מהר"ם על ביצה ח׳

1 בתוס' ד"ה בעפר תיחוח וכו' עד אבל הכא מיידי שהוא קשה סביב וכו' ויש לדקדק מ"מ קשה דמנא ליה למקשה דהא דשני ליה דהכא בעפר תיחוח דרצה לומר דמיירי שקשה סביב דמקשה והא קא עביד גומא אימא דמיירי בתיחוח לגמרי גם מסביב ולא תקשה מידי וי"ל דהמקשה סבר דע"כ צ"ל כן דאי ר"ל בעפר תיחוח לגמרי גם מסביב דלא שייך בי' גומא כלל א"כ תקשה למה לא יהא מותר אפילו לכתחלה לב"ה הואיל ואין כאן שום חשש איסור כלל לא משום כתישה ולא משום גומא ולא משום מוקצה דהא איכא דקר נעוץ מבעוד יום ולמה לא התירו ב"ה כ"א באם שחט בדיעבד אלא ע"כ לא מיירי בתיתוח מסביב ולכך אסור לכתחלה לב"ה וא"כ פריך שפיר והא קא עביד גומא ומשני כדרבי אבא וכו' דפטור אבל אסור הוא ולכך לב"ה דוקא בדיעבד שאם שחט התירו לחפור בדקר משום מצות כיסוי אבל לכתחלה לא וכ"ש ס"ל דאפילו לכתחלה מותר לשחוט ולחפור משום שמחת יום טוב וק"ל:

2 ד"ה ואינו צריך אלא לעפרה וכו' עד ויש לומר דמשום שמחת י"ט מותר אפי' לכתחלה ר"ל לב"ש אבל לב"ה לא התירו משום שמחת י"ט לשחוט לכתחלה אלא שאם שחט בדיעבד מותר לחפור משום מצות כיסוי כדלעיל:

3 ד"ה ה"ק ואפר כירה מוכן הוא וכו' עד דמלתא באפי נפשיה קאמר רבא נ"ל דתיבת רבא ט"ס הוא:

4 בא"ד ואע"פ דלא מקרי עפר וכו' דקאמר דבר המגדל צמחין וכו' נ"ל דצ"ל ואע"פ דלא מקרי עפר מכסים בו דקי"ל דבר המגדל צמחים וכו' דתניא היה הולך במדבר כו' נ"ל דמביא סוגיא זו כדי להוכיח ג"כ דאפר אוכלין אינו מגדל צמחים כמו שכתוב בסוף ועל כרחך עפרות זהב ושריפת טלית לא מגדלי צמחים וכו' דאי לא מביא סוגיא זו אלא כדי להוכיח דקי"ל דדבר המגדל צמחים אע"ג דלא מקרי עפר מכסים בו לחוד שזהו הצריך לו כאן והשייך לו לתירוצו א"כ לא היה לו להביא כ"א הא דמרבינן התם מקרא דוכסהו אע"ג דלא מקרי עפר כגון נסורת של חרשים דקה וכו' וק"ל ועיין שם בפ' כסוי הדם דשם פריך לב"ש והא אפר אקרי עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ומשני עפר שריפה אקרי עפר סתם לא אקרי:

5 ד"ה ואי איתא לכסיי' כדר"י וכו' עד וכן פרש"י בהדיא בסמוך וכו' היינו הא דכתב רש"י בסמוך ד"ה אפי' ודאי נמי דהא כב"ה קי"ל דאסרי אפי' דיעבד וכו' אלא שיש לדקדק לפי זה דפריך מסיפא א"כ מאי משני לא מיבעיא קאמר וכו' דהא האי שינויא לא שייך כ"א ארישא ולא אסיפא וצ"ל דה"ק דאין הכי נמי דהיה יכול לשנות דינא דסיפא ואם שחט אין מכסין את דמו אפי' אודאי הואיל ואיירי בדלית ליה אלא משום הכי נקטי' אספק משום דברישא אשמועינן חדוש בספק דלא מיבעיא בודאי דאין שוחטין אלא אפי' ספק דה"א דלשחטיה משום שמחת י"ט ולא לכסיי' ואגב זה תני נמי הסיפא בספק וק"ל:

6 ד"ה אי הכי מאי אריא ספק אפילו ודאי נמי וכו' עד אפילו כי ליתא לדרב יהודה שייך להקשות וכו' וצריך לשנוי דלית לית ר"ל וא"כ תקשה נמי מאי אריא ספק אפילו ודאי נמי כמו שמקשה השתא לרב יהודה:

7 בא"ד דהא ודאי איתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו כשהוא ודאי וכו' ויש לדקדק לפי' זה דע"כ צריך ליתן טעם דבשביל סברא מה היה סלקא אדעתא לומר דאיתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו כשהוא ודאי ולענין מה שאמר רב יהודה ועושה בו כל צרכיו לא הוה ס"ל כותיה דמ"ש דאי משום שאינו מוכן לספק כדמסיק לקמן משום דאין דעתו אספק א"כ אפר כירה נמי ומלשון התוס' משמע דהוי משמע ליה דאם היה לו אפר כירה היה מוכן לכל דבר אפילו לספק שהרי כתבו דבני אדם לא שכיחי שיש להם דקר נעוץ ואפר כירה וכו' משמע דכשיש להם מכסים בו אפילו ספק ועוד דאם היה יודע סברא זו אפילו הכי הוה פריך אדברי רב יהודה משום דס"ל דמדאמר ועושה בו כל צרכיו משמע מיניה דאפילו לספק הוא מוכן ואם כן מאי משני התרצן בסמוך אפר כירה מוכן לודאי וכו' ובמסקנא אפר כירה מוכן לודאי וכו' ופרש"י וה"ה לדרב יהודה הא רב יהודה ועושה בו כל צרכיו קאמר וק"ל ויש ליישב דבמסקנא השיב המתרץ הכי דאף על גב דרב יהודה קאמר ועושה בו כל צרכיו ר"ל כל צרכי וראי ולא כל צרכי ספק דאין דעתו לספק:

8 בגמרא מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן נ"ל למחוק תיבת דרישא ולגרוס מכלל דבדאית ליה עסקינן:

9 ברש"י ד"ה מילה בצרעת וכו' ותניא בגמ' דאם לא הביא וכו' ימול בשר ערלתו וכו' כצ"ל:

10 בתוס' ד"ה והא מדקתני סיפא וכו' וא"ת אמאי לא פריך וכו' ופירש הקונטרס וכו' דברי התוס' בדבור זה מגומגמים דלפי הנראה אין זה כוונת רש"י לתרץ אמאי לא פריך ארישא דאין שוחטין דהא כבר תירצו לעיל דלא מבעיא קאמר וכו' אלא שרש"י בא ליישב לישנא דקאמר והא מדקתני סיפא וכו' דהא לעיל עד השתא נמי מסיפא קא פריך לפי פרש"י דלעיל וכמו שדקדקו התוס' לעיל בד"ה ואם איתא לכסייה כדרב יהודה לכך כתב רש"י כלומר בשלמא אין שוחטים וכו' ר"ל דחוזר למפרך אשנוייא דשני ליה דלא מיבעיא קאמר וכו' והוי כאלו אמר דבתירוץ זה מתרצא הרישא דאין שוחטים וכו' אבל הסיפא דפרכינא מיניה לא מתרצה ליה פשיטא דאין מכסים את דמו ומאי אצטריך לאשמועי' דאפי' ודאי אין מכסים נ"ל וק"ל:

11 ד"ה סוף סוף עשה ולא תעשה וכו' מדברי התוס' משמע דלעיל מזה בסמוך בגמ' צריך לגרוס אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי וכו' ולא כמו שכתוב בספרים שלפנינו רבה ובסמוך דקאמר אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק כו' לאו רבא בעצמו קאמר לה אלא סתמא דגמ' קאמר לה ור"ל דהא דשני רבא לעיל אפר כירה מוכן לודאי וכו' כוונתו הוא שדעתו לודאי ואין דעתו לספק והגמ' מפרש דברי רבא לאוקומי' אליבא דהלכתא:

12 בגמ' תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו וכו' נראה דהשתא לפי סברת רבי זירא לא צריכנא לתירוצא דלעיל דטעמא דאין מכסין דם הכוי אפילו באפר כירה וכדרב יהודה משום דשמא בהמה הוא והוי טרחא שלא לצורך ודו"ק בפרש"י הכא וק"ל:

13 שם אמר רבה שחט צפור מערב י"ט וכו' גלגל עיסה מעי"ט וכו' ופרש"י שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפות' וכו' מקשין העולם א"כ שחט צפור מעי"ט נמי אמאי אין מכסים אותו בי"ט שהרי ג"כ מותר לכתחילה לשחוט בי"ט ולכסות כשיש לו עפר מוכן לכ"ע אבל אין זה קושיא כלל דרבה אמתני' קאי דקתני ובה"א לא ישחוט וכו' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועלה קאמר רבה הא דקתני במתני' שמודים שאם שחט וכו' היינו דוקא כששחט בדיעבד בי"ט אבל אם שחט מעי"ט אפי' בדיעבד אין מכסים אותו הואיל ואין לו עפר מוכן והשתא א"ש דשחיטה אסורה לכתחילה בי"ט כשאין לו עפר מוכן אבל חלה אם איתא דהיא בכלל גזירה אין מגביהים תרומות וכו' לא היו מתירים לכתחילה לגלגל עיסה ולהפריש חלה ממנה ולאפות בי"ט: