לנבוכי הדור י״ט

הדאגה הטהורה המקננת עמוק עמוק בלב כל איש בעל לב טהור ונפש מרגשת, איך להיות להועיל אל הכלל כולו, זהו הניצוץ האלהי שבנשמת האדם, שבהתפתחה והשתלמה בדרכים רצויים ולימודים הגונים, תהיה לאור גדול המכשיר את האדם, אם יזכה ארחו, גם לרוח הקודש. על כן, מאד צריך האדם לפתח בו את הרגש הטהור הזה, ואם בעל דעת ולימוד הוא, אז לא יעבור על המועדים הטובים שימצא נפשו מתרגשת ומתגעגעת להתפרץ להיטיב יותר מחוג יכולתה. והרעיונות המתרוצצים אז בנפשו פנימה, יוציאם לאורה, ישפכם על הגליון ויהיו לדברים טובים שיועילו על כל פנים לאחרים, לעוררם גם אל חפץ הטוב. ובהמשך הזמן תחובר גם כן היכולת אל החפץ, והבא לטהר מסייעין אותו. ואם גם לחק על הגליון לא יוכל, על כל פנים יבטא בשפתיו את חפצו האדיר וגעגועיו הנשאים. וזהו יסוד ענין תיקון חצות וההתאבלות על ירושלים ועל גלות השכינה. ועל זה אמר תנא דבי אליהו: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתתן ומתאנח ומצטער על כבודו של הקב״ה, ועל כבודם של ישראל, מיד רוח הקודש שורה עליו.

אך אל יחניק את קול אלקים זה הקורא אליו מטהרת נפשו פנימה. אל יחשב הרעיונות הרמים שהם למעלה מחוג יכולתו, שמתרגשים בקרבו, לדברי הזיה ופתיות, שמתוך כך יבטלם ויפנה רק לדברים מעשיים. לא, כי אם יוציא את מאוייו מכח אל הפועל. ואם נבצרו ממנו אמצעים להוציאם לפועל היכולת, לכל הפחות יוציאם לפועל, שתחת היותם בכלל מחשבות פורחות משוטטות בלב באין סדר ומערכה, יסדרם להביאם ראויים לחשוב ולהגות בהם, וישמח על טוב לבבו ואור נפשו, כי הקב״ה מצרף מחשבה טובה למעשה, אי אפשר כלל שלא יפעול האדם על סביביו, על בני ביתו, על משפחתו ועירו. על כן בהתרחב בו הנטיה הקדושה לשאוף ולהתאוות אל הטוב והצדק, אל אור ד׳ וטובו, להרבות פעולות לטובת הכלל מצדו, אף שאינו יודע את הדרך איך יבא אל החפץ, הרצון הטהור שהוא בא מאור ד׳ בנפשו, הוא טוב מאד. וכל מה שיהיה יותר חזק ויותר מבורר הכל יהיה יותר מרבה להיטיב לנפשו ומוכשר יהיה על ידי זה גם להיות כלי לחפצו הקדוש הפנימי.