חידושי אגדות על שבת ק״ה

מהדורה: מהדורת וילנא

« חידושי אגדות על שבת ק״ד ע״א חידושי אגדות על שבת ק״ז ע״א »

1 רש"י על ברכות פתח ↗

מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן – כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה – שליש הלילה כדמפרש בגמרא דף ג. ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא: עד שיעלה עמוד השחר – שכל הלילה קרוי זמן שכיבה: הקטר חלבים ואברים – של קרבנות שנזרק דמן ביום: מצותן – להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתיב ולא ילין לבקר שמות ל״ד:כ״ה: חלבים – של כל קרבנות: אברים – של עולה: וכל הנאכלים ליום אחד – כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה: מצותן – זמן אכילתן: עד שיעלה עמוד השחר – והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר ויקרא ז׳:ט״ו וכלם מתודה ילמדו: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות – בקריאת שמע ובאכילת קדשים: כדי להרחיק אדם מן העבירה – ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאוכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה דף כ: כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים: היכא קאי – מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה: אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה: ואי בעית אימא – הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם: והדר תנא בשחרית – מאימתי קורין את שמע בשחרית: משעת צאת הכוכבים – שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן עמוד ב: דילמא ביאת אורו – שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל: אם כן – דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר: אדכי – לשון עבר נתפנה מן העולם השמש: מברייתא – דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים שמע מינה אין כפרתן מעכבתן: משהעני – שאין לו נר להדליק בסעודתו: סיפא ודאי פליגא אמתני' – דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני' תנן עד סוף האשמורה הראשונה: עני וכהן – עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה: חד שעורא הוא– צאת הכוכבים: בערבי שבתות – ממהרין לסעודה שהכל מוכן: שאין ראיה לדבר – שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר איכא: דמחשכי – ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים: ומקדמי – ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה' מילין פסחים צג:: תא שמע והיה לנו הלילה משמר – מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום: קס"ד – רוב בני אדם היינו עניים כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שעורא הוא: משעה שקדש היום בערבי שבתות – היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק: משעה שהכהנים טובלים – היינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש והכי אמרינן בבמה מדליקין שבת לה. דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים – רבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות והוי ספק הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא ולאו זמן שכיבה הוא ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר: נכנסין להסב – אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות מכל מקום מאוחר הוא לכולם: והי מינייהו מאוחר – לכולם דעני או דכהן: ה"ג אי ס"ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר: בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים ורבי מאיר כרבי יוסי סבר ליה וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה: קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר – לעיל אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות והוא שעור מאוחר משל כהן. והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות: קשיא דרבי אליעזר – דברייתא אדר' אליעזר דמתנתי': ואיבעית אימא רישא – דמתנתי': לאו ר' אליעזר היא – והא דקתני דברי ר' אליעזר אסוף הזמן קאי דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה ופליגי רבנן עליה ואמרי עד חצות. דרבי אליעזר דריש בשכבך זמן התחלת שכיבה שבני אדם הולכים לשכב זה קודם וזה מאוחר. ורבנן דרשי כל זמן שכיבה דהיינו כל הלילה אלא שעשו סייג לדבר ואמרו עד חצות. ורבן גמליאל לית ליה ההוא סייג: מאי קסבר כו' – הוה ליה לומר זמן הניכר: אי קסבר – דפליגי תנאי לקמן בהא מלתא איכא מאן דאמר ג' משמרות הוי הלילה במשמרות עבודת המלאכים ושיר שלהם נחלק לשלש חלקים ראשונה לכת אחת שניה לכת אחרת שלישית לכת שלישית. ואיכא מאן דאמר ארבע משמרות הוי הלילה: והא קא משמע לן – כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה ולא פי' לך סימן מפורש למדך שיש היכר לכל אדם בדבר כי היכי דאיכא ברקיע: ישאג שאוג ישאג – הרי ג': ואשה מספרת עם בעלה – כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משינתן והשוכבים יחד מספרים זה עם זה: מאי קא חשיב – סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ היכן נתנו. בתחלת האשמורות או בסופן: אורתא הוא – צאת הכוכבים: ושמר – והמתין כמו לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ג פלוני סנהדרין סג: ובב"ק בפ' החובל בבא קמא דף צ': שמרה עומדת על פתח חצרה. וכן ואביו שמר את הדבר בראשית ל״ז:י״א; שומר אמונים ישעיה כו: תפלה קצרה – הביננו ולקמן מפרש לה בפ' תפלת השחר ברכות דף כ"ט.: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך – אשרי כל זמן שהיה קלוס זה בתוך בהמ"ק: מפני חשד – שלא יאמרו זונה מוכנת לו שם: ומפני המפולת – שחומת החורבה רעועה ומסוכן הוא פן תפול החומה עליו: תיפוק ליה – כלומר למה לנו ג' טעמים לדבר א' הרי די באחת מהן אם לא בא ללמדך שיש שעות שאין הטעם הזה וצריך להניח בשביל זה: בחדתי – שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה: חשד נמי ליכא – דתנן במסכת קדושין דף פ: אבל אשה מתיחדת עם שני אנשים: בתרי ופריצי – דאמרינן התם לא שנו אלא בכשרים: במקומן חיישינן – במקום שהם מצויין תדיר חיישינן אפילו בתרי: בדברא – בשדה: קדמו עיני אשמורות – אלמא חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בהם: ורבי נתן – אמר לך האי קדמו עיני אשמורות דקאמר דוד קדמו לשאר מלכים קאמר שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית: שית דליליא – חצות לילה הוי שש שעות: ותרתי דיממא – ששאר מלכים ישנים הוו להו תרתי משמרות של שמונה שעות: אלא לדבר הלכה – אסור לספר לפניו שהכל חייבין לספר בהן והמת דומם והוה ליה לועג לרש חרף עושהו משלי י״ז:ה׳: אבל מילי דעלמא – שאין גנאי למחריש בהן לית לן בה: מאורתא – מתחלת הלילה: בנשף בערב יום – בהעריב היום קרוי נשף: ה"ק – קרא דחצות לילה: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה – שקודם לכן הייתי עומד: מתנמנם כסוס – עוסק בתורה כשהוא מתנמנם. כסוס הזה שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור תמיד: בשירות ותשבחות – והכי מפרש בההוא קרא להודות לך וגו': למחרתם – ליום מחרת של חנייתם שם: ה"ג אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב אלא אמר רב אשי תרי נשפי הוו: נשף יממא – קפץ ועלה כמו לנשוף מדוכתיה מגילה ג. כמו האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה חולין מב:: ואתא איהו ואמר כחצות – לפי שלא היה יודע לכוין השעה ולהעמיד דבריו בשעת המאורע: כנור היה תלוי למעלה ממטתו – ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו דאמר מר בב"ב כה. ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה ושש אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית: אין הבור מתמלא מחוליתו – העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא בכך. אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנסם משל עצמנו: יועצים באחיתופל – איזה הדרך ילכו והיאך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה: ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם: ושואלין באורים ותומי' – אם יצליחו: ה"ג מאי קרא ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ: בניהו בן יהוידע זה סנהדרין – שהיה אב בית דין: ואביתר אלו אורים ותומים – שכל ימי דוד היה נשאל באביתר עד מלחמת אבשלום ששאל אביתר ולא עלתה לו ושאל צדוק ועלתה לו כדאמרי' בסדר עולם ונסתלק אז מן הכהונה: וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי – ראשון וקודם להם שבתחילה נוטלים רשות ואח"כ שואלים אם יצליחו: שכורתים את דבריהם – שאומרים דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו: שר צבא למלך יואב – להוליך אנשי המלחמה: מאי קרא – דכנור היה תלוי למעלה ממטתו ומעוררו: עורה כבודי – אל תתכבדי בשינה כשאר מלכים: אעירה שחר – שאר מלכים השחר מעוררן ואני מעורר את השחר: שמא יטעו אצטגניני פרעה – אם אני יודע לכוין השעה הם אינם יודעים לכוין השעה וקודם שיגיע חצות יהו סבורים שהגיע ועדיין לא באה המכה ויאמרו משה בדאי הוא הלכך טוב לאחוז לשון איני יודע: דאמר מר – במסכת דרך ארץ: ותאחז – תהא נאחז ונכשל בדבריך: תליסר נגהי ארבסר – ליל שעבר שלשה עשר ולמחרת יגיע ארבעה עשר: ידי מלוכלכות בדם – שהנשים מראות לו דם נדה אם טמא אם טהור שיש מראות דם טהור באשה: ובשפיר – הוא עור הולד שהעצמות והגידים והבשר נצורים בתוכו. ויש שפיר שהאשה יושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה ואי זה זה המרוקם ובמס' נדה דף כד ב מפרש לה ויש שפיר מלא מים ודם שאינו חשוב ולד לישב עליו טומאת יולדת וימי טהרתה: ובשליא – דתנן שם כו אין שליא בלא ולד והוא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה וקורין ושטי"דור בלע"ז ותניא שם אין שליא פחותה מטפח ותחלתה כחוט של ערב וסופה כתורמוס והיו מביאין אותה לפניו לראות אם יש בה כשיעור ואם עשויה כדת שליא שנחזיקנה שהיה ולד בתוכה ונמוח ותשב עליו ימי טומאה וטהרה אם לאו: זכיתי וחייבתי – שייך בדיני ממונות ודיני נפשו': טמאתי וטהרתי – בהלכות טומאה וטהרה: מפיבושת – מפי בושת בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והוא אומר לו טעית: לפיכך – בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב: אלא דניאל שמו – במקום אחד אומר שמואל ב ג׳:ג׳ ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל וגו' ובמקום אחר אומר והשני דניאל לאביגיל בדברי הימים א ג: שהיה מכלים פני מפיבושת – כל אב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות: לולא האמנתי לראות בטוב ה' – כבר טרדוני מיראתך כמו שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' שמואל א כ״ו:י״ט: נקוד על לולא – לדרוש את הנקודה שהיא ממעטת את משמעות הכתוב לומר שלא דבר ברור היה לו לראות בטוב ה'. לולא לשון אם לא כמו לולי אלהי אבי וגו' היה לי בראשית ל״א:מ״ב: שמא יגרום החטא – תירוצא הוא לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד וזה שספק בידו אם יראה בטוב ה' לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא מלראות בטוב: ויירא יעקב – שמא אחר הבטחה חטאתי וכדתניא שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת: ביאה ראשונה – שבאו בימי יהושע: ביאה שנייה – כשעלו מגלות בבל בימי עזרא: ראויים היו ליעשות להם נס – לבוא ביד רמה: אלא שגרם החטא – ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון: חכמים כמאן סבירא להו – במשמעות בשכבך האמור בתורה: אי כר' אליעזר סבירא להו – דאית ליה בשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר: לימרו כר' אליעזר – דאמר סוף האשמורה הראשונה דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן: ואי כרבן גמליאל סבירא להו – דמשמע ליה בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה: לימרו כר"ג – עד עמוד השחר: מן העבירה – שמא יסמוך על שהות שיש לו כדתניא: קימעא – מעט: משום אונס שינה – התוקפתו לעבור על דברי חכמים הוזקקו להזהירו יותר: ממאן דאמר – לקמן בפ' תפלת השחר ברכות דף כז:: אמר מר קורא ק"ש – של ערבית תחלה ואח"כ מתפלל: מסייע ליה לר' יוחנן – דאמר ערבית נמי ק"ש ואחר כך תפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ודלא כר' יהושע בן לוי דאמר תפלה ואחר כך ק"ש: זה הסומך – וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל במדבר ל״ג:ג׳ וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי תהילים י״ט:ט״ו וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה שם כ ואמרי' בברכות ירושלמי פ"א מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו: באמצע תקנום – בין שני ק"ש תקנו כל תפלות של יום דקא סבר תפלת ערבית קודמת לק"ש: גאולה מאורתא לא הוי – הילכך גאולה דאורתא לא חשיבא לאהדורי עלה סמיכת תפלה: מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה – דבשחרית כולהו מודו דבעי מסמך: שלש פעמים – כנגד שלש תפלות: דאית ביה תרתי – דאתי באל"ף בי"ת ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי: אפילו הכי – אף על פי שהפסיק נו"ן מפני נפילה שבה ולא אבה לרמזה חזר ורמז סמיכת הנפילה תכף לה: ויעף אלי – בפריחה אחת ולא הרגיע בינתים: מועף ביעף – שתי פריחות: באחת – בפריחה אחת: אמרו בלבבכם – אמרו מה שכתוב על לבבך דברים ו: על משכבכם – שנאמר בשכבך שם: ודומו – בשינה אחרי כן: ואם תלמיד חכם הוא – שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך: ירגיז יצר טוב – שיעשה מלחמה עם יצר הרע: ודומו סלה – יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית: זה מקרא – חומש שמצוה לקרות בתורה: זו משנה – שיתעסקו במשנה: זה גמרא – סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במס' סוטה דף כב.: כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו – להרוג את המזיקין: מאי משמע – דבקריאת שמע: ובני רשף יגביהו עוף – העוף מסלקם ממך: התעיף עיניך בו – אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך: קטב מרירי – זה שם שד הצהרים במסכת פסחים דף קיא:: ולחומי רשף – כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים – שהתורה מגינה שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו'. ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב כבר למדו: החשיתי מטוב – מן התורה: וכאבי נעכר – מכה עכורה: המוכר עצב – שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דוחקו מכרו: ושמח – שהרי הקב"ה מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם: פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו – שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה: יסורין של אהבה – הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו: וה' חפץ דכאו החלי – מי שהקב"ה חפץ בו מחלהו ביסורין: אשם – קרבן: נפשו – מדעתו: דבר זה – שאשרי אדם אשר תיסרנו יה: מתורתך תלמדנו – כלומר מתורתך אנו למדין אותו: נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית – אחר הקללות נאמר במשנה תורה: אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם – גרסי': ודרך חיים – חיי העוה"ב הויין לו תוכחות מוסר לאדם: ובנים – קא סלקא דעתיה הקובר את בניו: ארבע מראות – שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה: הא לן והא להו – בא"י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה: בצנעא – תחת בגדיו: דין גרמא דעשיראה ביר – זה עצם של בן עשירי שמת לו: ביר – כמו בר וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעגמת נפש. וגברא רבא כר"י לא באו לו יסורין שאינן של אהבה: דהוו להו בנים ומתו – הוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עונותיו: גלייה – ר' יוחנן לדרעיה: ונפל נהורא – שהיה בשרו מבהיק שיפה היה מאד כדאמרינן בב"מ בהשוכר את הפועלים ב"מ דף פד.: אי משום תורה – שלא למדת הרבה כרצונך: אחד המרבה ואחד הממעיט – לענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות דף קי. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה וכו': אי משום מזוני – שאינך עשיר: על דא ודאי קא בכית – על זה ודאי יש לך לבכות: תקיפו – החמיצו: דני – חביות: ליעיין מר במיליה – יפשפש במעשיו: אי איכא דשמיע עלי מילתא לימא – אם יש בכם ששמע עלי דבר שאני צריך לחזור בי יודיעני: שבישא – חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר ותנן בב"מ דף קג. כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים. שריגים מתרגמינן שבשין בראשית מ: מי שביק לי מידי מיניה – וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו: בתר גנבא גנוב כו' – הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה: סמוך למטתי – כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל: צפון לדרום – ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות: וצפונך – לשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים: תמלא בטנם – תמלא ימי הריונם: טורף נפשו באפו – לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' שמואל א א׳:ט״ו: הלמענך תעזב ארץ – וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו: לוא הקשבת – לשון המתנה היא: למצותי – בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד: לראות – כל השדים העומדים לפניו: כי כסלא לאוגיא – כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים כמו ששנינו מ"ק דף ב אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא והגפן נטוע בתל ובריש נדרים דף ו ב הדין אוגיא להוי פאה: האי דוחקא דהוי בכלה – פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים: הני ברכי דשלהי – ברכים עייפים: מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם: מחופיא דידהו – באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם. חופיא לשון חופף ומפספס שבת דף נ פריי"ר בלע"ז: שלייתא דשונרתא – שליית הולד של חתול נקבה: בוכרתא – הבכורה לאמה: בת בוכרתא – ואף אמה היתה בכורה: ולימלי עיניה מניה – ישים ממנה מעט בעיניו. כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא: גובתא דפרזלא – קנה חלול של ברזל: ולחתמיה – לקנה: בגושפנקא דפרזלא – בחותם של ברזל דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין דף קה ב: במקום רנה – בבהכ"נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב: בעדת אל – בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו' – עדה קרויה בעשרה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת במדבר י״ד:כ״ז יצאו כלב ויהושע: בקרב אלהים ישפוט – ואין בית דין קרוים אלהים אלא בג' בפ"ק דסנהדרין דף ג ב : ויקשב ה' – ממתין להם שם: אשר אזכיר את שמי – אשר יזכר שמי על מצותי ודברי: אבא אליך – לשון יחיד הוא: מכתבן מלייהו – כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו סיפא דקרא: קדמה שכינה ואתיא – קודם שיהיו כל העשרה: נצב בעדת אל – מעיקרא משמע: עד דיתבי – כדכתיב ישפוט בשעת המשפט: עוז לעמו – ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו וגו' ויראו ממך: מה כתיב בהו – בשלמא בתפילין דידן כתיב שמע דברים ו והיה אם שמוע שם יא קדש לי כל בכור שמות י״ג:ב׳ והיה כי יביאך שם פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב"ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו: האמרת – לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און תהילים צ״ד:ד׳ ישתבחו: בשאר בתי מאי – שהרי ארבעה בתים הם: וכולהו כתיבי באדרעיה – כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות דף לד: וכל הפרשיות כתובות בו: משאיל בו – מה טיבו של פלוני למה לא בא: ירא את ה' – שהיה רגיל לבא אליו: אשר הלך חשכים ואין נוגה לו – אשר עתה הלך למקום חשך אשר ימנע עצמו מלהשכים לפתחי: ואין עונה – שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה: אלהי אברהם – שקבע מקום לתפלתו: בעזרו – כדרך שהיה עוזר לאברהם: אל יפסיע פסיעה גסה – לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי: נרדפה – לשון מרוצה משמע שהרודף רץ: לפרקא – לשמוע הדרשה: מחליין רבנן שבתא – דאמר מר שבת ד' קיג: אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך: אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד: אגרא דכלה – שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל: אגרא דשמעתא סברא – שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר: אגרא דתעניתא צדקתא – שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום: דלויי – להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים: מילי – לשמח החתן בדברים: אחורי בית הכנסת – כל פתחי בית הכנסת היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה פרק ג מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי לה לאביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא: חלף ההוא טייעא – סוחר ערבי: כדו בר – כדו שתי בר רשות כי האי דאמרינן בסוכה ד' מה: הא דעיילי בבר: כרום זלות – סיפיה דקרא דלעיל: דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפלה שעולה למעלה: כיון שנצטרך אדם לבריות – הוא זל בעיניהם: לראשנו – להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה שמות כב כרשיא: עובר בחמשה קולות – מזלזל בחמשה קולות שבירך בהן הקב"ה את ישראל: אותן קולות דקודם מתן תורה הוו – הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל וקאמר דנראין היו ואע"פ שהקול אינו נראה זה נראה: מביאים תודה בית ה' – כי אשיב את שבות וגו'. סיפיה דקרא דחמשה קולות דלעיל הוא: בשביל זה – שיברא זה: לצוות – של"ווץ בלע"ז: גזלת העני – והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו: ונענע לי בראשו – כמודה בברכתי ועונה אמן: דעת בהמתו לא הוה ידע – במסכת ע"א מפרש לה בפ"ק: מאי קרא – דאף הוי כרגע דכתיב כי רגע באפו חיים ברצונו: בתלת שעי קמייתא – באחד מרגעי תלת שעות ראשונות: שורייקי – טיי"ש בלעז: לצדיק לא טוב – לענוש את הבריות: מרדות אחת – לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו: ורדפה את מאהביה וגו' – וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמר אשובה אל אישי הראשון: תחת גערה במבין – תחת גערה באדם מבין טובה מהכות כסיל מאה. תחת הטעם למעלה תחת התי"ו ולא כמו אל תירא ואל תחת דברים א׳:כ״א שטעמו בחי"ת אלא למעלה תחת התי"ו ראשון לומר שהוא שם דבר שאי אפשר לפותרו לשון תפעל לומר תכניע את האדם אלא תכנע היא בעצמה. ולכך שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר: ג' דברים בקש משה ונתן לו – שהרי לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה: להודיעו דרכיו – מנהג מדת משפטיו כגון מפני מה צדיק וטוב לו רשע ורע לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו: את אשר אחון – את אשר יכמרו רחמי עליו לשעה ואע"פ שאינו כדאי: כשרציתי – בסנה: לא רצית – שנא' ויסתר משה פניו: ופליגא – דר' יהושע בן קרחה שמענישו על כך אדרבי שמואל שאמר קבל שכר על זה: לקלסתר פנים – כי קרן עור פניו: ותמונת ה' יביט – זה מראה אחורים כך שנוי' בספרי פ' בהעלותך: קשר של תפילין – מאחוריו הוא ואמרי' לעיל דהקב"ה מניח תפילין: אדני אלהים – כתוב באל"ף דל"ת: הפעם אודה את ה' – לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה: ראו מה בין בני לבן חמי – על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים: רות – המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה: למה רגשו גוים – מה תועלת להם אלמא דבר קל הוא בעיניו: מי שלבו נוקפו – הירא מעבירות שבידו: אומר כן – מפרש אל תתחר במרעים אל תתקוטט והוא אינו כן אלא אל תתחר במרעים להתגרות במעשיהם לומר אעשה כן גם אני: ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום – אפשר לומר אל תתקוטט עם רשעים כי אם ביראת ה' יראי ה' אלא על כרחך אל יקנא לבך לעשות כמותן: יחילו – יצליחו. וחבירו על כן לא יחיל טובו איוב כ׳:כ״א: מרום משפטיך מנגדו – מסולקין דיניך ברחוק הימנו: יפיח בהם – בנפיחתו הוא דוחה אותם כקש: ושמתי מקום – סיפיה דקרא ולא יוסיפו בני עולה לענותו: כתיב לענותו – בספר שמואל: וכתיב לכלותו – בדברי הימים א יז: בתחלה – כשנבנה הבית נבנה על מנת שלא לענות עוד אויבים לישראל: ולבסוף – כשחטאו נגזר עליהם ענוי ותפלתם מגינה עליהם מן הכליון: לא יכילנא – תש כחי: עת רצון – אלמא יש שעה שהיא של רצון: כביר לא ימאס – תפלת הרבים לא ימאס: מקרב לי – ממלחמות הבאות עלי: כי ברבים היו עמדי – שהתפללו עמי: פדה בשלום – זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום משלי ג׳:י״ז וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום: הנני נותשם מעל אדמתם – סיפיה דקרא הוא: מקדמי – שחרית: מחשכי – ערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת: שיעור של שני פתחים – רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: יתפלל לעת מצא – יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך: לעת מצא זו מיתה – שימות במיתה יפה ונחה: אסכרא – אישטר"אנגולמנט בלע"ז שבתוך הגוף: כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא – כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה: כפיטורי בפי ושט – ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע"י חבלים ועקלים שתוחבי' בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב: פיטורי – חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים מלכים א ו׳:י״ח אטונין: בפי ושט – הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט: כמשחל בניתא מחלבא – כמושך נימת שער מתוך החלב: זיבולא בתרייתא שלמא – שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו: זיבולא – פלא"דא בלע"ז: לעת מצא זה בית הכסא – שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד: המצויינים – ציון ואסיפת צבור: ביני עמודי – שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה: שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו' – דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן שלמה את פרעה מלכים א ג׳:א׳: הא דכייף ליה – אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו. ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד: מהדר אפיה וגריס – משנתו כשקורין בספר תורה: ישלים פרשיותיו – של כל שבת ושבת: ואפ' עטרות ודיבון – שאין בו תרגום: מעלה עליו הכתוב כו' – והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כענוי היום: לאקדומינהו – לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות: עד שישחוט את הורידין – כדי שיצא כל הדם ולא אמר כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד: מחמת אונסו – שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו: שברי לוחות מונחות בארון – דכתיב דברים י׳:ב׳ אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון: משום סכנה – שלא יקוץ ידו: משום קלקול סעודה – אף בחבורה קטנה יצא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין: בלא ק"ש – שתהא מטתך דומה למטת ארמית: ארמית ממש – על מטת ארמית: מעשה דרב פפא – שאמרה לו שב על המטה והיה בנה מת מוטל עליה והיתה רוצה להעליל עליו ולומר שישב עליו והרגו: אסור לעבור וכו' – שנראה כמבריח עצמו מפתח בית הכנסת שבמזרח: על גב היד – את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק: אלא בשדה – דאמרי אינשי אזנים לכותל: בדבר אחר – תשמיש: אני צויתי למקודשי – במפלת בבל כתיב אני צויתי את מלכי פרס ומדי לבא ולהשחיתה: ליליא הוא – עד הנץ החמה: דקיימי בההיא שעתא – הלכך זמן ק"ש דיום הוא דגבי קרית שמע ובקומך כתיב והא קיימי: והאי דקרו ליה ליליא – דקאמר יוצא בו ק"ש של לילה: משום דאיכא דגנו – וקרינא ביה ובשכבך: ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא ק"ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה: דאשתכור – וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר: בשעת הדחק – אבל שלא בשעת הדחק לא: הכי קא אמרי ליה – לרבן גמליאל ולא גרס אלא: רבנן פליגי עילווך – כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר' אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים: או דילמא כוותך סבירא להו – ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק"ש בזמנו: כוותי סבירא להו – וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן עמוד ב הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה: שעת חפזון – שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר שמות י״ב:כ״ב: יכול יהא נאכל – כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א' ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל ויקרא ז׳:ט״ו: מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד – שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת שם יט אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א' לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ"ל: שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים – הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני: עד מתי אתה אוכל – היינו כר"ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו: הכל מודים – רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ: מערב נגאלו – נתנו להם רשות לצאת: חפזון דמצרים – מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם: חפזון דישראל – לא שמעו להם לצאת עד בקר: אותו צדיק – אברהם: כמצודה שאין בה דגן – דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו: כמצולה שאין בה דגים – כמו מצולות ים כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון: דיה לצרה בשעתה – דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה: שתסיח דעתם – מלבא בלבם מזמה של רשע להכחישני ולומר על ידי כשפים הבאתי האש הזאת: מתני' תכלת – ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור"ייש: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד – שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה ואע"פ שלא יצא ידי ק"ש יש לו קבול שכר כעוסק בתורה: גמ' בין תכלת שבה ללבן שבה – גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה: ערוד – חמור הבר: לתפילין – להניח תפילין שמצות הנחתן קודם קרית שמע בפ' שני ד' יד:: ותיקין – אנשים ענוים ומחבבין מצוה: מתפלל ביום – דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא: מאי קראה – דמצוה להתפלל עם הנץ החמה: דכתיב ייראוך עם שמש וגו' – מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בק"ש: עם שמש – כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה: ולפני ירח – אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה: שאם יזכה – לעוה"ב לראות גדולתן של ישראל: יבחין – כמה הרבה גדולתן יותר על האומות עכשיו: תהא – הא דרבי יוחנן בתפלת ערבית דלא חיישינן לסמוך גאולה לתפלה דגאולה ביממא הואי: דא"ר יהודה בריה דר' שמעון גרסי': פתח באשרי וסיים באשרי – אלמא חדא היא דאשרי כל חוסי בו סיומא דלמה רגשו גוים הוא: בריוני – פריצים: חטאים כתיב – קרי ביה חטאים שיכלה יצר הרע: שפיל – השפיל עצמך לסוף המקרא כל דבר שהוא בסוף קרוי שפילו של דבר: סמוכים לעד לעולם – בדברי תורה כתיב אחרי נאמנים כל פקודיו סמוכים סמיכת כל פקודיו עשוים באמת וישר ולצורך ולא דבר רק: כלום יש עבד שמורד ברבו – ויבא להכחיש את דברי הנביא: אמור לו כלום יש בן כו' – והא חזינן הכא דהוה: הכא נמי הוה – סופיה להיות: ואמר שירה – כנגד כולם אמר שירה לכששרתה רוח הקודש עליו: וכל קרבי – על שם קרבי אמו שדר בתוכן: מאי משמע – דעל יום המיתה נאמר: בא וראה וכו' – הוא סבר דהכי בעי מאי שנא קרבים דנקט: חמשה ברכי נפשי – לעיל חשיב להו: מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר – משום דאיירי בסופה בסמיכת גאולה לתפלה נקט ליה: דאשכחן דאזל אליהו לגבי אחאב – דכתיב וילך אליהו להראות אל אחאב: יהורם אזל לגבי אלישע – כשהלכו על מואב הוא ויהושפט במלכים ב ג דמתוך שלא היו הולכים זה אצל זה לא היה מוכיחו על שלא נשא אשה: כבשי דרחמנא – סתרים דהקב"ה כמו רישא בכבשא חולין ד' צג: בהטמנת האפר: נגזרה גזרה – שתמות: מקובלני מבית אבי אבא – דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל ב כד ולא מנע עצמו מן הרחמים: אבי אבא שחפה את ההיכל – שלמה: שגנז ספר רפואות – כדי שיבקשו רחמים: גירר עצמות אביו – לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג בו כבוד בקבורתו להוציאו כהוגן במטות זהב וכסף: סתם מי גיחון – מי שלוח בדברי הימים ב לב ולמה כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בא"י הוא אלא מעין קטן הוא סמוך לירושלים שנאמר והורדתם אותו אל גיחון מלכים א א׳:ל״ג ומתרגמינן ותחתון יתיה לשילוחא: עבר ניסן בניסן – קס"ד משנתקדש החדש לשם ניסן נמלך לעבר את השנה ועשאו אדר כמו שנאמר בדברי הימים ב ל ויועץ המלך חזקיהו לעשות הפסח בחדש השני: ביום שלשים של אדר – ואע"פ שלא נתקדש החדש שעדיין לא באו עדים: התולה בזכות עצמו – שאומר בתפלתו עשה לי בזכותי כגון חזקיהו שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו': פרועה – מגולה שניטלה תקרה שלה: הרוצה להנות – משל אחרים: יהנה – ואין איסור בדבר: כאלישע – כמו שמצינו באלישע שנהנה: והרוצה שלא להנות – משל אחרים: אל יהנה – ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה: כשמואל הרמתי – כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה להנות: כי שם ביתו – לעיל מיניה כתיב והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וסמיך ליה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכי איני יודע ששם ביתו אלא אכולהו מקומות דקרא דלעיל מיניה קאי שכל מקום שהיה הולך שם היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו שלא להנות מן אחרים: בהוד יפיה – בדדיה: תפלה לעני – דרך עניות: יכוין את רגליו – זו אצל זו: ורגליהם רגל ישרה – נראין כרגל אחד: מתני' יטה – על צדו: יעמוד – דכתיב ובקומך: בשכבך – דרך שכיבה: כדרכו – או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך: גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה – לקמיה מפרש מאי משמע: ובלכתך בדרך פרט לחתן – ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירה לא אתמעוט: הכונס את הבתולה פטור – שטרוד במחשבת בעילת מצוה: מאי משמע – פרט לעוסק במצוה: כי דרך – בשבתך ובלכתך הוקשו לדרך: מי לא עסקינן כו' – כלומר מנלן דבדרך רשות לחודא איירי קרא הא קרא דרך סתמא כתיב וממילא משתמע נמי מיניה דרך מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי: אי משום טרדא – דמחשבה פטרת ליה אפילו טבעה ספינתו נמי: אלמה אמר רבי אבא – כמו למה אמר אע"פ שטרוד בצערו חייב בכל המצות חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר ליחזקאל פארך חבוש עליך וגו' וכיון דבעו פאר ואבל מתגולל בצערו בעפר אין זה פאר: טריד טרדא דמצוה – וכיון דאנן מיעוט בעלמא דרשינן פרט לחתן מסתייך אם ממעטת מיניה טרדא דמצוה: וב"ה אמרי לך – נהי נמי דקרא למדרש מיניה פרט לחתן אתא ממילא ש"מ בלכת דידך הוא דמחייבת אלמא בדרך נמי קרי: עוסקין במלאכתן וקורין – לקמן מוקמינן לה בפרק שני ד' טז.: הטה רבי אלעזר בן עזריה – כב"ש: לאחד שאמרו לו זקנך מגודל אמר להם יהיה זה כנגד המשחיתים – משל שלך דומה לאחד שאומרים לו זקנך נאה ומגודל והוא אומר להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהיה כנגד המשחיתים הגדול הזה יהיה נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו: עכשיו שאני הטתי – הרי אני כמקלס את מעשיך שהיית מוטה ואתה נזקפת: ב"ה נמי אית להו מטין – דבמטין נמי שרו כדאמרינן לעיל מטין וקורין: אבל – עכשיו כיון דעד השתא היית זקוף ועכשיו הטית אם לא נזקפתי אני יראו התלמידים ויקבעו הלכה: לא קיימת כו' – וכי היכי דעשה כדברי ב"ה לא עשה ולא כלום לדברי ב"ש אף העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום לדברי ב"ה: מתני' בשחר מברך שתים וכו' – כדאמר בברכות ירושלמי שבע ברכות הללו על שם תהלים קיט שבע ביום הללתיך: אחת ארוכה ואחת קצרה – אשתים לאחריה דערבית קאי נ"א ארוכה אמת ואמונה קצרה השכיבנו: לחתום – בברוך: שלא לחתום – כגון ברכת הפירות ומצות: גמ' מאי מברך – שתים לפניה דשחר מאי ניהו: יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע – לקמיה מפרש אידך מאי היא דאילו ברכה דישתבח אינה מן המנין שהיא לאחרי פסוקי דזמרה כמו ברכת הלל ואומרים אותה קודם זמן קריאת שמע אם ירצו: כדכתיב קאמרי' – כתיב בקרא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע: שכבר נפטר באהבה רבה – שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ותלמדם חקי רצונך: מדרש – הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות: לגמרא אין צריך לברך – אפילו קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח מילתא בפרק שני: אף לגמרא צריך לברך – שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה. גמרא היינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות הסותרות זו את זו וחסורי מחסרא: ומברך – ברכת התורה: ור' יוחנן מסיים בה הכי – דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך: הערב נא ה' אלהינו – יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה: ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל – גרסינן. ולא גרסינן למדני חקיך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה בתהילים קי״ט:י״ב לא לשם ברכה אמרה אלא בלשון בקשה. והכי קאמר ה' שאתה ברוך למדני חקיך: וזו היא מעולה שבברכות – התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל: תנן התם – במסכת תמיד: אמר להם הממונה – והוא סגן הכהנים כדאי' ביומא היינו סגן היינו ממונה בפירש"י שם טו:: ברכו ברכה אחת – לקמן מפרש מאי היא ומן הברכות שלפני ק"ש היא דהתם מסדר לכוליה סדר עבודת השחר וקאמר דלאחר שסדרו האברים ע"ג הכבש ומלחום ירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע והדר תני אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות: וברכו את העם – עם העם: ועבודה – בשביל העבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון. אי נמי שאותך לבדך ביראה נעבוד: וברכת כהנים – לברך את העם ובשאר תפלה לא היה להם פנאי ואף זמן קריאת שמע לא הגיע כדאמר במסכת יומא דף לז ע"ב הקורא את שמע עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא לפי שאנשי משמר מקדימין וכו': מוסיפין ברכה אחת – לקמיה מפרש לה: למשמר היוצא – שהמשמרות מתחלפות ביום השבת כדאמרינן במסכת סוכה דף נו: משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין: מאי ברכה אחת – דקתני רישא איזו מן הברכות הוא אומר: לאו בפירוש אתמר – לא שמע מפי ר"ל שאמ' בפירוש מאי ברכה אחת יוצר אור: זאת אומרת – דקתני ברכו ברכה אחת: ברכות אין מעכבות זו את זו – בירך את האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו. ומהכא שמע ר' זריקא דס"ל לר"ל דהך ברכה אחת יוצר אור היא: אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי – ולא אהבה רבה ואע"ג דמטא ליה זמנא שאף בלילה ראוי לומר כל שכן דכיון דאמרי יוצר אור ודאי מטיא זמנה ואפ"ה לא אמרי אלא יוצר אור ותו לא אמרי לה היינו דקאמר שמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו: אלא אי אמרת – הך ברכה דקאמרי אהבה רבה היכי ש"מ דאין מעכבות זו את זו דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמניה הוא וכי מטא זמניה אמרי לה ואע"ג דקרו אינהו ק"ש לא מטא זמניה כדאמרינן בעלמא יומא לז: הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא שאנשי משמר מקדימין: ואי מכללא מאי – וכי אמר ליה מכללא מאי גריעותא איכא. דאמר לאו בפירוש אתמר הא שפיר מצי למשמע מכללא דיוצר אור קא אמרי ומשנינן ליכא למשמע מהכא דילמא לעולם אימא לך אהבה רבה וכו': סדר ברכות – אם הקדים המאוחרות: בקשו – לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע: מפני תרעומת המינין – שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ב"ה ושמעו מפיו בסיני: המינין – עכו"ם: פתח בדשכרא וסיים בדחמרא – תחלת הברכה אמר ע"מ שהכל וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר פרי הגפן פשיטא לן דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא על היין דתנן וכו': אלא – קא מבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה"ג וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו: בתר עיקר ברכה אזלינן – ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שסיים ביין ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן: פתח ביוצר אור – כלומר אדעתא דלימא יוצר אור: וסיים במעריב ערבים – כשאמר מלך העולם נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים: שאני התם וכו' – כלומר דלמא פתיחה אינה כלום והא דקתני יצא לפי שחוזר וחותם בה בברוך יוצר המאורות וע"י חתימתה קאמר דיצא אלא שהכל שאין חותם בה בברוך ופתיחתה אדעתא דבורא פרי הגפן הוא אימא דלא יצא: מאי איכא למימר – היכי נפיק משום חתימתה הא אין מלכות בחתימתה: ה"ג אלא כיון דאמר כו' – אלא לא תימא משום חתימתה יצא אלא פתיחתה נמי מעלייתא היא ולא תפשוט מיניה לחמרא ושכרא דלגבי ברכות ערבית ושחרית הוא דמצי למימר דכי פתח בזו וסיים בזו יצא דהא כי פתח בשחרית אדעתא דמעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מדת היום בלילה כגון גולל אור וכי פתח ערבית אדעתא דיוצר אור הוה דעתיה לאדכורי בה מדת לילה כגון ובורא חשך הלכך אדעתא דתרוייהו הויא: לאו לאתויי הא דאמרן – כגון שכרא וחמרא: היינו בעיין – דהא ברכת התמרים על העץ ועל פרי העץ אינה עולה לברכת הלחם ואי בהא פשטת דהכל הולך אחר חתום ברכות הוא הדין לחמרא ושכרא: כל מי – שלא אמר ברכת אמת ויציב כמו שתקנוה וכן אמת ואמונה בערבית לא יצא: שנא' להגיד בבקר חסדך – וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו כל אלה הנסים התדירים תמיד: כשהוא כורע – באבות ובהודאה כורע בברוך וזוקף את עצמו כשהוא מזכיר את השם על שם ה' זוקף כפופים תהילים קמ״ו:ח׳: נחת – לשון הכנעה: כחיזרא – שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת: זקיף כחיויא – בנחת ראשו תחלה ואח"כ גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשוי: כחויא – כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט: המלך הקדוש – לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם: המלך המשפט – כמו מלך המשפט. כמו נושאי הארון הברית יהושע ג׳:י״ד כמו ארון הברית. וכן המסגרות המכונות מלכים ב ט״ז:י״ז שהוא כמו מסגרות המכונות. וכן העמק הפגרים ירמיהו ל״א:מ׳ כמו עמק הפגרים: ה"ג ואם תלמיד חכם הוא וצריך לרחמים צריך שיחלה עצמו עליו – אם ת"ח הוא זה שצריך לרחמים צריך שיחלה חבירו עצמו עליו: בחלותם – על דואג ואחיתופל הוא אומר שהיו ת"ח: למען תזכרי ובושת – סיפיה דקרא בכפרי לך את כל אשר עשית: גם בחלומות גם בנביאים – ולא א"ל גם באורים לפי שנתבייש ממנו שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים לפי שהרגת את הכהנים: ורבנן – סברי מהכא שמעינן דאחילו לו: והוקענום – גבעונים אמרו לדוד בסוף ימיו שהיה רעב ג' שנים וישאל דוד בה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים שהרג את הכהנים שהיו מספיקים לגבעונים לחם ומים שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ויאמר דוד אל הגבעונים ובמה אכפר לכם וברכו את נחלת ה' והם אמרו לו יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול ובת קול יצאה וסיימה אחריהם בחיר ה' דודאי הם לא אמרו בחיר ה' שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו: פרשת רבית – אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' ויקרא כ״ה:ל״ו וסמיך ליה יציאת מצרים: ופרשת משקלות – אבני צדק וגו' ויקרא י״ט:ל״ו סיפיה דקרא אשר הוצאתי אתכם וגו': כרע שכב – דדמי לבשכבך ובקומך שהקדוש ב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא: ולימא האי פסוקא – וליכא טורח צבור: עול מצות – ועשיתם את כל מצותי: מינות – אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל: וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים – ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים: מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות – פרשת ציצית בק"ש ואע"פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה: כבן שבעים שנה – כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזריה נשיא כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר ברכות כח א ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה: לא שיעקר יעקב ממקומו – שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אחר זאת ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני בראשית מו: הנני עושה חדשה – בתר אל תזכרו ראשונות כתיב: בתחלה אב לארם – לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם יהושע כד ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור בראשית כד: אב לכל העולם – אב המון גוים שם יז: שרי – לשון יחיד משמע שרתי: מסדר שבחיה – דמעיקרא אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם: הדרן עלך מאימתי

3 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר, וְרַבָּנַן סָבְרִי יֵשׁ יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר.

4 שבת פתח ↗

הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין כּוּ׳. מַאי בַּנִּירַיִם? אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְתֵּי בְּבַת נִירָא וַחֲדָא בְּנִירָא. בְּקֵירוֹס. מַאי בְּקֵירוֹס? אָמַר רַב: מְצוֹבִיתָא.

5 שבת פתח ↗

תַּנְיָא: הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִילָּה וְאֶחָד עַל הָאָרִיג — חַיָּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בַּתְּחִילָּה בֵּין בַּסּוֹף — שִׁיעוּרָן שְׁנֵי חוּטִין. וּבַשָּׂפָה — שְׁנֵי חוּטִין בְּרוֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְאוֹרֵג צִלְצוֹל קָטָן, שְׁנֵי חוּטִין בְּרוֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִילָּה וְאֶחָד עַל הָאָרִיג חַיָּיב, סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

6 שבת פתח ↗

וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

7 שבת פתח ↗

תִּינַח מֵתוֹ, אֶלָּא חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ קַשְׁיָא! חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ נָמֵי לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי שִׁמְעוֹן. הָא רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ — חַיָּיב עָלֶיהָ. הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ.

1 כי אב המון כו'. דרשו כן מפני שנראה כי תיבת המון מיותר אשר לזה נתוספה ה"א דסגי ליה בהערה זה לכתוב אב לגוים וגו' דהיינו בתחלה אב לארם ועכשיו אב לגוים ומש"ה דרשו כן המון לנוטריקון ומדהא לדרשה אב נמי לדרשה נוטריקון וכולהו מפורשים במקרא א' אב באומות דכתיב והיית לאב וגו' ב' בחיר דכתיב ובחרת באברם גו' המון ה' חביב ה' מתחלף בח' בצורתה כדאמרי' ה' בח' ח' בה' ועוד שהם ממוצא א' ומצינו באברהם שהיה אהוב וחביב דכתיב זרע אברהם אוהבי מ' מלך דכתיב נשיא אלהים אתה וגו' ו' ותיק לשון ותיק פירש"י פ"ק דברכות איש עניו ומחבב מצות עכ"ל ומצינו באברהם שהיה עניו דכתיב ואנכי עפר וגו' ומחבב מצות דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה גו' וגם מנהג ותיקון שהיו גומרין ק"ש ותפלה עם הנץ החמה מייתי ליה מאברהם שתיקן תפלת שחרית וישכם אברהם בבקר נ' נאמן דכתיב ביה ומצאתו נאמן לפניך ודו"ק:

2 אנא נפשי כו'. דהוי סגי למכתב אני וע"כ דרשו כולה לדרשה אנא נפשי כו'. ר"ל שהקב"ה בעצמו נתנה כתובה וכדכתיב והלוחות מעשה אלהים וגו' ורבנן אמרי דבר נוסף להרחיק הגשמיות דלא נאמר כתובים באצבע אלהים אלא כדי לשבר את האוזן וז"ש אמירה נעימה כתיבה כו'. שהאמירה הנעימה היוצאת מפי הגבורה נכתבה בלוחות מעצמה וכ"ה בת"י ובמדרשות ע"ש וא"ד למפרע יהיבה כו'. להורות שהתורה נתונה כתובה ולא בע"פ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה והוא כדי שיהיו נאמנין כי הדיבור שבע"פ יפול בו מהשינוי ענין וק"ל:

3 יראה ראתה כו'. משום דלפי פשוטו הוא סותר מה דכתיב לעיל מיניה שהקב"ה הסכים על הליכתו שנאמר קום לך אתם וגו' וע"כ דרשו יר"ט נוטריקון שעל האתון קאמר יראה ראתה נטתה גם שראתה ונטתה מפרש בקרא ותראני האתון ותט וגו' הא דמשום יראה היא אינו מפורש:

4 כר מלא כו'. עיין פירש"י הכא ובספר ישעיה פי' כר נרחב מלשון ככר הירדן וכמו כרמל כר שהוא מלא תבואה עכ"ל וק"ל:

5 נוטריקון נואף כו'. דהו"ל למכתב קללה נמרצה בה' אבל התי"ו מורה על הרבים לדרוש נוטריקון נואף כו' וק"ל:

6 מה נצטדק נכונים כו'. דלפי משמעו מה נצטדק שאין לנו מקום להצטדק וזה סותר כל ענין שאח"כ ויגש יהודה וגו' שא"ל שבעלילה בא עליהם כפירש"י בחומש וע"כ דרשו שגם כאן רומז לו על כך כי תואנה הוא מבקש מהם כי נכונים כו' ואולי אלו לשונות לפי מ"ש במדרשות שיוסף הזכיר להם מעשה תמר ומעשה בלהה והריגת שכם עם מעשה הגביע וע"כ ענו ואמרו גם הם ע"ז בהרבה לשונות נכונים כו' וק"ל:

7 ע"ב מפני שלא בכה כו'. והיינו במדה זו דמתים בניו כשהם כשרים בקטנותם בלא חטא שיבכה עליהם ואם בוכה כו' מוחלין לו עונותיו שלא ימותו הבנים בעון אבותם ואמר בשביל כבוד שעשה לו מיירי באדם כשר גם שאינו בעל תורה דאלו בבעל תורה יש לבכות על התורה שהיה לו והיא חסירה לדורו במותו וק"ל:

8 שכך אומנתו כו'. ר"ל באומנות עושה כך להביא את האדם מעבירה קטנה לגדולה כמ"ש אקרא דמושכי עון בחבלי שוא וכעבות עגלה וגו' דמקרע בגדיו כו' ודאי דנמי עבירה היא דעובר בבל תשחית הוא והנהו רבנן נמי דקא עבדי בחמתם למרמי אימתא אאינשי ביתייהו היינו נמי בדבר דלא שייך בל תשחית דשלף מצבייתא ותבר מני תבירי ודו"ק:

9 שימה דמעתי בנאדך וגו'. משמע ליה דלא איירי האי קרא אלא במוריד דמעות על מת דבלאו הכי אסור לאדם להצטער ולבכות דלא הותר בכיה אלא למת וענין שסופרן הקב"ה ומניחן בבית גנזיו כו' ר"ל דמחשיב ליה בכלל יראת שמים כדאמרי' דאין לו להקב"ה באוצרו אלא יראת שמים כו' וק"ל:

10 לקוברו בחייו כו'. נראה מדה כנגד מדה דקאמר בסמוך קאי נמי אהא דכל זמן שמתעצל בהספד של חכם המת הרי הוא מחשיבו כחי והרי הוא כאלו הוא חי בקבר לפי דעתו אף הוא ראוי לכך לקוברו בחייו ומייתי ליה מקרא שנאמר ויקברו וגו' בהר אפרים מצפון להר געש כו' דמאי סימנא מצפון להר געש דתלי תניא בדלא תניא דהר אפרים מפורש בכמה מקראות ולא כן הר געש וע"כ דרשו דמצפון לאותו הר שזכר דהיינו אפרים געש ורעש עליהם להורגן כו' ודו"ק:

11 ימים האריכו כו'. פירש"י ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי' כו' וכי יש שנים של חיים כו' אלו שנותיו של אדם שמתהפכות כו' עכ"ל והוא דחוק דאדרבה אשנים קאמרינן התם הכי ולא אימים וע"ק כפי מה שפירש"י שם שמתהפכות השנים מרעה שבילדותו לטובה בזקנותו כו' ע"ש מה שייך הכא דהא נקצרו שנותיהם ומתו מהר ולא באו אחרי מות יהושע מילדות לזקנה ואולי דאיכא לפרושי הכא בהיפך כפי אותה הסוגיא דהתם וה"ק הכא ימים האריכו דהיינו שחיו הרבה שנים אלא שבאותן שנים לא היה להם טובה וכאלו הוו מתים והיינו דשנים לא האריכו שלא היה להם שנות חיים להתהפך להם מרעה לטובה להיות חי מתוך מיתה כפירש"י שם ותו לא מידי ודו"ק:

« חידושי אגדות על שבת ק״ד ע״א חידושי אגדות על שבת ק״ז ע״א »