חידושי אגדות על סוטה י״א

1 גמ' וישלחהו מעמק חברון כו' בעצה עמוקה כו'. מפורש בב"ר והלא חברון בהר היה כו' ופירש"י בחומש מדכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון כו' והקשה הרא"ם לפירש"י ואין זו ראיה דלמא משום דא"י גבוה מכל הארצות כו' ע"ש באורך נראה לקיים פירש"י דלאו מויעלו מביא ראיה אלא מדכתיב בנגב מוכח שהוא מקום טרשין כמ"ש ארץ הנגב נתתני אבל לא ידעתי מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר מה שאמרו והלא חברון בהר היה שראו עיר חברון שהיא בהר ואין זה תימה שיביאו ראיה מן המקומות מן זמנם על זמן שעבר דכה"ג אמרינן פרק מי שהיה לדידי חזי לי האי אתרא דמסדום ועד צוער כו' ובפרק כיצד מעברין לדידי חזי לי האי אתרא דמחנה ישראל כו' ודו"ק:

2 עצה עמוקה. בתנחומא מה מאד עמקו מחשבותיך אר"י מחשבה עמוקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך גו':

3 שלא היה לו בן הגון למלכות כו'. כמ"ש כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי דהיינו דבנה לו מצבה זו בחייו שיהיה לו להזכרת שם כי בניו אינם הגונים למלכות שיזכר שמו על ידם ורב חסדא שאמר גמירי כו' ר"ל דבודאי בנים שהיו לו מתו בחייו בחטא שריפת חלקת יואב ויש לדקדק קצת בהאי לישנא דאינו מניח בן ליורשו דהל"ל בניו מתים בחייו ויש לפרש דקאמר הכי דגם אם לא מתו בניו בחייו הרי הוא שמרד במלכות אין בניו יורשין אותו כדאמרינן פרק נ"ה דמורד במלכות נכסיהם למלכות ודו"ק:

4 בתוס' בד"ה לעולם מדה טובה מרובה כו'. וי"ל דעדיין גבי מדת פורעניות מיירי רדיפה ולא הריגה כו' עכ"ל ויש מקשים בזה מהא דאמר במו"ק פ"ג והיה עורר חניתו על ח' מאות חלל ומתאנח על מאתים שלא הרג אלף כדכתיב איכה ירדוף אחד אלף ואמאי היה קרי ליה מתאנח הא לא הוי התם רק רדיפה בעלמא כו' עיין בחזקוני:

5 בד"ה מרים המתינה למשה שעה אחת לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע כו' על א' ת"ק כו' עכ"ל שליש שעות מז' ימים הוא בקירוב על א' ת"ק דהשתא במדת פורענות כשיעור שהוא מודד מודדין לו ולא יותר והו"ל מדה טובה מרובה על א' ת"ק ממדה רעה אבל רביע הוא יותר הרבה מת"ק על אחד דהשתא צ"ל נמי דבמדת פורענות נמי יותר ממה שמדד מודדין דאל"כ הו"ל ממדה טובה יותר מת"ק על א' מדה רעה ודו"ק. אמר המגיה ול"נ דהתוס' נפקא להו מקרא דכתיב במדת פורענות פוקד עון וגו' על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים דהיינו אם במדה פורענות משלם דור רבעים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת"ק ואם משלם דור שלישים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת"ש בקירוב והכי נמי אם המתינה מרים שליש שעה הויא אחד מת"ק בקירוב ואם המתינה רביע שעה הויא אחד מת"ש בקירוב ונקט שפיר או רביע שעה ודו"ק:

6 בא"ד אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע יום לשנה כו' מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דלפי מה שפירשו לאו דוקא שעה אלא שליש שעה הרי מדה טובה דמרים מרובה ת"ק על א' ומדת פורענות המרגלים אינו אלא שס"ה על אחד ואפשר דה"ק כיון דמדה טובה במרים הו"ל ת"ק על א' א"כ במדה רעה לא הוי אלא כשיעור שמדד ובמרגלים הרי מצינו במדה רעה שס"ה על א' ודו"ק:

7 גמ' ותתצב אחותו גו' אר"י פסוק זה כולו ע"ש שכינה כו'. דלפי פשוטו מה לו להזכיר כל זה דלא הו"ל להזכיר רק הסבה הנפלאה שמצאו בת פרעה ביאור ואחותו באה ואמרה האלך וקראתי גו' וע"כ דרשו מיניה להשמיענו כי מעשה ה' במועצות ודעות רחוקות משכל האנושי כמו שהיה בענין זה שבהשלכתו ליאור חשבו שנתבטלה נבואת מרים כדלקמן שאביה טפחה על ראשה כו' אבל היתה סבה עצמית שתמצא אותו בת פרעה ושעי"ז נתגדל בעיני כל וע"ש שהשכינה כביכול היא בגלות עם ישראל שע"כ קראה אחותו שהיא בגלות עמהן ובתחלת גאולתן היתה השכינה נצבת שם דהיינו ותתצב אחותו וגו' וקאמר מרחוק לדעה דהיינו בדעות רחוקות מדעת האנושי ע"י משה שהיה בו היראה ביותר שלמות כמ"ש מה ה' אלהיך גו' שאמרו בו שהיא מלתא זוטרתי לגבי משה שהיה בו יראה האמתית וקאמר כי לא יעשה ה' גו' כ"א גילה סודו גו' כמו שגילה כבר זה למרים וסיים ויקרא לו ה' שלום להביא על ידו שלום שיצאו ישראל בשלום משם וק"ל:

8 ח"א חדש ממש וח"א שנתחדשו כו'. ובש"ר איכא בזה דעת שלישית ע"ש חידוש המלוכה כמו ונחדש שם המלוכה דשמואל שהורידוהו מצריים מכסאו ג' חדשים עד שא"ל כו' ע"ש ודייק ליה שם מדכתיב ויקם שחזרו והעמידוהו ולמ"ד שנתחדשו גזירותיו יש לפרש לשון ויקם שקם עליהם לחדש גזירות רעות כמו רבים קמים עלי וק"ל:

9 ויאמר אל עמו גו' תנא כו' לפיכך לקה תחלה כו' דכתיב ובכה ובעמך גו'. ולא מייתי קרא דמקמיה גבי צפרדעים דכתיב כה"ג ועלו ובאו בביתך גו' ובבית עבדיך ובעמך גו' משום דכן דרך הכתוב להזכירם בפרט החשוב חשוב קודם אבל אידך קרא מיד בתריה יתורא הוא גם שינוי הוא דכתיב ובך ובעמך ובעבדיך שהקדים בהאי קרא בעמך לעבדיך וע"כ דרשו מהאי קרא דלפי תחלת העצה שנאמר ויאמר אל עמו גו' דמשמע הוא התחיל ואח"כ עמו ואח"כ עבדיו כך היה קללתן כמפורש בהאי קרא בתרא דגבי צפרדעים וכן משמע בש"ר ע"ש אבל רש"י ז"ל לקח לעצמו דרך אחרת והביא דרשה דהכא אקרא קמא דגבי צפרדעים ודרכו לא ידענא וק"ל:

10 הבה נתחכמה לו להם כו' באו ונתחכם כו'. וכתב הרא"ם ולא ידעתי למה לא הקשו על רב ועצום גו' שהם בלשון יחיד כו' וע"ד האסמכתא הקשו להם מיבעי ליה כו' עכ"ל ע"ש באורך ולי נראה לפרשו דרשו כן דלא יתכן לומר נתחכם שהוא בקשת חכמה על כל מה שנזכר בקרא לעשות לישראל וע"כ אמרו כי בקשת חכמה זו היא דבר שכלי ועיוני נתחכם למושיען כו' שהוא ודאי דבר עיוני וע"ד אסמכתא אמרו לו להם מיבעי ליה כמ"ש הרא"ם א"נ דקאמרי הכי דלא יהיה סתירה בדרשה זו כיון דלא כתיב להם אלא לו. ומ"ש נדונם בחרב כתיב וחרבו שלופה גו'. לכאורה מהאי קרא דמייתי לעיל גבי אש ה"מ לאתויי נמי הכא דמסיים ביה כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר גו' וכ"ה בש"ר ובילקוט וליישב תלמודינו נראה דודאי כמה קראי איתנהו דמוכחי דהקב"ה דן את החוטאים לפניו באש ובחרב אבל מייתי הני קראי לענינא דהכא שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה והכי מתפרש האי קרא כי הנה ה' באש יבא גו' בלהבות אש לדון החוטאים לפניו באש כמ"ש כי באש ה' נשפט בלשון נפעל ולא כתיב ישפוט כביכול לאותן שדנו אותו באש דהיינו שדנין את ישראל באש ע"ד עמו אנכי בצרה וגבי חרב מייתי כדכתיב וחרבו שלופה בידו גבי בלעם שרמז לו שבחרב יהרג לבסוף על הליכה זו כמ"ש ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב וזה היה מדה כנגד מדה כמו שהוא החליף אומנתו שהוא חרב כמ"ש לאתונו לו יש חרב בידי גו' וכנגד ישראל בא לקלל בפה אף הם החליפו אומנתם ולא הרגוהו בפה אלא בחרב כפירש"י בפרשת מטות ודו"ק:

11 והם אינן יודעין כו' ועל אומה אחד מביא כו'. בהאי קרא דמפורש ביה שבועה בתורה דכתיב ולא יכרת כל בשר גו' משמע עולם כולו כמו בימי נח גם בקרא דמייתי כי מי נח זאת לי גו' מעבור מי נח עוד על הארץ הוא כולל כל ישובו של עולם וק"ל:

12 אבל הן באין ונופלין כו'. פירש"י בחומש שהיו מהוממין ומטורפין ורצין לקראת הים עכ"ל ועיין דברי הרא"ם בזה ע"ש ולכאורה הכתובים אינן מוכיחים כן דכתיב וישובו המים ויכסו את הרכב גו' דמשמע שהמים באים עליהם והנראה לפי מה שהכתובים מוכיחים כי במקום שנבקע הים ונעשה לחרבה והלכו שם בני ישראל בו במקום רדפו מצרים אחריהם כדכתיב וירדפו מצרים ויבאו אחריהם גו' אל תוך הים והשתא ניחא כששבו המים על המצרים לא שבו רק על מקומם הראשון והכא ה"ק אינו מביא מבול לעולם לשטוף מקום היבשה כמו שהיה בימי נח אלא הוא מביא הבריות בתוך הים לשטוף אותן והמבול לא בא בגבולן אלא שהם באים בגבול הים ודו"ק:

13 כי בדבר אשר זדו גו' בקדירה שבשלו כו' דכתיב ויזד יעקב גו'. רש"י הביא הך דרשה בחומש פ' יתרו וכתב עליו הרא"ם אבל בש"ר רק בקדירה שבשלו בה ולא ידעתי מהיכן הוציא כו' מלשון ויזד ולא מלשון גם מזדים מלשון רשע כו' למה לא נאמר שלא כוונו בזה אלא משל כו' ולא שפי' זדו מורה ע"ז עכ"ל ובכל הנוסחאות גמרות שלנו ישנו בגמרא דמייתי האי קרא ויזד יעקב גו' ויש לקיימו וע"ש. ומ"ש שלא כיונו בזה אלא משל בעלמא כו' עד חופר גומץ בו יפול כו' עכ"ל אין זה דומה דחופר גומץ הוא משל צודק על כל מי שחושב לעשות רעה לזולתו ולהפילו והוא עצמו נופל בו אבל משל בישול הקדירה כו' אינו ענין על הרעה שחישב לעשות לחבירו ולא מצינו הך משל דבישול קדירה בשום דוכתא רק בענינא דהכא כי הבישול נאמר בכל מקום על דבר הבא במים וקאמר דבו בקדירה שבשלו את ישראל לדונם במי ים סוף כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' בו בקדירה נתבשלו שנטבעו בים סוף וכדכתיב וינער ה' את מצרים גו' כאדם שמנער את הקדירה כפירש"י שם:

14 ג' היו באותה עצה כו'. לכאורה אין למאמר זה מקום כאן דמפרש קראי דפ' שמות ונראה דנסמך לכאן שזכר בעצת נתחכמה לו שהיו בעצה זו אלו שלשה ולכך אמר באותן ב' דברים שזכרו באותה עצה שהם האש והחרב כדלעיל בו נדונו דהיינו איוב ששתק נידון ביסורי אש כמ"ש אש אלהים נפלה גו' גם השחין מטבע אש הוא ובלעם שיעץ להרע נידון בחרב כדמייתי לעיל מקרא דבלעם וחרבו שלופה בידו כמ"ש לעיל ויתרו שברח זכו בניו כו':

15 שנאמר ומשפחת סופרים כו' מבואר פרק חלק:

16 ועלה מן הארץ ועלינו מיבעי כו'. דלא משמע להו לפרש כפשוטו ועלה ישראל בעל כרחינו כפירש"י בחומש דהא משמע מן הקרא שלא היו תופסין אותן לשעבדן ולולי הסיבה שיש לחוש ועלה מן הארץ לא היו משעבדין בהן כלל ומש"ה פירשו דועלה מן הארץ אמצרים קאי שישראל ילחמו בהם ויגרשום לישב תחתם וא"כ ועלינו מיבעי ליה כו' וק"ל:

17 וישימו עליו גו' עליהם מבעי ליה כו'. דלפי פשוטו ששמו שרי מסים על ישראל לשון שימה לא יפול בו במינוי שרי מסים והו"ל למיכתב ויפקדו עליו שרי מסים לכך דרשו דלא קאי אשרי מסים אלא ששמו ממש מלבן על פרעה ובדרך אסמכתא קאמר עליהם מיבעיא כו' כמ"ש הרא"ם ושלא יהיה סותר הדרש כמ"ש לעיל וקאמר שרי מסים דבר המשים כו' הוצרך להוציאו מפשוטו כיון דכינוי דעליו לא קאי אישראל אלא אפרעה פירשו דבר המשים כו' כפירש"י וק"ל:

18 ח"א שמסכנות את בעליהן פירש"י בלשון ראשון דע"י אותן ערים ואותה עבודה נסתכנו ליטבע בים עכ"ל וקשה להאי לישנא דא"כ מה יפרשו בכל הני ערי מסכנות דמלכים ודד"ה דע"כ יתפרש להם הני בענין אחר וא"כ למה יצא להם זה מן הכלל וכן יש לדקדק גבי מסכנות בלשון ראשון דכתיב וינצלו את מצרים מה יפרש בכל אינך ודו"ק:

19 ח"א פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס כו'. נראה דלמדו כאן לומר כן שהוא פיתום הוא רעמסס דכבר היה רעמסס בימי יעקב דכתיב ויושב את אביו בארץ רעמסס וע"כ אמרו דחדא הוא שהוא הפיתום שבנו נקרא רעמסס ע"ש ראשון ראשון מתרוסס וחד אמר מקום רעמסס ראשון בנו ונקראת פיתום ע"ש פי התהום וזהו הנכון שהכריח לרש"י ז"ל בפי' החומש לפרש לפי פשוטו את פיתום ואת רעמסס שלא היו מתחלה ראויות לכך ועשאן חזקות כו' עכ"ל משום דעכשיו לא היה תחילת בנינם דהא כתיב בימי יעקב ארץ רעמסס והרא"ם דחק שם בפירש"י לאין צורך ומיהו הדרש דהכא ימאן שיהיה ויבן שב אחיזוק בנין רעמסס כפירש"י בחומש לפי פשוטו דמלת ויבן נאמר על הרוב במקרא אתחלת בנין ויבן את ננוה גו' ואין להקשות לפי הדרש דהוא פיתום הוא רעמסס מאי ערי מסכנות די"ל דפיתום ורעמסס שם מדינה ולא שם עיר ויהיה שב מלת ערי אכל ערי מדינת פיתום שהוא רעמסס והענין מבואר כי היו בני ישראל עם רב ולא היה קץ למלאכתם עד שיצאו לפי שהיה ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו לקיים מאמר השם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וק"ל:

20 כן יפרוץ כן רבו וכן פרצו מיבעיא ליה. לאו דוקא כן רבו ופרצו בלשון רבים אלא דלא הו"ל למיכתב ירבה ויפרוץ לשון עתיד אלא לשון עבר רבה ופרץ גם שמצינו עתיד במקום הזה כמו ככה יעשה איוב גו' ניחא להו לדרוש ולפרשו כמשמעו מלעתיד ודו"ק:

21 רוח הקודש מבשרתן כו'. פי' הרא"ם ויהיה פי' כן ירבה וכן יפרוץ כמו בטרם העינוי עכ"ל ועי"ל כן ירבה כמו שהמצריים היו יראים ואמרו פן ירבה וכן נראה לפרש מפירש"י בחומש ע"ש וק"ל:

22 ויקוצו מפני גו' שהיו דומים בעיניהם כקוצים כו'. פי' המצריים נעשו כקוצים בין החוחים וע"פ מ"ש בב"ר כשושנה בין החוחים ר"א כו' מה שושנה זו כשהיא בין החוחים קשה ללקטה כך גאולתן של ישראל היה קשה לפני הקב"ה כמ"ש או הנסה גו' וע"ש כשהייתם במצריים הייתם דומים לשושנה בין החוחים כו' ע"ש ודרשו ויקוצו מלשון קוצים דלפי פשוטו הוא מקרא קצר דהו"ל למכתב ויקוצו בחייהם מפני גו' כמו קצתי בחיי גו':

23 בפרך רא"א בפה רך כו'. פירש"י משכם בדברים ובשכר כו' עכ"ל ובמדרש ילקוט מפורש כדלעיל בשעה שאמר הבה נתחכמה לו קיבץ כל ישראל וא"ל בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה היינו דכתיב בפה רך נטל סל כו' וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל כו' כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים כו' עכ"ל ונראה ליישב לפי זה המדרש דלמ"ד נמי בפה רך הא דכתיב לא תרדה בו בפרך ליכא לפרושי אלא בפריכה וכדמסיק הכא ודאי בפריכה אלא גבי בפרך קמא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהוא תחלת השיעבוד משמע ליה לפרש בפה רך שע"כ נטל פרעה ג"כ סל ומגריפה כו' ומאן דפליג וס"ל דפרך קמא נמי בפריכה דאותו יום כשהחשיך התחיל הפריכה שהעמיד עליהם נוגשים כו' כדלעיל והכי מפורש בש"ר וק"ל:

24 בתחלה בחומר ובלבנים כו'. דכיון שעבדו בהם בכל מיני עבודה כדכתיב את כל עבודתם לא פרט לך אלו אלא לאשמעינן שבתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה ולבסוף את כל עבודתם דהיינו בכל מיני עבודה והכי מסיים ליה בש"ר והוא מבואר שכך הרגילם להיות לו עבדים גמורים שבתחלה בנו לו ערים כי כן דרך אנשי עיר לבנות להם מבצרים מפני אויבים ואח"כ הוסיף עליהם עבודת אנשי כפרים דהיינו עבודה בשדה שהיא מלאכה שפלה כדאמרינן ביבמות ולבסוף בכל מיני עבודה כעבד גמור. ומ"ש שהיו מחליפין כו'. פירש"י ה"ג בעבודה קשה ארשב"ן א"ר יונתן שהיו מחליפין כו' וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך עכ"ל אבל בכל הנוסחאות לא מייתי הא שהיו מחליפין כו' אקרא דעבודה קשה אלא אקרא דאת כל עבודתם וכ"ה בהדיא בש"ר ובילקוט ונראה לפרש דלפי הדרש נמי ולבסוף בכל עבודה כמפורש בש"ר כמ"ש לעיל לא הו"ל למכתב עבודתם בכינוי אלא ובכל עבודה כמו בכל עבודה בשדה וע"כ דרשו דכינוי קאי אעבודה דאיש ודאשה וללמד שבכ"א מהם שעבדו בו בכל עבודתם דאיש ודאשה דהיינו שהיו מחליפין כו' דבלאו מלאכה המיוחד לכ"א הוסיף להן מלאכות המחולפות ודו"ק:

25 נשים צדקניות כו' בשעה שהולכות לשאוב כו'. הוא דאר"י על נשים צדקניות שהיו מפרנסין את בעליהן והיו נזקקין להן ולא היו מזנין תחת בעליהן ולכך מדמה להו הכא ליונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה וק"ל:

26 הקב"ה מזמן להם דגים קטנים כו' ושופתות ב' קדירות כו'. ענין דגים קטנים כדאמרינן בעלמא שהם מפרין ומרבין גופו של אדם וע"ש הברכה דכן ירבה שנאמר וידגו לרוב גו' ורמז לזה במה שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם גו' שלא היו קונים אותן אלא שהקב"ה מזמן אותן להן בכדיהן ואמר בשכר תשכבון בין שפתים ולא נתנו עיניהם באחר זכו להיות להם חן שבזה זכו לביזת מצרים וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב גו' כמ"ש ביה וה' נתן את חן העם גו' ואמר כיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה כו' מיראת מצרים עשו כן בגזירת כל הבן הילוד גו' ומייתי מדכתיב תחת התפוח עוררתיך גו' רישא דקרא מי זאת גו' מתרפקת על דודה דהיינו שנזקקה לבן זוגה במצרים וסיפא דקרא שמה דהיינו תחת התפוח חבלתך אמך גו'. ואמר הקב"ה שלח משמי מרום מי שמנקה כו'. שנאמר ומולדותיך ביום גו' דבתר האי קרא כתיב לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה גו' דהיינו א' מכל אלו שזכר שעושין לחמלה לולד ביום הולדת וכתיב בתריה ואעבור עליך גו' דהיינו שהיו עושין לך כן משמי מרום. ואמר ונותן להם ב' עגולין כו' שנאמר וינקהו דבש מסלע גו'. דבש להנקה ושמן לסיכה והאי קרא לפי פשוטו בטובת א"י הוא דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ גו' אבל לפי משמעו ממש לא מצינו זה הנס דבש מסלע גו' בטובת א"י אי לאו באלו הולדות שהיו צריכין לכך דאמם אחר לידתם הלכו למלאכה גם לביתם שלא ירגישו בו המצריים. ואמר נעשה להן נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים גו'. גם כי ראו זה הנס נפלא חשבו שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו במכות מצרים ולפי שמעשה כישוף ודומה לו אין לו כח רק בעולם הזה וכדי תפיסת יד אדם ע"כ חשבו שלא נבלעו רק כדי מחרישה שהוא תפיסת יד אדם וז"ש שהיו חורשין על גבן שנא' על גבי חרשו חורשים גו' שאמר ברישא דקרא רבת צררוני מנעורי מנעורי ממש כשהיו קטנים ונערים במצרים שבאו להורגן אבל לא יכלו לי ע"י בליעה בקרקע ולפי שחשבו שהוא מעשה כישוף ולא נבלעו רק כדי מחרישה היו חורשים ע"ג לתופסן בתוך כדי מחרישה ולשון חרשו חורשים הוא כפול דהוה סגי בקרא לומר על גבי חרשו וי"ל חורשים מלשון חרשיא שהוא כישוף כי המצרים היו בעלי כשפים ודו"ק:

27 היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר רבבה כצמח גו'. דאי כפשטיה לענין רבוי קמדמה להו לצמח השדה למה שינה מלשון הנאמר בברכתם כחול הים או ככוכבים אלא לענין יציאתן מן הקרקע שנבלעו בה מדמה להו כצמח גו'. ואמר באים עדרים כו' ותבאי בעדי עדיים גו'. דאי כפשטיה מלשון עדי וקישוט שתבואי בקשוטי' קאמר היאך מסיים בו ואת ערום ועריה וע"כ דרשו מיניה מלשון עדרים אבל לא מצינו מלה שיהיה חסר הרי"ש שהיא עיקר המלה וי"ל בדרך צחות לפי שדרך הקטנים שמוצא הרי"ש קשה להם בדבור ומדלגים אותה בדבורם בפרט אלו הקטנים שנתגדלו במקום שאין אדם וכאילו עמהם ידבר הכתוב בלשונם ותבואי עדי עדיים במקום עדרי עדרים בדלוג הרי"ש וז"ש אל תקרי עדי עדים בלא רי"ש כמו שקורין אלו הנערים שנתגדלו בשדות שיהיה משמעו מלשון קישוט אלא עדרי עדרים ברי"ש ודו"ק:

28 וכשנגלה כו' הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי כו'. יבואר לקמן פ' כשם ע"ש:

29 למילדות העבריות גו' מ"ד אשה ובתה זו יוכבד ומרים ומ"ד כו'. כתב הרא"ם ויתכן שהיתה קבלה בידם או כו' עכ"ל ול"נ שלמדו לומר כן משום דהאי לישנא אשר שם האחת גו' ושם השנית גו' לא תמצא בתורה כ"א כשקדם לו בפסוק שהיו שנים וכמו לעבר ילד ב' בנים שם האחד פלג גו' וכן ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום גו' וכן וישארו שני אנשים במחנה שם האחד גו' וכאן לא קדם לו שהיו שני מילדות וכתב אשר שם האחת שפרה גו' וע"כ דרשו מיניה אשר שם האחת היא הידועה בשמה במקום אחר וכן שם השנית הידועה כבר ולפי שלא נזכרו בשמם בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו יוכבד ומרים ואלישבע ע"כ האחת והשני' הידועות על שנים מג' אלו נשים קאמר ובהא לא מספקא להו דודאי יוכבד היא אחת מהן דדרך הזקנות להיות מילדות ולא הבנות והכלות שלה ועוד דהכתוב בא לפרש ולא לסתום ואם היו מרים ואלישבע לא הוה ידעינן הי ניהו האחת והי ניהו השניה אבל אם יוכבד היא אחת מהם ליכא לאסתפוקי דודאי האחת דקרא היא יוכבד וזה שדקדק לומר אשה ובתה כלה וחמותה דלכך ליכא לאסתפוקי בשם האחת אלא בשם השני' פליגי דמר אמר דהיא מרים דיותר ידועה בשמה מאלישבע ומר אמר דאין סברא שהיתה מרים מילדת אז דעדיין קטנה היתה מה' שנים ויהיה פי' אשר שם האחת הידועה בשמה במקום אחר יוכבד היתה שמה עכשיו בענין המילדות שפרה ושם השניה הידועה בשמה כבר למר מרים ולמר אלישבע עכשיו נקראת פועה כו':

30 מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר כו'. עיין פירש"י ולשיטתו כתב ה"ג מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר להם כו' ד"א על האבנים כדכתיב וארד אל בית היוצר גו' עכ"ל ומפרש ליה ד"א לאו לענין סימנין קאמר אלא דלהכי קרי ליה למשבר אשה אבנים כו' ע"ש אבל בש"ר משמע דלענין מסירת סימנין קמדמה ליה ליוצר ע"ש והנראה בזה דודאי הני תרי לישני לענין מסירות סימנין קאמר כדמוכח בש"ר וכפי' הרמב"ן והרלב"ג כי פרעה צוה להם שיהרגו הזכרים בסתר על האבנים שאפילו היולדות עצמן לא ידעו בו כו' ע"ש ולפי שרוב הנשים שוהין בלידתן נתן להם סימן שיכוונו עת לידתן ממש שתוכלו להרוג אותן בסתר דהיינו כשיריכותיהן מצטננות כאבנים. ולד"א מה יוצר ירך כו'. בתחלת היצירה של הולד בין הירכים תוכלו להרוג אותן בסתר והוא משל היוצר כי כמו שהיוצר הזה כשהסדין שהוא האבנים הוא בין ירכו קל בידו לקלקל הכלי כמ"ש וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי גו' כדוגמא זו בתחלת לידת הולד כשהוא עדיין בין הירכים תוכלו לקלקלו ולהורגו ולזה הענין בעצמו שאמרו בסמוך סימן זה מסר להם בן פניו למטה כו' דכיון שצוה להרוג הזכרים בסתר היה צריך ג"כ להודיען שידעו אז איזו בן ואיזו בת ועוד כתבנו בזה דרך נכון מסכים לזה בפרק ד' מיתות על הא דאמרינן התם ב"נ נהרג על העוברין ולא ישראל ע"ש:

31 פניו למטה כו'. עיין פירש"י והכי איתא פרק המפלת אבל בש"ר מפורש בע"א:

32 כאשר דבר אליהן להן מבעי ליה. יש לדקדק לפירש"י בפ' חיי שרה דאין נופל לשון לי ולו ולהם אצל דיבור אלא אלי ואליו ואליהן ובמקומות שתמצא לי ולו ולהם סמוכים אצל דיבור יתפרש במקום עלי ועליו ועליהן וא"כ הכא מאי קושיא להן מבעי ליה דהא הכא ליכא לפרושי להן במקום עליהן אלא במקום ל' כמו כאשר דבר למילדות וי"ל כמ"ש הרא"ם גם הרמב"ן כי מצינו דבור במקראות שאינו דבור ממש כמו בא אל פרעה ודברת גו' וידבר משה קחו את המנחה וה"נ הכא כאשר דיבר הוא במקום אחר דכבר כתיב ויאמר מלך מצרים למילדות גו' ושפיר נופל בו לשון להן כמשמעו במקום ל' וק"ל:

33 ותחיין את הילדים תנא לא דיין שלא המיתו אותן כו'. עיין פירש"י אבל בש"ר דרש לה מיתורא דקרא מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן כו' למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין גו' ונראה לדעת ש"ר דאע"ג דדרשינן מכאשר דבר אליהן מלמד שתבען כו' היינו ממלת אליהן דלהן מבעי ליה מיהו אין המקרא יוצא מידי פשוטו דכאשר דבר אליהן שב אשלא המיתו את הילדים ושפיר קאמר למה הוצרך ותחיין גו':

34 שהיו מספקות להם מזון כו'. עיין פירש"י ובש"ר לא דיין כו' אלא יש שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מזון מבתי עשירות כו' ע"ש ולשיטת רש"י צ"ל נמי הא דקאמר פרעה מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין גו' ולא קאמר ולא המיתן דה"נ ה"ק להו לא דיין שלא המיתן אלא שגם הייתם מספקות להן מזון אך קשה דא"כ מה השיבו בכך כי חיות הנה בטרם תבא גו' וכי משום דאין צריכין למילדות אין צריכין למזונות ולפי הדרש דבסמוך אומה זו כחיה כו' השיבו לו גם על סיפוק מזונות דלא היו צריכות להן כדאמרינן סוף קדושין מימי לא ראיתי ארי סבל ושועל חנוני והן מתפרנסין שלא בצער כו' ודו"ק:

35 אומה זו כחיה כו' יהודה גור אריה כו'. לא הביאן כסדר שהם כתובים בתורה בפ' ויחי בברכת יעקב אלא הביאם כסדר שהן כתובים בפ' ויצא לפי ספר תולדותן ונקט שור וחמור שהן מין בהמה בכלל חיה כדאמרינן פרק בהמה המקשה זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה גו' הא כיצד בהמה בכלל חיה כו' ונראה דלא מייתי הכא אלא קראי דגבי ברכת יעקב דבגד נמי כתיב כלביא שכן בברכת משה ועי"ל שלא נאמר לביא אלא כלביא בכ"ף הדמיון משא"כ כל הנך דמייתי הם בלא כ"ף הדמיון כתיב ועוד דלא מייתי ההוא קרא דבגד דנקרא לביא כיון דמייתי קרא דכולהו איקרי לביא והענין מבואר דישראל שעושין רצון המקום אינן בכלל הטבע שנגזר על אדם וחוה בחטאם אבל הם בטבע החיה כפי טבע הבריאה ודו"ק:

36 ויעש להם בתים כו' ח"א בתי כהונה כו'. מפורש בפרקי ר"א בתים אלו איני יודע מה הם כשהוא אומר אשר בנה שלמה שתי בתים את בית ה' זו בית כהונה ואת בית המלך זו מלכות זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות כו' ע"ש ונראה דהני אמוראי רב ושמואל דפליגי הכא פליגי נמי לעיל במילדות מי היו ומ"ד לעיל אשה ובתה ס"ל הכא בתי מלכות ממרים ומ"ד לעיל כלה וחמותה ס"ל הכא בתי כהונה מאלישבע אך מה שאמר דבתי לויה ממשה לא ידענא מאי רבותיה דהא כל שבט לוי נבחר לעבודת הלוים וי"ל דה"ק שאחר שנתגרשה יוכבד מאישה עמרם זכתה לינשא שנית לעמרם שהיה לוי דהיינו שנולד ממנה משה שהיה לוי. וקאמר דדוד ממרים קאתי דכתיב ותמת עזובה גו' שעזבוה בחורי ישראל מלישא אותה לפי שהיתה חולנית ונצטרעה ונשאה כלב ואח"כ שנתרפאת נקראת אפרת ועל שמה נקרא דוד אפרתי מצינו לשון אפרתי באנשי אפרים כמ"ש ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה גו' וגם הדר שם בהר אפרים מצינו נקרא כן כמ"ש בן תוחו בן צוף אפרתי גו' אבל דוד שהיה מיהודה ודר בבית לחם יהודה ודאי דלא היה נקרא כן בשם אפרתי אלא על שם אם המשפחה שהיתה חשובה דהיינו מרים שנקראת בקרא אפרת וכן אבימלך מחלון וכליון נקראו אפרתים דמאותה משפחה היו גם המקום נקרא בית לחם אפרת על שם זה אך מה שאמר דכלב היה איש מרים ומהם יצא דוד צ"ע דהא יחוסו של דוד מרם בן חצרון בספר רות וד"ה ומתוך הכתובים נראה דכלב לאו היינו רם דג' בנים היו לו לחצרון ירחמיאל ורם וכלוב דהיינו כלב כדמוכחי קראי דד"ה ויש ליישב דאחד מיוצאי בני רם נשא אשה מיוצאי בני כלב ולא היה דוד ממשפחת כלב אלא מצד אם אלא שחשיבות מרים עשה זאת שנקראו אפרתים וק"ל:

37 דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת גו' כצ"ל. מקרא דלעיל מיניה דמייתי וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה גו' לפי פשטיה משמע שכלב הולידה ממש ובתו היתה אלא דהאי קרא ותמת עזובה ויקח לו את אפרת גו' אילו היתה בתו מה הוא הענין שתלה לקיחת אפרת לאשה לו במיתת בתו עזובה וע"כ דרשו דהאי עזובה היא אפרת ופי' ותמת היינו אחר שנצטרעה כדכתיב במרים אל נא תהי כמת גו' שהמצורע חשוב כמת לקחה כשהכל עזבוה עד שנתרפאת ונקראת אפרת ובמדרש ילקוט אפרת פלטני של מלכים מגדולי הדור דהיינו מרים ונראה דגם בהאי קרא גופיה הוליד את עזובה אשה גו' מדכתיב עזובה אשה משמע דאשתו היתה דאל"כ מאי אשה דקאמר אם בתו היתה: