פירוש הרא"ש על תמיד ל״א

1 לא היה שובר בו את הרגל. שהטבח שובר הרגל ועושה נקב ברגל ומעביר הרגל ששובר מן הארכובה דרך נקב שעושה ברגל האחר ותולה בשני הרגלים ומפשיט:

2 אלא נוקבו מתוך ערקובו. ברגל שמאלי ועשה נקב בין הגידים לעצם ותלאו ברגל א' וחברו בבכורות דף מ: זנב הרגל שאינו מגעת לערקוב:

3 היה מפשיט ויורד. באמצע בין הבהמה וקצת מן הצדדין עד שמגיע לחזה:

4 חתך את הראש. עם העור שאינה בכלל הפשטה כדאמרי' בפרק ב' דחולין דף כז.:

5 חתך את הכרעיים. ד' הרגלים עד הארכוב':

6 מירק את ההפשט. גמר כל ההפשט וסילק העור מן הבשר:

7 קרע הלב והוציא את דמו. לפי כשהשה צמא גונחת בשעת השחיטה וממשכת את הדם מבית השחיטה והוא הדם הקרוש הנמצא בלב וה"ל כדם שנשפך ולא נתקבל בכלי ופסול למזבח. נ"ל שמשנה זו אין מקומה כאן אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו דקודם אותו קריעה א"א להוציא את הלב:

8 חתך את הידים. מן הכתפים:

9 לרגל הימני. הוא הירך:

10 למי שזכה בה. הוא הכהן שזוכה בראש ושתי ביציו הניח דבוקים בירך:

11 נטל את הפדר. חלב שעל הקרב:

12 ונתנו על בית השחיטה מלמעלה. לכסות לכלוך דם בית השחיטה ודרש לה מקרא בפ"ב דחולין שם דכתיב את ראשו ואת פדרו וערך:

13 הכרס היו מוליכין אותו ללשכת מדיחין. ולא רצו להוציא כל הפרש בעזרה:

14 כל צרכה. בלי קצבה עד שתהא יפה בכל הצורך:

15 מדיחין אותן שלש פעמים במעוטה וכו'. בכלי כמו מעוטן של זיתים מלשון עטיניו מלאו חלב איוב כא. ול"נ במיעוטה לכל המיעוט ג' פעמים להעביר שירקא דמעיי'. ואית דגרסי במיעוטה של שולחנות שבין העמודים פי' בשולחן קטן שבין העמודים והא דאמרינן במסכת מדות דף לז: שבלשכת המדיחין מדיחין את הקרבים קרבים דהתם היינו כרס אי נמי התם מיירי בשאר קדשים כדקתני התם ששם היו מדיחין כשהיה להם רוב זבחים היו הולכים ללשכת המדיחין. אבל התמיד היו מדיחין הקרבים על שולחנות:

16 והפריש את הריאה מן הכבד. לפי שהכבד קרב עם הדופן הימני והריאה עם הגרה:

17 ואצבע הכבד מן הכבד. כי אצבע הכבד היתה קריבה עם העוקץ והכליות כמו בשאר קרבנות דכתיב על הכליות יסירנה ופירש"י ז"ל שיהא מעט מן הכבד עם הכליות:

18 ולא היה מזיזה ממקומה. אחר שהפרידן זה מזה אלא מניחן כאן עד שהיה מנתח את האברים ומניח הריאה דבוקה לגרה והכבד עם הדופן ואצבע כבד עם העוקץ:

19 נוקב את החזה. שעושה כמין ארובה שחותך את שומן החזה הרואה את הקרקע מראשי הצלעות ונשאר כמין נקב בין ראשי הצלעות:

20 עד שמגיע לשתי צלעות. אותן שנשארו עם הגרה:

21 ב' צלעות. דבוקות מלמעלה אותן הנשארים עם העוקץ:

22 והיא היתה גדולה. לפי שהשדרה עמה:

23 בא לו לעוקץ. הוא סוף השדרה הסמוך לאליה:

24 נטל את הרגל השמאלית. הנשאר לבדו כשהבהמה היתה תלויה בו:

25 וחרטומו. פיו:

26 והפדר נתון עליה. לכסות את הדם:

27 בשמאלו. משום דהולכת אברים למזבח הוה עבודה דלא מעכב כפרה לכך אין צריכה ימין ולכך מוליך ב' אברים בשתי ידיו ונושא האבר החשוב בימין וא' בשמאל:

28 ובית עורה לחוץ. מקום הסמוך לעור הוא לצד החוץ כלפי מעלה ומקום החתך על פס ידו:

29 בבזך. קערה כף תרגומו בזיכא:

30 וכרעים ע"ג. דכתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר המזבחה:

31 מחצי כבש ולמטה. אבל לא מחציו ולמעלה פן יטעה ויבא להקטירם קודם שילכו ללשכת הגזית לקרוא ק"ש ולהתפלל. א"נ הרחיקם מן המזבח כדי שתהא העלתם למזבח חשובה בעיניהן דאיכא מ"ד דצריכין פייס. והא דאמרינן בפרק החליל דף נד: בחלבי תמיד שמולחם במזרחו של כבש מחציו של כבש ולמטה ובשל מוספין במערב לפי שבשבת גם יש מוסף והוא עיקר חובת היום היו מסדרין המוסף במערב כלפי שכינה והתמיד במזרח:

32 ומלחום. כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

33 לקרוא את שמע. ולהתפלל רצה קודם הקטרה שיהא קרבן ריח ניחוח:

34 גמ' משום בזיון קדשים. שכן דרך נושאי טלאים למכור:

35 בחוקי העמים. שכן דרכם לקשור כשמקריבין:

36 א"ב דכפתי' בשיראי או בהוצא דדהבא. בחוטין של זהב משום בזיון קדשים ליכא משום חוקי צדוקי ובייתוס איכא:

37 תנן התם במס' שקלים פ"ו מ"ד ואגב דאמר לעיל משום דכפתי' בהוצא דדהבא ליכא משום בזיון קדשים פריך דליעבד שלחנות של זהב. אר"י מתניתין דשקלים שמדיחין הקרבים הא דאמרינן שמדיחין הקרבים בלשכת המדיחין היינו הכרס:

38 נותנין האברים. של קרבן יחיד אבל תמידין ומוספין הכהנים הזוכים באברים מקבלין אותן מיד המנתח ומוליכין אותן לכבש ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה אבל קרבן יחיד פעמים שכהן אחד מקריב עולה לבדו ומניח את האברים על השולחן עד שמעלין זה אח"ז:

39 ועל של כסף כלי שרת. אותן צ"ג כלים שהוציאו מלשכת הכלים:

40 על של כסף נותנין לחם הפנים. בכניסתן כשהיו אופין אותן מע"ש היו נותנין אותן על השולחן עד למחר עד שיסדרו אותן על השולחן בהיכל ולמ"ד אפייתן דוחה שבת אחר אפייתן מסדרין אותן על השולחן עד שמגיע זמן סידורן:

41 מעלין בקדש ולא מורידין. בפרק שתי לחם דף צט. דרש לה מקרא. וכיון שסולקהו משולחן של זהב לא יורידהו לתת לשולחן של כסף:

42 מפני שמרתיח ומחמם את הבשר ומתקלקל. ובירושלמי פריך והלא לא היה מסריח בשר קודש מעולם ומשני אין מזכירין מעשה נסים כלומר אניסא לא סמכינן:

43 כנגד היום. במקום שיאיר היום:

44 עשרה דברים. משום דאיירי בשמש קבעה לה גם זו: