חדושי הלכות על בבא בתרא קכ״ה

1 בפרשב"ם בד"ה לטעמייהו כו' אלא לדידהו בקרקע מודו לי מיהא דלא שקיל דהאי כו' כדאמרינן לקמן שלחו כו' עכ"ל נ"ל הא דקאמר לבני מערבא דבקרקע מודו לי לאו מסברא דנפשיה וכן לרבה שפרשב"ם ובגבו מעות מודו לי דאין לו כו' לאו מסברא דנפשייהו קאמרי הכי דאדרבה מסברא תקשי להו מ"ש מעות דלא כו' ומ"ש קרקע דלא כו' כדפרכינן וא"כ הוה לן למימר אליבא דבני מערבא בין בגבו מעות בין בגבו קרקע דיש לו ומנא להו לפלוגי אליבא דבני מערבא אלא דרב נחמן אית ליה דבקרקע מודו לי משום דמסתמא לא פליגי שלחו מתם ארבנן דאית להו דאין לו פי שנים במלוה וע"כ אית להו להני דשלחו מתם שום סברא לפלוגי בין גבו קרקע לגבו מעות וכן לרבה מה"ט קאמר דבגבו מעות מודו לי דמסתמא לא פליגי ארבנן ולרווחא דמלתא כתב רשב"ם ראיה לרב נחמן דבקרקע מודו לי כדאמרי' לקמן שלחו מתם הלכתא כרב ענן כו' דלרבה ודאי דליכא שום ראיה אהא דבגבו מעות מודו לי אלא דלית לן למימר דפליג ארבנן ה"נ איכא למימר לרב נחמן והראיה מדאמרינן לקמן ודאי אינה מכרעת כמ"ש רשב"ם לרבה ודו"ק:

2 תוס' בד"ה לטעמייהו כו' ומיהו זה י"ל שהיה צריך להאריך דלא דברו רבה ורב נחמן בהדיא בין כו' אין לו כו' עכ"ל לשיטת הקונטרס דהכא צריכי לדחוקי הכי מיהו לשיטת ר"ת הכא דלרב נחמן בין בגבו קרקע ובין בגבו מעות דיש לו לא נראה להם לדחוקי הכי ולכך לעיל גבי גבו מעות יש לו שפ"ה משום דמעות יהיב כו' ודחו פירושו מכח קושיא זו בעצמה שכתבו הכא ולא נראה להם לדחוק ולתרצה כמ"ש כאן לשיטת הקונטרס וע"כ הוצרכו לעיל לשיטת ר"ת טעם אחר לגבו מעות דיש לו ודו"ק:

3 בא"ד ור"ת מפרש כו' והא דאמר בני מערבא גבי סבתא כו' משום שהבעל לא היה מוחזק כו' עכ"ל נ"ל שהכריחו לפרש כן דלא ניחא ליה לפרש דטעמא דבני מערבא נמי משום דאי קדים סבתא וזבינא כו' אבל נכסי דלוה כו' ויכול לטרוף מן הלקוחות כו' כפרשב"ם דכיון דאביי דפריך מהך דסבתא ולא אסיק אדעתיה לפלוגי בין ההיא דסבתא ובין נכסי דלוה א"כ לא מתרץ ליה רבא מידי אליבא דבני מערבא אבל לפר"ת ניחא דאביי לא קשיא ליה אלא לרבה דאמר טעמא דנפשיה דמסתבר טעמא דבני מערבא משום דאי קדם סבתא וזבינא כו' אבל בני מערבא גופייהו טעמא אחרינא אית להו בהך דסבתא שלא היה מוחזק בעולם משא"כ במלוה דהוי מוחזק כו' ואביי נמי אסיק אדעתיה טעמא דבני מערבא גופייהו ולא קשיא ליה אלא לרבה ודו"ק:

4 בא"ד וי"ל דס"ל לרב נחמן דמפלגי כו' מדלא קאמר הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע כו' עכ"ל לכאורה ר"ת גופיה פירש לעיל היפך זה בד"ה נהרדעא כו' דאמימר נמי סתמא קאמר דנוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות כו' ע"ש ודברי אמימר בעצמם הם דברי שלחו מתם ולמה נאמר לדברי שלחו מתם דמסתמא מפלגינן מלתייהו ולדברי אמימר נאמר היפך זה דסתמא לא מפלגינן מלתייהו ויש ליישב דאמימר כיון דנהרדעא הוא סמיך ארב נחמן דנהרדעא נמי הוא ולא מפליג ובכל גוונא יש לו לפר"ת ודו"ק:

5 בפרשב"ם בד"ה ואין הבכור נוטל בראוי כו' כגון דהוי שלופחי כו' עכ"ל לכאורה קשה מי הכריחו להוציא לשון ואין הבכור נוטל בראוי כו' מפשטיה לענין שבח לרבנן דאיכא לפרש כפשטיה דומיא דקאמר אין הבעל נוטל בראוי כו' קאמר נמי אין הבכור נוטל בראוי כשמת אביו של הבכור בחיי זקינו ואחר כך מת זקינו דאין הבכור נוטל בראוי וכן הבינו תוס' הא דאין הבכור נוטל בראוי כפשטיה ולא לענין שבח דוק בדבריהם ותמצא כן ויש ליישב דכיון דהך מלתא דאינו נוטל בראוי כמשמעו משנה שלימה וסתמא היא בפרק יש בכור לא איצטריך ליה לרב פפא למפסק הלכתא הכי ואע"ג דקתני נמי התם ולא בשבח אפשר לפרש כרבי בשבח שהשביחו יורשים שבנו בתים וזה הכריחו לפרש דאין הבכור נוטל בראוי כו' איצטריך ליה למפסק הלכתא בשבח כגון שלופחי וכו' וכרבנן וק"ל:

6 תוס' בד"ה ואין הבכור כו' במלוה וכ"ש בשבח כו' דהא איכא למ"ד דאפי' לרבנן הוי כו' עכ"ל מכאן נמי מוכח דהא דאין הבכור נוטל בראוי משמע להו כפשטיה ולא לענין שבח כפרשב"ם ולא שמעינן שבח אלא מכ"ש דמלוה מיהו אע"ג דאיכא למימר נמי בהיפך דעדיף שבח דאיתיה ברשותא ממלוה כדפריך לעיל מ"מ הך סברא לא קיימא לפי האמת דליכא למ"ד לרבנן דלא שקיל במלוה ושקיל בשבח ואף שכתבו התוספות לעיל הא דפסיק לעיל רב נחמן היינו דוקא בשבח ולא במלוה היינו לפ"ה וכבר דחה ר"ת לעיל פ"ה ויש לו לרב נחמן בין בגבו קרקע בין בגבו מעות אבל הך סברא דעדיף מלוה משבח משום דכמאן דגביא דמי איתא נמי לפי המסקנא לרבנן אליבא דשלחו מתם ודו"ק: