המאור הקטן על פסחים ג׳

1 והא דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין אע"פ שכתבה הרי"ף ז"ל לא נראה לנו לסמוך עליה דרב לטעמיה דס"ל כר' יהודה דאמר חמץ משש שעות ולמעלה עובר עליו מן התורה וחכמים עשו לה סייג שעה ששית מדבריהם ולא קי"ל הכי אלא כר"ש דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום הלכך חוששין לקידושיו מיהו אע"ג דס"ל לר"ש אינו עובר עליו בולא כלום לא מצינו שחלק ר"ש על מדרש אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם אך חלק א"נ דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ואי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו אבל לכתחלה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דקיימא עליה מצות תשביתו מתחלת שעה שביעית מדכתיב אך חלק וחכמים עשו לה סייג שעה ששית מדבריהם שלא להשהותו ולא שרינן ליה לכתחלה למיכל ולא ליהנות בו אבל אם עבר וקידש חוששין לקידושיו אפילו בשעה שביעית ושמינית וכל שכן בשעה ששית ואי לאו דאמרו בגמ' אף ר' סבר לה להא דרב הוה אמינא אפילו בהא רב לטעמיה דס"ל כר' יהודה אלא כיון דאשכחן מעשה דיוחנן חקוקה דא"ל ר' חמישית צא ומכרה לנכרים כר' יהודה לא אפשר למדחייה ובהא עבדינן כר' וכרב ור' יהודה שאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ומבערין בתחלת שש ולעולם אם עבר וקידש חוששין לקדושיו ואע"ג דסתם מתני' כר' יהודה דתנן עבר זמנו אסור בהנאה ואוקימנא לשעות דרבנן לא קי"ל הכי ודכוותה סיפא דמתני' ולא יסיק בו תנור וכיריים אליבא דר' יהודה היא ולית הלכתא כוותיה ומצאתי בתלמוד ירושלמי מודה ר"ש באיסור שהוא אסור ואיסורו מה הוא ר' ירמיה אמר איסורו מדברי תורה ר' יונה ור' יוסי תרוייהון אמרי איסורו מדבריהם:

2 דף יח. יטמא דרישא היכי דריש וכו' עד אמרת ק"ו ומה משקה שמטמא אוכל אין מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שאינו מטמא את הכלי וא"ת אם כן אוכל נמי לא יטמא את המשקה מק"ו ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא משקה אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא את המשקה יש להשיב וליטעמיך משקה נמי לא יטמא אוכל מק"ו ומה אוכל שמטמא משקה אין מטמא אוכל משקה שאינו מטמא משקה אינו דין שלא יטמא את האוכל ואם כן אין אוכל מטמא כלום ולא משקה מטמא כלום ואזל ליה מדרש יטמא יטמא אלא כל היכא דאיכא תרין קלין וחמורים דכל חד וחד סתר ליה לחבריה מכח הכתוב שהוא נעקר משניהם לא דרשינן ולא חד מינייהו ואתיא ליה בתורת טעמא שאין טמא עושה כיוצא בה ולעולם אוכל מטמא משקה ומשקה את האוכל אבל לגבי כלי דרשינן ק"ו דלגבי כלי לאו משום כיוצא בו הוא דאין מטמא דהא לאו כיוצא בה הוא וקרוב הוא מדרש דין ק"ו זה למה מצינו כלומר כשם שהמשקין אין מטמאין כך האוכלין וקולא וחומרא דנקיט גבי אוכל ומשקה כל דהו בעלמא נקט דהא אמרינן דלאו קולא וחומרא הוא אלא משום דאין טומאה עושה כיוצא בה ועיקר מדרש זה במה מצינו הוא ודרשינן אותו מעין ק"ו ולעיל נמי דקאמר ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאין מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלי עיקר מדרשו של ק"ו לפי שהוא בא מכחו ואינו דין שיהא חמור ממנו ואין בו ק"ו אחר ולא חומר אחר:

3 דף יט: אמר רב יהודה אמר רב ידים קודם גזירת כלים נשנו כלומר עדיין לא גזרו טומאה על ספק כלים הנמצאים ואפילו בדומה לו שנטמא במת לא יטמא כלי אחר כיון שאין הדבר ברור לו והו"ל ספק טומאה בר"ה שהוא טהור וכדאסיק לקמן זאת אומרת עזרה ר"ה היא אמר רבא והא תרוייהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים וטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין ואע"פ שלא גזרו לו מטומאת משקין אלא מספק כלים הנמצאים יש לומר הוה ס"ל לרבא כשם שגזרו על זו כך גזרו על זו דתרוייהו חששא דרבנן נינהו אלא אמר רבא הנח לטומאת סכין דאפילו בחול נמי לא מטמא וכו' ולטומאת מת בספק כלים הנמצאים לא חיישינן דתרי ספיקי נינהו שמא טהור הוא ואם ת"ל שהוא טמא טומאת שרץ היא ולא צריכין למימר עזרה ר"ה היא ואפילו בפרה חסומה ובאה חוץ לירושלים:

4 האי מחט מאי עבידתה וכו' עד אמר רב יהודה אמר רב כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר וקשיא לן והא רב יהודה בספק כלים הנמצאים אוקמא וכדפרישנא לעיל וניחא לן בדומה לו שהכירה ולעולם טומאתה תלויה ואין היכרו היכר ידוע וברור ודייקא נמי מדקאמר כגון שאבדה לו למה ליה למימר הכי לימא ליה כגון שבלעה מחט מטמא מת אלא להכי אמר כגון שאבדה לו כאדם שזוכר אבידתו ומחזר עליה ודומה לו שזו היא שנמצאת ולעולם ספק טומאה היא והכי אסיקנא לקמן אליבא דרב יהודה זאת אומרת עזרה ר"ה היא ולאו משום ספק מגע נחתינן לה אלא משם ספק זה שהזכרנו ול"ק דרב יהודה אדרב יהודה לפום מאי דפרישנא ורבא מוקים לה כרבי יוסי בר אבין בפרה חסומה ובאה ודוקייא דרב יהודה דקא מוקים לה במחט שיש לו עליה ספק טמא מת מדאיצטריך ליה לתנא למתנא הסכין והידים טהורות למה לי למיתנא הסכין פשיטא שאין כלי מטמא כלי ואפילו בספק כלים הנמצאים שגזרו עליהם טומאה לא גזרו עליהם טומאת מת אלא טומאת שרץ לטמא אוכלין ומשקין ולשרוף עליהם את התרומה וההיא דתניא סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד ובי"ג שונה ומטביל דאלמא צריך הזאה כטמא מת מעלה היא לקדש מפני שהיו כל ישראל זקוקין לשחיטת פסחיהם והיו כל סכיניהם באים עמהם אבל לטמא אדם ולטמא כלים לא גזרו עליהם לעולם אלא מדאיצטריכא ליה לתנא למיתנא שהסכין טהור אלמא איכא עליה חשש טומאה להטמא מן המחט שדומה לו שנטמא טמא מת ואפילו הכי טהורות משום עזרה שהיא רשות הרבים ואע"פ שנטמא הבשר מעלה הוא שעשו בו כמו שעשו במי החג שנטמאו ובענבים שנטמאו וכדאיתא בפירקא דלקמן ורבא לא חשש לדוקיא זו ואיידי דאיצטריך ליה למיתנא ידים תנא סכין ויש לרב רבינו שלמה בהלכה זו פי' אחר:

5 והלכתא על ביעור חמץ. כלומר אף זה להבא משמע ואי אמר לבער לא מהדרינן ליה אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא ת"ח ובלולב לא מברכין לעולם אלא על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה ואע"פ שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כיון דאית ליה לקרות את ההלל ולנענע שהוא שירי מצוה כעובר לעשייתה דמי ולעולם נוטלו כדרכו ומברך על נטילת לולב ואינו מברך ליטול כיון דנפק ביה מדאגבהיה ואע"ג דהאי שנויא דמשנינן למ"ד לבער הוא ולא סבירא לן כוותיה אפילו הכי גמרינן מיניה דבנטילת לולב לא איפליגו רב פפי ורב פפא ופשוט' והצעה של אותה משנה דתניא העושה לולב לעצמו כך הוא כדאוקימנא בגמרא וסדר נטילת לולב אתא תנא לאשמועינן ולאו בדיעבד מיירי אלא אורחא דמילתא לכתחלה הכי הוא שאין לברך על המצוה עד שיטול תשמיש המצוה בידו והידור המצוה כך הוא ליטול הלולב כדרכו ולברך עליו ואלו שמראין עצמן כמדקדקין ואין נוטלין את הלולב עד שמברכין לכתחלה או שהופכין אותו מימין לשמאל מעות הוא בידם: