מהר"ם על נדה ל׳

1 ברש"י ד"ה טבילת זבה דכל שבוע טמאו וכו' לבד משבוע רביעית וכו' כצ"ל:

2 בתוס' ד"ה עשרים ותמניא וכו' אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירה וכו' כיון שלא היתה בפנינו וכו'. ר"ל דכשהיא בפנינו כל השבוע ולא מטבילין אותה כ"א חדא טבילה אותה טבילה חשיב חדא בשבוע אבל הטבילה יתירתא הא דלא הטבילוה עד עכשיו היינו משום דלא היתה בפנינו ולכך לא חשיבא חדא בשבוע ותרוייהו ב"ש וב"ה חשבי לה. והא דקאמר עשרים ותמניא נראה כמו שפרש"י בתשובה וכו' ויש מקשין כי פריך לעיל תשעים וארבע הויין ולמה לא שני ליה המקשה לעצמו דטבילה דסוף שבוע קמא קחשיב כדפריך לקמן ולא נצטרך תו לתרץ חדא בשבוע לא קחשיב אבל אין זה קושיא כלל דידע המקשה ע"כ דיש שום טעם דלא חשיב התנא האי טבילה דסוף שבוע קמא דאל"כ הוה להו לב"ה חדא יתירתא דהוי להו שלשים ושש וק"ל:

3 בתוס' ד"ה וכי תימא למסתמא כרבנן וכו'. נ"ל דהתוס' לא מפרשי כפרש"י וגם גרסי בגמ' גירסא אחרת מגירסת רש"י וה"ג התוס' וכ"ת למסתמא כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וה"פ וכ"ת דלהכי תנא הך סיפא כדי למסתם כרבנן ר"ל שהסיפא היא במקום סתם משנה למסתם הלכה כת"ק דרישא ופריך פשיטא בלא סיפא ידעינן שפיר דהלכה כת"ק דכיון דלא קתני לה בלשון יחיד ולא אשכחן יחידאי דאמר הכי מכלל דרבים הם ויחיד ורבים הלכה כרבים ולכך כתבו התוספות ואע"ג דרישא נמי סתמא קתני וכו' וק"ל נ"ל: