת לספור שבעת נקיים ואפילו סתרה מספרה כמה פעמים ונמשך ימים רבים אינה חוזרת לענין שבעת ימי נדה עד אחר כלות ז' נקיים ואם לא ראתה בתוך הי"א יום מתחלת אחר כך למנות ז' ימי נדה אם תראה בהן הרי טוב ואם לא תראה בהן בכל השבעה ימים הז' ימים שאחריהם אין להם דין י"א שאחר ימי הנדה אלא בכל פעם שתראה אפילו ימים רבים אחר :

3 בתוס' ד"ה אלמא מריש ירחא כו' ופרש"י דדייק מדקאמר קובעת כו'. לא נמצא זה בפרש"י שלפנינו:

4 בתוס' ד"ה מקבע לא קביע כו' ואהא מייתא שפיר וכו'. ר"ל אבל לפרש"י דפירש מהו דנחוש וכו' אם היתה רגילה לדאות מט"ו לט"ו קשה לפירושו דא"כ אהא לא מייתי רב פפא שום ראיה ממתניתין דהיתה למודה וכו':

5 בא"ד בסופו והשתא מוכח אף ע"ג דברביעי לא חזיא ריש ירחא קבעה לה וסת בה' בירחא כו'. לא לענין קביעת וסת קאמר דהא כבר קבעה לה בשלשה זימנין הראשונים אלא לומר דדיה שעתה כשרואה ברביעית בה' בירחא משום דחשבינן לה כאילו ראתה ברביעי גם כן בריש ירחא דאל"כ לא הוה לן למימר דדיה שעתה משום דהא ראייתה הרביעית אינה מעין ג' הראשונות וק"ל: