מהר"ם על כתובות ל״ה

1 בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' עד א"נ אם אסון יהיה וכו' הוי נמי אסון ממש. פי' בלא התראה ודרש ונתת נפש תחת נפש ממון ויש להקשות א"כ סתר רישא דקרא לסיפא דברישא משמע דאם היה אסון ממש אפילו בלא התראה לא יענש בעונש ממון ובסיפא דקרא קאמר דאפילו באסון מתחייב בדמי האשה ויש לתרץ דאסיפא דקרא הוא חייב מטעם דס"ל דנתכוין לזה והרג זה חייבה התורה ממון ולא מיתה. אבל במקום ששייך חיוב מיתה אפילו היכא דאין בו דין מיתה כגון דלא אתרו ביה היכא דהוה אסון לא יענש ממון והיינו טעם דרישא דקרא אבל יש להקשות על זה דהא רישא דקרא נמי איידי בנתכוין לזה והכה האשה ואעפ"כ אמר אם לא יהיה אסון וכו' הא אם יהיה אסון לא יענש ויש ליישב עוד דרישא דקרא מיירי בממון אחר בהדי מיתה היינו ולדות ולכך אם יהיה אסון לא יענש בעונש ולדות אבל סיפא דקרא דמיירי במיתת האשה עצמה דהיינו ממון מיתה עצמה חייב אפילו אם יהיה אסון היכא דנתכוין להרוג את זה והרג את זה ולפי' צ"ל דבנתכוין להרוג את זה והרג את זה דחייב ממון דהיינו דוקא ממון מיתה עצמה אבל אם הזיק ממון אחר בהדי מיתה פטור וקצת רחוק אבל אם הרג בשוגג או בלא התראה לכ"ע פטור מממון מיתה עצמה וכן משמע מתוך שיטת ההלכה ומכל הסוגיות דלקמן כתובות דף ל"ז ע"ב ועיין בתוס' שאחר דיבור זה המתחיל מי איכא למ"ד:

2 ד"ה אלא לאו בחול וכו' ולא אתרו ביה משום אדם. פי' והשתא אפי' בחול איכא לאפלוגי ואי לא אתרו ביה משום אדם חייב ואי אתרו ביה משום אדם פטור ואפילו בשבת נמי וכו' פי' מ"ט קאמר בגמרא לא ס"ד דבשבת איירי דהיכי משכחת דמכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה הא איכא לאשכוחי כגון דאתרו ביה משום בהמה ולא אתרו ביה משום שבת ותירצו התוס' וי"ל וכו' ד"ל מ"מ בהכאת בהמה עצמה ליכא לאפלוגי דהחילוק הוא בין היכא דאתרו ביה משום אדם או שבת אבל בהכאת בהמה עצמה ליכא שום חילוק וסוגיא דשמעתין ה"ק לא ס"ד דבשבת איירי ויהיה מזיד על השבת רק שהשוגג והמזיד בהכאת הבהמה אבל אם תרצה לאוקמי' בשבת ולאפלוגי בין היכא דלא אתרו ביה משום שבת יהא כן דבהא לא חיי' דהא מ"מ אפילו תוקמא כך ילפינן שפיר דמה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בהכאתה וכו':