מהר"ם על ביצה ה׳

1 בגמרא ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' פי' רש"י בשיר תמיד של כין הערבים כו' דבתמיד של שחר וכו' שיר של חול היו אומרים ר"ל ולא חשו לדבר הואיל שבכל תמיד של בין הערבים היו רגילין לומר שיר של י"ט כי בכל השנים באו העדים תמיד קודם המנחה אבל באותו פעם שלא באו העדים קודם אמרו גם בתמיד של בין הערבים שיר של חול:

2 רש"י ד"ה הא לן והא להו פירוש לבני א"י הביצה מותרת. רוצה לומר אפי' כשעושין ב' ימים כגון שלא באו העדים כלל ביום שלשים אלא נשתהו ולא באו עד ביום ל"א דאז ע"כ היו עושין ב' ימים רק שאותן ב' ימים היו מספק שביום שלשים היו נוהגים קדושה משום שהיו מסופקים שמא יבואו העדים היום ואם היו יודעים שלא יבאו העדים היום לא היו נוהגים בו קודש ולכך כשלא באו עד למחר למפרע היה אתמול חול לכך הביצה מותרת להן כמו שפירשו התוס' אבל בני בבל עדיין עושין ר"ה ב' ימים במו בתקנה הראשונה שבכל שנה היו צריכים לעשות ב' ימים משום דשמא באו העדים אחר המנחה אז היו הב"ד עושים ב' ימים בקדושה אחת ולכך בכל השנים היו הם צריכים לעשות ב' ימים בקדושה אחת ולא פסקה אצלן אותה התקנה ולכך להן הביצה נשארה באיסורה:

3 בתוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' עד והאיכא קלקול המוספין וכו' פירוש שקודם שבאו העדים לא היו יכולין להקריב המוספים דשמא לא יבאו היום כלל אלא עד למחר ויהיה היום חול וא"כ יביאו חולין לעזרה ואחר שבאו העדים לאחר המנחה שכבר הקריבו התמיד של בין הערבים ג"כ לא היו יכולין להקריב המוספים מחמת עשה דהשלמה וא"כ לא הקריבו המוספים כלל:

4 בא"ד דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע"פ שמביא כפרתו וכו' כצ"ל ור"ל דהא דאין שום קרבן קרב לאחר התמיד היינו דוקא אותו קרבן שאפשר לדחותו ולהקריבו למחר וליום אחר אבל קרבן המוספים א"א להקריבן כ"א היום שהוא יום טוב וכן מחוסר כפורים אם לא יקריב כפרתו היום לא יהיה באפשר לו לאכול פסחו ולכך א"א לדחות כפרתו ער למחר ולכך נקרבים אפילו אחר הקרבת התמיד אלא שיש לתמוה על התוס' דבהדיא איתא שם בפרק תמיד נשחט פסחים דף נ"ט דטעמא דמחוסר כפורים הוי משום דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה הקל דהשלמה וכמו שכתבו התוס' אח"כ בתירוץ השני ולא מטעם דהיכא דלא אפשר שאני והתוס' חלקו הענין ונקטו טעמא המבואר שם בגמ' לתירוץ שני והוסיפו תירוץ הא' מלבם ואי לא מסתפינא הוה אמינא דט"ס הוא דב' התירוצים הם תירוץ אחד דמשום דלא אפשר הוא לדחות קרבן זה עד למחר אתי עשה החמור דקרבן זה ודחי עשה הקל דהשלמה וק"ל:

5 בא"ד ויש מפרשים וכו' ולא נהירא דאיכא בהדיא וכו' ר"ל ולפי דבריהם לא קלקלו בתמיד של בין הערבים כלום דהא כשבאו העדים אח"כ נמצא שאותו קרבן שהקריבו במנחה לא היה תמיד למפרע כ"א קרבן מוסף והיו יכולין עוד להקריב שאר הקרבנות השייכים ליום ומוספי ראש חדש ואח"כ התמיד של בין הערבים ולומר עליו שיר של י"ט ומה שאמרו מתחלה שיר של חול כשהקריבו הקרבן הראשון במנחה בספק קרבן תמיד מה בכך דהוי כקראו מזמור של תהלים ואפי' יהא קלקול מה בכך מ"מ לא היה אותו קלקול בתמיד כ"א בקרבן מוסף שאמרו עליו שיר שהיו רגילים לומר בתמיד של חול וק"ל:

6 ד"ה הא לן וכו' לשון התוס' מגומגם ומיותר וכצ"ל ואפילו כשהיו עושים ב' ימים כגון שלא באו העדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה הביצה מותרת להן וכו' ור"ל במ"ש כגון שלא באו העדים היינו שלא באו ביום שלשים כלל כ"א למחר ביום ל"א וכן הא דקאמר בתר הכי דאין יודעים אם באו העדים אם לאו הכוונה אם באו היום ביום ל' או ביום ל"א ואז הוי חול ומחמת המנהג ר"ל המנהג שהיו נוהגים קודם ר' יוחנן בן זכאי דכשבאו העדים אחר המנחה היו עושים שני ימים קדושה אחת:

7 ד"ה כל דבר שבמנין וכו' עד דהרי הכא הקב"ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וכו' ר"ל ונתן להם זמן שלשה ימים וממילא ידעינן דלאחר ג' ימים שכבר נתנה התורה מותרים ואפ"ה קאמר רבא דבשביל מנין אחר היה צריך הקב"ה להתיר להם וה"ה חרמות לזמן:

8 בתוספות ד"ה ובקש ר"א להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר קדושה אחרונה וכו' כצ"ל פי' קדושת עזרא וכן בפרש"י צריך להגיה קדושה אחרונה. הרויחו העניים וכו' סברת התוס' בקושיא זו דאפי' אמרי' דלא קדשה לעתיד מ"מ צריכים להעלות הפירות לירושלים או לפדותן ואדרבה גרע טפי במה שלא קדשה לעתיד שאין יכולין לאוכלן שם בלא פדיון לכך הקשו מה הרויחו העניים וכו':

9 בא"ד דהא הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה וכו' אבל ר"א לא היה יכול לפדותו שהוא היה סובר שהוא צריך להעלותו לירושלים על כל פנים מפני התקנה ע"כ הפקירו לעניים שהם יעלו אותו ושם בירושלים יפדו אותו על פרוטה ויטילו אותה לים המלח ויאכלו הפירות וא"כ ירויחו הרבה:

10 ד"ה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי וכו' עד ואימא כיון שהתקין וכו' א"כ כשהיו עושין ב' ימים פי' כגון כשלא באו עדים ביום שלשים כלל רק בל"א הם מספק כדפירשנו לעיל וא"כ הביצה מותרת לכך נראה כפירוש ר"ח דגריס מי לא מודה שאם לא באו עדים וכו' פי' שלא באו ביום ל' כלל ומ"מ קשה דכיון שלא באו א"כ היו ב' ימים מספק וכו' כצ"ל והשתא דאתית להכי אין למחוק גרסת הספרים אם באו עדים וכו' משום דיש לפרש אם באו סמוך לחשיכה כדפרש"י:

11 בא"ד ומ"מ יש ליישב פרש"י וכו' ודקשי' לך כו' לא אוכל ליישב כוונת התוס' בלשונם זה דמה ענין פירוש זה לפירוש רש"י דהא דעת רש"י היא דגם לאחר חורבן כשבאו העדים לאחר מנחה היו עושין ב' ימים כמו קודם חורבן בקדושה אחת רק שריב"ז תיקן שימנו המועדות מיום א' והתוס' הקשו עליו מנ"ל זאת דלמא דאף כשבאו מן המנחה ולמעלה לא היו עושין כ"א יום א' לאחר תקנת ריב"ז וא"כ מה תיקן בפירוש זה פירושו של רש"י ויותר היה טוב אם היינו מגיהים בתוס' לשון זה ומ"מ יש ליישב גירסת פירוש ר"ח דגריס אם לא באו עדים ור"ל אם לא באו כלל ביום שלשים ודקשיא לך מ"מ דכיון שלא באו א"כ היו שני ימים מספק ה"פ מי לא מודה ריב"ז וכו' כגון קודם חורבן כשהיו עושים ב' ימים דהיינו כשבאו העדים מן המנחה ולמעלה דהיו נוהגים היום קודש ולמחר קודש והיו הב' ימים קדושה אחת ה"ה לאחר חורבן נמי כשהיו עושים ב' ימים דהיינו כשלא באו העדים ביום שלשים כלל היו ג"כ נוהגים אותן בחומר קדושה אחת כמו קודם חורבן ודו"ק נ"ל: