כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים ש׳

1 א סעיף א' לעולם יסדר אדם שלחנו במו"ש וכו' משל שמלווין את המלך ביציאתו כשם שמלווין אותו בכניסתו, ובסדורים מפרש אבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במו"ש. ב"י בשם שה"ל, ונ"ל טעמא דמילתא כי ידועה שאותו עצם לוז שמיה והוא עצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהווה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ואינו נפחת ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף ברחיים אינו נטחן בפטיש אינו מתפוצץ והוא העצם שיש בו קיום נצחי וממנו יחיה האדם לעת התחייה והוא המקבל עונש ועונג אחר מיתת אדם ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים, מט"מ סי' תקי"ג ועי"ש מ"ש עוד בזה, והביאו א"ר או' ב' ומ"ש דאינו נהנה באכילה אלא במו"ש א"כ לא נהנה מעץ הדעת ולכך אינו נפסד, א"ר או' ג' ועיון בזוה"ק פ' פנחס דף רכ"ב ע"א ומדרש הנעלם פ' תולדות דף קל"ז ע"א שכתב דקראן לההוא גרמא דשדרה בתואל רמאה וכו' ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי וכו' יעו"ש, ומ"ש ולית סביל טעמא דמזונא וכו' י"ל דאינו נהנה מן המזון בכל עת כמו שאר עצמות אלא דוקא במו"ש וכמ"ש השה"ל ודוק:

2 ב וכתב בשער הכוו' דף ס' ע"ג וז"ל דע כי ב' מיני תוס' קדושת שבת נתוסף ביום שבת הא' היא ע"י כוונת התפלה והב' היא ע"י כוונת הסעודות וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת לימי החול מבחי' הסעודות אנו עושים סעודה ד' במו"ש וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול. וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת מבחי' התפלות אנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם ועי"ז אנחנו ממשיכין אותו נועם העליון בכל תפלות השבוע עכ"ל, וכתב מהרח"ו ז"ל שם כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצונית העולמות והתפלות הוא פנימיות העולמות עכ"ד, ור"ל כי ע"י סעודה ד' יכוין להמשיך הארה מחיצונית העולמות שנתקנו ע"י סעידות שבת לסעודות החול וע"י אמירת ויהי נועם וכו' יכוין להמשיך הארה מפנימיות העולמות שנתקנו ע"י תפלות שבת לתפלות החול:

3 ב ועיין בס' ילקוט ראובני פ' בשלח על פסוק והיה ביום הששי וכו' שכתב משם האר"י ז"ל דבסעודת ליל שבת ותפלתו מתברכין יום א' וב' ודשחרית יום ג"ד ודמנחה יום ה"ו כי כנגד ש"ק ב' ימים ראשונים ונגד ו"צ ב' אמצעים ונגד י"ת ב' אחרונים יעו"ש והביאו שמן ששון ח"ג בהקדמה לשער הכוו' דף ה' ע"ג או' ד' יעו"ש, ומכל הנז' משמע דגם הנשים חייבות בסעודה ד' של מו"ש והוה כדי להמשיך הארה לסעודות החול וכ"מ מטעמים שכתבנו באו' הקודם כדי ללוות את המלך וגם כדי להנות האבר שאינו נהנה אלא במו"ש יעו"ש וכ"כ הא"א דלפי טעם הנז' ראוי גם הנשים לקיים סעודה זו יעו"ש, וכ"מ לפי הטעם שנכתוב לקמן או' ה' ואו' ו' יעו"ש:

4 ג שם. לעולם יסדר אדם שלחנו וכו' פי' יסדר שלחנו בפריסת מפה על השלחן ושאר עינינים הנוהגים אצלו לעריכת השלחן וע"ז אמר אפי' מי שאינו רגיל כ"א בכזית הן מצד עניותו הן מחמת שביעתו מ"מ באותו כזית יעשה לו הכנה ויפרום המפה משום כבוד שבת, ט"ז ס"ק א':

5 ד ואף שהוא שבע ונפשו קצה באכילה ושתיה מ"מ ידחוק את עצמו ובזה ינצל שלא יצטרך לאכול מאכלים ומשקים מי המרים לרפואה, ארחות יושר פ"י דף קנ"ה ע"א יפ"ל או' א:

6 ד וכתב בס' דברי יצחק או' ס"א ששמע בשם הרב אלימלך ז"ל שסגולה לנשים שלא יתקשו בלידתן הוא שיאכלו בכל מ"ש קודש איזה דבר לשם מצות סעודת מלוה מלכה ועי"ז ילדו בנקל בע"ה ית' עכ"ל, והביאו א"ח או' ב':

7 ה אחר הבדלה מו"ש יסדר ב' ככרות ולא ינקוט בידים אלא אחת ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא ובזכותה ניצול מחיבוט הקבר. פע"ח שער ח"י פי"ז ויש לומר קודם הסעודה מזמור לדוד ה' רועי וכו' ואח"כ דא היא סעודתא דדוד מלכא, ואח"כ לשם יחוד וכו' הרני בא לקיים מצות סעודה ד' של מו"ש קודש כדי להמשיך הארה מסעודות שבת לסעודות החול ולתקן את שורש מצוה זו במקום עליון, ויהי נועם וכו' ואח"כ אחר האכילה קודם בהמ"ז מנהגינו לומר פתיחת אליהו הנביא ז"ל מפני שהשעה צריכה לכך לפי שהוא יושב באותו עת בג"ע תחת עץ החיים וכותב זכיות ישראל כמ"ש לעיל סי' רצ"ה או י"ט וי"ל שמועה מפיו:

8 ו וכתב בס' פע"ח שם שער ח"י פכ"ד דנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד אחר סעודת מו"ש ולכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינו אוכל נפש או בתורה עד אחר סעודה דמו"ש עכ"ל. והביאו מחב"ר או' ב' שע"ת או' א' ומטעם זה נוהגין שאין להחליף בגדי שבת עד אחר סעודה ד' וגם כדי ללוות את המלך בבגדי פאר, ועיין לקמן או י"ד:

9 ז ולמי שאי אפשר לו לאכול פת לפחות יאכל פת הבאה בכסנין ויכוון ללוות השבת. מחב"ר או' א' שע"ת או א' והמ"א כתב דיכול לקיימה ג"כ בפירות. והטעם כתב הלב"ש דלא עדיף מסעודה ג' בסי' רצ"א סעי' ה' דיכול לקיימה בה' מיני דגן יעו"ש:

10 ח אמרינן בפ' כל כתבי שבת דף קי"ט ר' אבהו עבדי ליה עגלא תלתא באפוקי שבתא והוה אכיל כוליתא כי גדל אבימי בריה אמר לאבוה למה לך לאפסודי כולי האי נשבוך כולייתא ממעלי שבתא שבקוה אתא אריה אכליה. וכתב הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י ואיהו נמ' לזרוזי לבריה הוא דעבד עכ"ל ומכאן נלמוד דמאן דאפשר ליה טוב לעשות דבר מחודש למו"ש דבעי סעודה באנפי נפשה ולא משיריים וכ"כ מהרש"א באגדתיה. מחב"ר או' ד' שע"ת שם, והמ"א כתב דנכון לבשל בשר במו"ש או דבר אחר. ובפסקי תו' כתב יהדר לאכול מין מאכל שתאב אליו יותר אעפ"י שהוא ביוקר ואם הוא תאב לאכול הרבה מינים יהדר אחריהם כפי יכולתו ולא יקח בצמצום אלא בריוח וכן יעשה בכל ג' סעודות שבת. א"ר או' א':

11 ט מי שאינו עושה כבוד לסעודה רביעית של מו"ש קודש לא יהיה בה כח להאיר בסעודות החול, מ"כ:

12 י וכתבו התו' בשבת דף קי"ח ע"א דעני המוטל על הצדקה נותנים לו גם לסעודת מו"ש. תו"ש או' א' ועיין לעיל סי' רמ"ב או' ט"ז:

13 יא וכתב הא"ר או' א' שאם נמשך סעודה ג' עד אחר חשיכה א"צ לאכול עוד סעודה רביעית במו"ש ע"כ, מיהו לפי דברי האר"י ז"ל נראה שצריך לעשות סעודה אחרת משום שזה בחי' בפ"ע וזה בחי' בפ"ע וגם שצריך להמשיך על ידי סעודה ד' מסעודות שבת שהם ג' לסעודות החול ואיך יהיה זה בסעודה אחת וגם צריך שתהיה סעודה ד' אחר הבדלה כמ"ש לעיל או' ד' וסעודה ג' היא מהיום ואיך יתערבו יחד יומם ולילה אלא מוכרח שצריך לעשות אחרת לשם מצות סעודת רביעית:

14 יב חמין במו"ש לשתות ולרחוץ, רש"י מלוגמא. פת חמה במ"ש מלוגמא, שבת קי"ט ע"ב, והא דאמרינן פת חמה במו"ש מלוגמא ופירש"י רפואה אינה חמה ממש אלא למעוטי קיבר שהרי איתא בחופת אלייהו רבא שבסוף ס' ר"ח שער יו"ד עשרה דברים ממעטים כח בני אדם וחד מנייהו פת חמה כיעו"ש ויותר נראה דהתם בחופ"א מיירי בפת חמה היוצא תכף מן התנור שנאפה בו אבל אם אחר שכבר נתקרר מחום האפיה ועבר זמן מה ורוצה לחממו מחדש בתנור או כירה ש"ד שהוא מצטמק ויפה לו, יפ"ל או' א' ועוד י"ל חמה לאפוקי קרה אבל לא חמה כ"כ שמתשת כוחו של אדם, והטעם שפת חמה במו"ש מלוגמא כתב בס' דברי יצחק או' ד' שהוא רפואה שלא יהיה לו עצבות והוא מרומז בפסוק ומחב"ש לעצבותם כי כן מחב"ש ר"ת חמין במוצאי שבת מלוגמא. וסמיך ליה לעצבותם לומר שהוא רפואה לעצבות יעו"ש, והביאו א"ח או' ב':

15 יג במו"ש עולה הנשמה יתירה למעלה ושואל לה הקב"ה מה מאכל שמו לפניך ומה חידוש תורה שמעת ומוקים לה במתיבתא דרקיעא. זוה"ק וש"ך ס' אמור ול"ש או' א' כף החיים להרח"פ סי' ל"א או' כ"ו:

16 יד כתב בס' ח"י דלא יסיר בגדי שבת כ"א אחר סעודה ד' וזמנה עד ד' שעות ויאמר בבהמ"ז מגדול יעו"ש. והביאו כף החיים שם או' נ"ט. בן א"ח פ' ויצא או' כ"ז ומ"ש החס"ל או' א' דכל הלילה זמנה הוא השיג עליו כף החיים שם דהא בפירושא אתמר דאחר ד' שעות לא עשה ולא כלום יעו"ש. אמנם הרב בן א"ח שם כתב דמ"ש עד ד' שעות היינו למצוה מן המובחר אבל אם נאנס יכול לקיימה עד חצות הלילה יעו"ש. וכ"מ ממ"ש לקמן או' ח"י דזמנה עד חצות לילה יעו"ש:

17 טו איתא בזוה"ק מי שאינו מקיים סעודה ד' נחשב לו כאלו לא קיים סעודה ג' וכן הביא החס"ל או' א' וא"כ אפי' כשעושה פ"ד תעניות או הפסקה גדולה יזהר שלא לבטל סעודה ד'. כף החיים שם או' ס"א. בן א"ח שם. וכ"כ בספרו רב פעלים ח"ג סי' ל"ה וכתב שם דגם התיקון שכתב הרב אמת ליעקב בקו' שפת אמת דף קי"ז ע"ג לעשות בשנת העיבור בחודש שיהיה המולד עשר שעות קודם ר"ח לא יבטל סעודה רביעית מפני זה יעו"ש:

18 טז ואם היה האדם אנוס מחמת חולי ר"ל ואינו יכול לקיים סעודה ד' עכ"ז יסדר שלחנו במזונות ופירות ויאכלו בני ביתו והוא ג"כ יטעום עמהם מן השלחן כפי יכלתו. בן א"ח שם:

19 טוב כתב של"ה מי שמתענה במו"ש כגון שמפסיק מבע"י אזי יטריח להכין סעודה זו לאחרים וילמוד המאמרים ודינים המוזכרים בסעודה ע"כ. והביאו א"ר או' א' והשע"ת אמנם כבר כתבנו לעיל או' ט"ו דאין לבטל סעודה ד' משום הפסקה יעו"ש:

20 חי אסור לומר וידוי במו"ש עד שיעבור חצות לילה שעדיין יש קדושת שבת שכך קבלנו משם האר"י זצ"ל. הרב מהר"ם זכות בתשו' סי' ל'. מחב"ר או' ה' שע"ת:

21 יט שם כדי ללוות את השבת וכו' נהגו לומר פיוטים וזמירות ללוות השבת כדרך שמלוין את המלך בכניסתו וביציאתו. ב"י בשם שה"ל. והביאו הט"ז סק"א וכתב דאעפ"י שנוהגין לומר זמירות קודם הבדלה נכון לומר אותה אחר הבדלה דבזה שייך לווי דהיינו אחר שיצא המלך ותו דהוא כמו בכניסה: