מקור בבא מציעא כ׳
1 שְׁמַע מִינַּהּ: אִיתַאּ לְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ – מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל.
2 אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא לֵיתַיהּ לְדִשְׁמוּאֵל, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁשְּׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְרָבָא אָמַר: אִי מִשּׁוּם שְׁטַר כְּתוּבָּה, חָיְישִׁינַן לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת.
3 וְאַבָּיֵי אָמַר, חֲדָא: לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת לָא חָיְישִׁינַן. וְעוֹד, שׁוֹבָר בִּזְמַנּוֹ טָרֵיף. אַבָּיֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ.
4 מַתְנִי׳ מָצָא אִיגְּרוֹת שׁוּם וְאִיגְּרוֹת מָזוֹן, שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִין, וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין, וְכׇל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר.
5 מָצָא בַּחֲפִיסָה אוֹ בִדְלוֹסְקָמָא, תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. וְכַמָּה אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – שְׁלֹשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה – יַחְזִיר לַלֹּוֶה. שְׁלֹשָׁה הַלֹּוִין מִן הָאֶחָד – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה.
6 מָצָא שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה טִיבוֹ – יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת, יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת.
7 גְּמָ׳ מַאי ״שְׁטָרֵי בֵירוּרִין״? הָכָא תַּרְגִּמוּ שְׁטָרֵי טַעֲנָתָא. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד.
8 וְכׇל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. הָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ ״בִּשְׁוִירֵי מָתָא דְּעַל רָכִיס נַהֲרָא״. אֲמַר רַב הוּנָא:
9 חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי לַהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ. נְפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר.
10 אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם לְרַבָּה: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא? אֲמַר לֵיהּ: תְּרָדָא, ״שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִין״ תְּנַן.
11 פְּקַע אַרְזָא דְּבֵי רַב. מָר אָמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פְּקַע. וּמָר אָמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פְּקַע.
12 מָצָא בַּחֲפִיסָה אוֹ בִדְלוֹסְקָמָא. מַאי חֲפִיסָה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֵמֶת קְטַנָּה. מַאי דְּלוֹסְקָמָא? אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: טְלִיקָא דְסָבֵי.
13 תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה הוּא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת? שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה. וְכַמָּה הִיא אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת? שְׁלֹשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה.
14 שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ קֶשֶׁר סִימָן.
15 הָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה.
16 אִי הָכִי, הַיְינוּ תַּכְרִיךְ? תַּכְרִיךְ כֹּל חַד וְחַד בְּרֵאשֵׁהּ דְּחַבְרֵיהּ, אֲגוּדָּה דִּרְמוּ אַהֲדָדֵי וּכְרוּכוֹת.
17 מַאי מַכְרִיז, מִנְיָן?
18 מַאי אִרְיָא תְּלָתָא אֲפִילּוּ תְּרֵין נָמֵי!
19 אֶלָּא כִּדְאָמַר רָבִינָא: טִבְעָא מַכְרֵיז, הָכָא נָמֵי ״שְׁטָרֵי״ מַכְרֵיז.
20 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַלֹּוֶה וְכוּ׳. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּמַלְוִין נִינְהוּ, מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי?
21 דִּלְמָא לְקַיּוֹמִינְהוּ אָזְלִי? דִּמְקַיְּימִי.
22 דִּלְמָא מִידָא דְסָפְרָא נְפֻל? לָא מְשַׁהֵי אִינִישׁ קִיּוּמֵיהּ בִּידָא דְסָפְרָא.
23 שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחְזִיר לַמַּלְוֶה וְכוּ׳. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלֹוִין נִינְהוּ, מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי?
24 דִּלְמָא לְמִכְתְּבִנְהוּ אֲזֻל? דִּכְתִיבִי בִּתְלָת יְדֵי סָפְרֵי.
25 וְדִלְמָא לְקַיּוֹמִינְהוּ אֲזֻל? מַלְוֶה מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ, לֹוֶה לָא מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ.
26 אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת – יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: סִמְפּוֹן הַיּוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי מַלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׂחֵק, וּפָסוּל.
27 לָא מִבַּעְיָא כָּתוּב בִּכְתַב יַד סוֹפֵר, דְּאִיכָּא לְמֵימַר סָפְרָא אִתְרְמִי לֵיהּ וּכְתַב, אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ פָּסוּל. סָבַר דִּלְמָא מִתְרְמֵי וְאָתֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְקָא פָרַע לִי, דְּאִי לָא יָהֵיבְנָא לֵיהּ לָא יָהֵיב לִי זוּזֵי, אֶכְתּוֹב אֲנָא דְּכִי אַיְיתַי מַיְיתֵי לִי זוּזַי אֶתֵּן לֵיהּ.
28 תְּנַן: אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת, יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבְּסִמְפּוֹנוֹת.
29 כִּדְאָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נָמֵי שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.
30 תָּא שְׁמַע: נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם פְּרוּעִין!
31 כִּדְאָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נָמֵי שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.
32 תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצָאנוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ״.
33 אָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.
34 תָּא שְׁמַע: סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. אֵימָא ״יִתְקַיֵּים מֵחוֹתְמָיו״!
פירוש מהר"ם שיף על בבא מציעא כ׳
1 במתני' אגרות שום כו'. למאי דמוקי לעיל מתני' דוכל מעשה ב"ד בשטר חלטתא ואדרכתא ולפי' התוס' לא גרסינן אדרכתא אין להקשות היינו אגרות שום ופי' רש"י על שניהם שוין כבר כתב בעל התרומות סי' ס"ה אאגרות שום היינו כשהלוה והמלוה בפני הב"ד ואז שמין ומכריזין וכותבין לו וז"ל הנוסח בא לפנינו פלוני וכו' ואגרת חלטתא היינו כשאין הלוה בפנינו שכותבין הנוסח בלשון אחר אבל א"ל אגרות שום תחילת השום ששמוהו ב"ד ומכריזין עליהן ל' יום ובסוף כותבין שטרי אחלטתא דאשטר כזה לא הוי אמרינן בגמרא אם איתא דפרע מקרע הוי קרע דאינו חושש למקרע אלא דוקא בשטר שמוציאין בו הקרקע מידו כ"כ מוהר"ו ז"ל בש"ע:
2 ברש"י בד"ה ש"מ כו' שפיר זכי כו' ובד"ה איתא לדשמואל כו' הלכך כו' חזרה ומחלה כו'. משמע שהוא רוצה לפרש שזהו בעצמו מחילה מסירת השובר וכמ"ש הר"ן למפרשים אם מחלה צריך לתת דמי שטרא מעליא דלא הוי מגו וצ"ל שזהו בעצמו מחילה ואח"כ בד"ה ב' כתובות וכו' ומתוך שבידה למחול משמע כפי' התוס' ועיין בר"ן:
3 בתוס' בד"ה ש"מ כו' וכן צ"ל כו' האשה שחבלה בבעלה. מלת בבעלה נראה ט"ס הוא וכן הגיה מהר"ם ז"ל וע"ש בסוגיא ומ"מ נ"ל שלא למוחקו ולהגיה הספרים דשפיר דייקו מהך דאף שהגמ' מקשה שם לזבין לבעל וכו' ובמוכרת לבעל ליכא מעמד שלשתן ומשני הא מני ר"מ היא וכו' וכתובתה מרובה כו' כ"ז כשמכרה לבעלה אבל תזבין לאחר במעמד ג' וליתיב לבעלה וניחא להו למידק מהך. דלעיל בחבלה באחרים י"ל דמעמד ג' אינו ע"כ של נפקד ובעלמא יש מחלוקת הפוסקים בזה והוא לא ירצה להפסיד לאשתו אבל כאן רוצה ורוצה ועיין. ומ"ש מהר"ש ואמתניתין דהתם אשה פגיעתה רעה לא קשה להו תזבין במעמד ג' דשמא לא ירצה הבעל וכן הוא בתוספות שם ע"כ. זה אינו שם בתוספות רק אלכתוב שטרא בשמי' דלא מצי מחיל כתבו כן גם ידעתי דכמה פעמים משמע שפסקו אפילו בע"כ של נפקד כמדומני א ועיין ב"ב דף קמ"ז ע"ב:
4 בתוס' בד"ה שובר בזמנו כו' ואע"ג דשטר מכירה נמסר ללקוחות תחלה. ולעיל באביי לא הוי הענין בדבר אחד שאף שמכר בינו לבינו קרקע ללקוחות לא ביטל בזה שעבוד שטר הלואה אף שלא מסר לו עדיין משא"כ כאן דהכתובה גופא שמחלה לבעלה מכרה לאחר לכן קשה מפרק מי שהיה נשוי וע"ש בתוס':
5 בא"ד ונראה שתקנת חכמים הוא כו'. כתב מוהר"ש לר"מ דאית ליה עידי חתימה כרתי ודאי עידיו בחתומין זכין לו מדינא הוא אבל הוצרכו לומר לאביי תקנת חכמים הוא שסמכו עצמן דאביי כר"א ס"ל דעידי מסירה כרתי כמ"ש התוספות לקמן. ויש לדקדק דמשמע דלר"מ כתב לזה ומסר לזה למי שכתב תחלה קנה מדינא לכ"ע רק ביום אחד כיון דלא מוכח מתוכו אמרינן חולקין כדמוכח שם בסוגיא וא"כ קשה לרב אסי תחלת הסוגיא מאי קאמר דחיישינן דלמא כתב ליתן כו' כיון דר"מ ע"כ עידיו בחתומיו זכין ליה ס"ל ואמאי לא יחזיר אם יש בו אחריות משום חששא דשמא איקרי וכתב ללוות בניסן כו' וע"כ צ"ל משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכאוקימתא דאביי וצ"ע היטב בסוגיא שם בפרק מי שהיה נשוי וי"ל דאף ר"מ לא מוכרח דס"ל עידיו בחתומין זכין למפרע דהא לא קאמר רק אם יצאו ביום אחד או בשטר מכר או מתנה שרוצה לקנות בשטר ע"ש בתוספות בד"ה לימא רב ועיין אבל הכא לענין שיעבודא מודה דלא יחזיר למלוה כיון דמכר בינתים ועיין:
6 בא"ד ושמא גם גבי איסור וכו' ואע"ג דלא שייך טעמא דפרישית כו'. צריך לחלק למה לא שייך דהא ג"כ י"ל שהאדון יכתוב שחרור שאם יזנה עם אשתו או בתו שלא יהיה נפסלת ועיין לעיל בבא מציעא דף י"ט ד"ה וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן כו' ואפילו לאביי כו' סוף דבריהם:
7 בא"ד וא"ת ודלמא זבנה הכתובה ביום שנכתב השובר כו'. ולא הקשו אהא דלעיל במצא שט"ח אמאי יחזיר בשטרי דלאו הקנאה לאביי ניחוש שמא מכר נכסים בו ביום שכתב השטר דהשתא א"ל עדים בחתומיו זכין לו דכיון דספק הוא א"כ לא יוכל לטרוף מספיקא ב כיון דלא ניכר מתוך השטר מי הקודם מוקמינן בידא דלוקח שהוא מוחזק בקרקע משא"כ הכא גבי שובר דהוי מוקמינן הקרקע ביד הבעל שהוא מוחזק בו. ומוהר"ש יצ"ו עושה מזה קושיא ותירוץ במס' כתובות והוא פשוט מאד:
8 גמרא ש"מ קשר סימן. אכתי לא אסיק אדעתיה שטרא מכריז כדבסמוך מאי מכריז מנין מאי אריא כו' דלא מסתבר ליה לומר ב' דברים יחד ולמה לא יהיה מנין לחודיה סימן אם יש סימן מנין אצלו ושטרא מכריז. והו"מ לאקשויי אמתני' אלא מייתי ג"כ ברייתא ומקשי אתרוייהו וכן רגילות התוס' בשאר דוכתא או אפשר לפרש דידע שיכול להגיה כדתני ר"ח ואקושיית אי הכי קסמיך אבל במתני' דלא תני וכמה תכריך י"ל דתכריך היינו תרי שטרות ואגודה שלשה וקמ"ל דבין בג' שטרות ובין בב' עיקר הסימן הוא הכריכה או במתני' אפשר לפרש בענין אחר כלל שמצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך או אגודה:
9 גמ' דלמא לקיומינהו אזיל. אצל סופר הדיינים ומידא דספרא נפל ומתרץ דמקיימי ומקשה שמא לאחר שקיימו נפל מסופר הדיינים ומשני לא משהי וכו' וכן הוא בברטנורה:
10 גמ' דלמא למיכתבינהו אזיל. והסופר כרכן יחד עד שיבאו הלוין ליתן לכל אחד שטרו ונפלו יחד מידו. והומ"ל דמקיימי דומיא דרישא ומלוה מקיים שטרא וכו' רק רוצה לאוקמי אף בלא מקיימי ובסמוך דקאמר דלמא לקיומינהו אזיל שם לא קשה דלישני דמיקיימי דא"כ תיקשי דלמא מידא דספרא נפל דהא ודאי לוה משהי קיום בידא דספרא ועיין:
11 גמ' תנן אם יש עמהן סמפונות כו'. ולא ניחא ליה לשנויי בהך דמקוים כדבסמוך כיון דלא תני מידי אם יש עליו עדים כו'. אך קושיא דסמפון כו' יתקיים בחותמיו ודאי דמצי לשנויי בעידי קיום ואחר דירד לתירוץ של עידי קיום אה"נ דחזר מתירוץ זה כמ"ש רש"י בד"ה סמפון שיש עליו עדים כו':
12 ברש"י בד"ה כרוכין כו' ויכריז כו' שלי הן וג' הן כרוכין כו'. צ"ל בדוחק שמפרש אליבא דמסקנא דשטרא מכריז דאל"כ מאי קאמר שמעת מינה קשר סימן כו':
13 ברש"י בד"ה שטרא מכריז כו'. ודאי דמנין הוי סימן בכל מקום לחודא גם לפי האמת קשר הוי סימן כ"ש כריכה ואפשר שמפרשו באופן דלא לפשוט מניה מידי כדלקמן בפ"ב ש"מ מנין סימן תני כו' ומהרש"ל כתב דודאי כל אחד לחודיה הוי סימן רק כיון דאיתנייהו תרוייהו הוי ריעותא אם לא יגיד האחרת ע"ש ולדבריו צריך לדחוק ולומר הא דלא תני אפילו תרי נמי דאז מחזירין ג"כ ע"י כריכה לחוד כיון דליכא סימן אחריתא רק לאשמועינן היכא שיש תרוייהו צריך לתת ב' סימנים שלשה וכרוכין ואין משמיענו זה ועיין ודוחק לפרש רש"י כדברי האשר"י כמ"ש מהרש"א אבל סברת הרא"ש נכון ועיין בחו"מ בסי' ס"ה בדברי הרמ"ה ע"ש ובב"י:
14 ברש"י בד"ה ואם יש עמהן סמפון כו'. ולעיל פירש מילי מילי קתני דמצא שטר בין שטרותיו איירי בשליש ובדוחק גדול לפרש דבריו שלא ביקש לדייק לאפוקי לוה דהא קתני סמפון או פשיטא כמ"ש התוס' רק שלא תימא דקאי ג"כ אשליש לזה אמר דקתני רישא וכו' יהא מונח וא"כ השובר נמי יהא מונח כיון דלא ידע מה טיבו דהא דקאמר לקמן דשליש נאמן היינו כשידע השליש ועיין ומוהר"ש כתב ז"ל בהלואה שנעשה בו הסמפון ע"כ ולא הבינותיו:
15 ברש"י בד"ה שנמצא השטר בין כו' וכל אחד אומר זהו שטר שלי. הלשון מגומגם וצ"ל שטר ר"ל שובר או שטר שהשובר כתוב עליו שלי הוא דהא משולשין בשטר ועיין:
16 ברש"י בד"ה יתקיים בחותמיו כו' דמאן מפיק ליה כו'. קצת מגומגם דאדרבה מדמלוה מפיק ליה א"ל מזויף דלמה יעשה המלוה זיוף של שובר:
17 בתוס' בד"ה מצא בחפיסה כו'. עיין בדברי הטור שעושה אפילו מאם נותן סימן בכלי שעושה מזה רבותא באם נותן סימן מצאת בחפיסה נגד אם נותן סימן בכלי ע"ש סעיף י' ובעל התרומות שהביא שם הב"י מחשיב חפיסה לכלי שדרך לתת שם שטרות ולא משמע כן מראיית תוספות מאלו מציאות וע"ש: