גליון הש"ס על סנהדרין נ״ו

« גליון הש"ס על סנהדרין נ״ד ×¢×´×‘ גליון הש"ס על סנהדרין נ״ח ×¢×´×‘ »

1 רש"י על סנהדרין פתח ↗

גמ' בנקבו יומת - היה לו לכתוב מה ת"ל שם אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו ור' מנחם לא ס"ל הא דדרשינן לעיל סנהדרין דף נו. מהאי קרא עד שיברך שם בשם ואפי' לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי ר' מנחם בר' יוסי מחייב עליה:

2 סנהדרין פתח ↗

״וַיְצַו״ – אֵלּוּ הַדִּינִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ׳״.

3 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

תשיך לא סגי דלאו הכי - אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא דברים ז׳:ב׳ לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לאסור והא דדריש ליה מקרא דשלמה אע"ג דלא אסור אלא משום גזירה אפשר דשלמה גזר אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכוה מילתייהו אקרא דידיה ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים אור"ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי"ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי ואפי' ללישנא קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן וא"ת כיון דרבית עכו"ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום ירושלמי של והוה כד שלח פרעה וי"ל דשמא בני נח היו מוזהרין על הרבית כמו שהוזהרו על הגזל ואע"ג דרבית לא אתי מגזל לעיל בבא מציעא סא. מ"מ כי היכי דדרשינן בפרק ד' מיתות סנהדרין דף נו: דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לרבית ואונאה ואם תאמר ואם כן מאי פריך תשיך לא סגי דלא תשיך דלמא אתי למימר אע"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א"כ היה עובר ישראל משום לפני עור וי"ל דמלא תשיך לאחיך נפקא הא לנכרי שרי ועי"ל דבני נח לא הוזהרו מן הרבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחיית כל המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית אע"פ שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אע"פ שלא ניתן להם:

1 גמ' דאמר קרא ונוקב שם. עי' לקמן סו ע"א רש"י ד"ה בנקבו:

2 גמ' ויצו אלו הדינים. עי' תשובת רמ"א סימן י':

3 שם עץ הגן ולא גזל. עי' ב"מ דף ע' ע"ב תוס' ד"ה תשיך:

2 שאלות ותשובות רמ"א פתח ↗

*א"ה שאלת תשובה זו מוכח מתוכה שהיא אם הכותים חייבים בדיני ישראל איך יש לדונם אם הזיקו לישראל, והנה תשובה זו סובבת השאלה הכתובה בתוכה בענין דפוס ספר המיימוניות שהדפיס הגאון מהר"ם פדוואה ז"ל. והכל כפי הנהוג אז בדורות מלפנינו: גרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות דף נ"ו אר"י שבע מצות נצטוו בני נח דאמר קרא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו את אשר יצוה את בניו וגו' ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר ונוקב שם ה' וגו' אלהים זו ע"ז וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' כו' עד כי אתא רבי יצחק תני איפכא ויצו זו ע"ז אלהים זה דינים בשלמא אלהים זה דינים דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים אלא ויצו זו ע"ז מנ"ל, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו' וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו, פירש"י ז"ל עשוק אפרים מיד שונאיו ורצוץ על ידי משפטיו של הקב"ה הואיל והלך אחרי צווי נביאי הבעל ופריך בגמרא מאי בינייהו פירוש בין ר"ח ור"י בר אבדימי ומשני איכא בינייהו כותי שעשה ע"ז ולא השתחוה לה למ"ד עשו משעת עשייה מחייב למ"ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזל בתרה ופלח לה ע"כ סוגית הגמרא. ויש לנו להקשות על בעל התלמוד למה פריך יותר מאי בינייהו על משמעות דורשין של רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי יותר מעל רבי יוחנן ורבי יצחק דפליגי אי ויצו הוא ע"ז או אלהים הלא גם הם אין ביניהם רק משמעות דורשין. ולכן נראה לומר שאין צריך לפרש חלוק שבין רבי יוחנן ורבי יצחק כי הוא ברור כשמש בצהרים כי רבי יוחנן הלומד דינין מויצו סובר שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני רק הוא חק נימוסי, ולכן לומד דינים מפסוק ויצו ולומד הג"ש מדכתיב כי ידעתיו וגו' שעדיין לא ניתנה התורה ולא היה לאברהם דינין אלו שניתנו לנו בסיני, ואע"ג דדרשינן יומא דף כ"ח: עקב אשר שמע אברהם בקולי מלמד ששמר אברהם אפילו עירוב תבשילין אם כן שמע מינה שהיה נוהג כפי התורה והמצוה אפילו מצוה מדרבנן, מכל מקום נוכל לומר אם הוא שמר אנשי ביתו לא שמרו רק החק הנימוסי הנמסר להם דהיינו ז' מצות בני נח דמי לנו גדול מאדוננו אבינו יעקב ע"ה אשר נשא שתי אחיות, אלא ע"כ צריכין אנו להודות ולומר כי הכתוב שאמר למען אשר יצוה וגו' לא קאי רק אאותן שבע מצות של בני נח, ולכן סובר ר"י דלמידין דיני בני נח מויצו כי דיני בני ישראל לחוד ודיני בני נח לחוד, ורבי יצחק רוח אחרת עמו ולומד דינין מאלהים בג"ש דונקרב בעל הבית וגו' כלומר וסובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד. כן נראה לפרש סוגיא זו, ואף כי הרמב"ם פסק בהלכות מלכים שאין מצווין לדון רק בשבע מצות שלהן מכל מקום באותן מצות מחוייבין לדון בדין ישראל, והנדון שלפנינו שהוא הגזל הוא אחד משבע מצות שלהן. גם נראה לפסוק כרבי יצחק מדשקלא וטריא הגמרא בתריה למיפרך מאי בינייהו כו', ועוד אחת מדפריך בגמרא סנהדרין דף כ"ו: דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע מצות בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם ומשני אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה, והנה רש"י ז"ל פירש עדה ועדים להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרינן עדה שופטת ועדה מצלת ובן נח אינו מוזהר בהכי כדילפינן לקמן דבן נח נהרג בעד אחד ודיין אחד, והדר פריך בגמרא אפ"ה מאי והוסיפו עליהם דינים אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות ופירש"י בשכלו הבהיר דיני קנסות דבן נח אינו מוזהר על דיני קנסות דכתיב ויצו והתם גבי אברהם כתיב צדקה ומשפט דהיינו דינין וקנסות לאו משפט הוא דקנסינן ליה טפי מדיניה, הדר פריך בגמרא אי הכי הוסיפו עליהם בדינין מיבעיא ליה, פירוש דהוה משמע שהוסיפו עליהם בהלכות דינין אבל גם כן היו להם דינין כבר ושקיל וטרי עד דקאמר אלא אמר רבא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק דינין וברכת השם ועייל סירוס וכלאים דתניא כו' ע"כ הסוגיא. והנה נדקדק ונאמר שמוכח הוא מזה שהלכתא היא כרבי יצחק שעל כל דיני ישראל בכלל ובפרט נפקדו. דאם לא כן אלא שהיה להם מקצת דינים למה ליה לרבא בתחילת סברתו שלא ידע א"כ בדינין מיבעיא ליה לדחוק ולומר לא נצרכה אלא לדיני קנסות הלא גם כן בדיני משפט נמי יש מהן שלא נצטוו, והיה לו לומר בקצרה לא נצרכה אלא לשאר דינין דרבנן שלא נפקדו מתחילה, אלא ע"כ צריכין אנו לומר שהלכתא היא כר' יצחק שעל כל הדינין ביחד נפקדו כדרך שניתנו לישראל בסיני. גם מבעל המאור הגדול רש"י ומלשונו הזכה יכולין אנו לדקדק דהלכתא היא כר' יצחק מדהוצרך להביא ראייה על כל דבר שניתוסף שאינו בבני נח כגון עדה ועדים והתראה ודיני קנסות משמע דוקא היכא שיש לנו ידים מוכיחות שלא נצטוו אבל במה שאין לנו לא נוציא אותו מכללא ולחלק אותו רק הוא בכלל דיני ישראל. ואם יתחכם אדם לומר הלא רש"י ז"ל נקט קרא שמביא רבי יוחנן שפירש גבי אברהם כתיב צדקה ומשפט א"כ ש"מ שפוסק כר' יוחנן, אי משום הא לא איריא, די"ל דחדא מינייהו נקט. אף כי רבי יוחנן הנאמר במימרא ראשונה, אבל מכל מקום שג"כ הוא מחותן לר' יצחק דונקרב בעל הבית וגו' נאמר בדיני שומרים ולא בקנסות. א"כ מכל הלין ש"מ שבן נח מוזהר בכל דיני ישראל ככל חקותיו ומשפטיו. ואם יטעון הטוען שמא ההלכה היא כדתנא דבי מנשה דאפיק ד"ב ועייל ס"ך, זה אינן דברים של טעם דהא ר' יוחנן ור' יצחק טפי היו יודעין הברייתא יותר ממנו ולא שתו לבם לדבריה כי היו יודעים שאינה עיקר ולא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיה, ומטעם זה פסק האלפסי ומייתי בסמ"ג כאמימר ורבא גבי בור הגולה אע"פ שהירושלמי פליג עליהם ועיין שם בדבריהם. ואין להקשות ולומר דהרי בפרק השוכר את הפועלים דף צ': אמרו אסור לכותי לסרס בהמה שלנו דסבירא לן כר' חדקא שאומר בני נח מצווין על הסירוס ועוד משום לפני עור לא תתן מכשול וכן מייתי לה בסמ"ג לפסק הלכה, א"כ ש"מ היה לנו לומר דהלכתא כתנא דבי מנשה דמפיק ד"ב ומעייל ס"ך וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דבני נח לא נצטוו אדינין, דאדרבא דהיא הנותנת דמדקאמר לשם כר' חדקא ולא אמר כתנא דבי מנשה ש"מ דלית הלכתא כוותיה בדינין וסרוס אלא כר' חדקא דמפיק סירוס לחוד. ואין להקשות מדתניא פ"ק דע"ז דף ב': תני ר' יוסף מאי דכתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מה ראה ראה שבע מצות בני נח שקבלו עליהם ולא קיימום כיון שלא קיימום עמד והתירן להם א"כ ש"מ שבן נח אינו מצווה עתה מצוה כלל, זה אינו כלום שהרי הקשו בגמרא אתגורי אתגור א"כ מצינו חוטא נשכר ומשני אמר רב יוסף לומר אע"פ שהן מקיימין אותן אין מקבלים עליהם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה דאמר ר' חנינא גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ופירש"י ז"ל מה שויתר אינו טובתן אלא שאינן מקבלין שכר אם מקיימים ע"כ, א"כ ש"מ שעדיין הם מוזהרים כבראשונה. א"כ הוכחנו וביררנו שדנין בני נח בדיני ישראל הואיל ומצווה עליהם. ואם בכל זאת יתעקש המתעקש לאטום אזנו משמוע דבר זה ורוצה לחלוק ולומר שדיניהם של בני נח אינן כדינינו, אף אנו נאמר לו כלך מדרך זו דגרסינן בב"ק פרק הגוזל בתרא דף קי"ג. תניא ישראל וכותי שבאים לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואומר לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואומר לו כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קדוש השם, פירש רש"י בעקיפין בעלילות עד שפוטרין הישראל ע"כ הסוגיא. ושמעינן מן הכא דע"כ לא פליגי ר"ע ור"י אלא לבוא עליו בעקיפין אבל לדון אותו בדיני ישראל כ"ע לא פליגי שדנין אותו וצריך לשמוע כשידנו תקיפה עליהם. והואיל וביררנו והוכחנו שדנין כותי בדיני ישראל ונידון כותי עם ישראל כשני נימולים, נבוא ונקפץ אל המקום אשר דברינו הולכים לשם ונדבר על המעשה אשר נעשה בעולם. הנה הוא איש בארץ לועז אשר נודע שמו במרחקים. דלה דלה מים עמוקים. מימיו מתוקים. גוזר ומקים, יברכהו שוכן שחקים. הוא האילן הגדול אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, אמרתו צרופה, הוא ה"ה הגאון מהר"ר מאיר מפדוואה, והנה שם מגמותיו רעיוניו ומחשבותיו והשתתף עם אחד מאנשי ארצו ומגדוליה דהיינו יענטילומר והוא אחד מן מדפיסי הספרים, והסכימו יחדיו להדפיס החיבור הגדול משנה תורה אשר חבר הרב הכולל האמתי רבינו משה בן הרב המובהק הדיין רבינו מיימון. וכאשר חשב כן החלו לעשות בעז"ה עד שלע"ע נגמר הדבר והגיה אותו בשכלו הזך עד אשר לא נשאר בתוך הבר תבן, וסלק המסלה עד לא נשאר בה אבן. והנה קם אחד גם כן יענטילומר מעשירי הארץ נגדו ואמר אעשה גם אנכי לביתי ואדפיס אנכי גם אני וכן עשה, והעיקר הוא מאתו שעושה דבר זה על מה שלא נשתתף עמו הגאון הנ"ל ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ת"ו, כי ידוע אם לא ימכור הגאון ספריו שיכבד עליו המשא מנשוא, והנני נדון בדיני ישראל באם היו שני אנשים ישראלים על פי תורתנו הקדושה ונוכיח שזכה הגאון הנ"ל בדינו, ונפרד מזה ונהיה לארבעה ראשים ועל אלו הארבעה יסודות נרכיב הדבר ועניינו. ואומר שדין הוא עם הגאון שהוא ימכור ספריו ראשונה, והואיל ובעונותינו שרבו אין ידנו תקיפה לעשות כפי תורתנו מ"מ לא נניח את שלנו ולומר שכל ישראל ומי שבשם ישראל יכונה לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כחו והוא מארבעה טעמים:

« גליון הש"ס על סנהדרין נ״ד ×¢×´×‘ גליון הש"ס על סנהדרין נ״ח ×¢×´×‘ »