רא"ה על ברכות נ״ג ב

מהדורה: פירוש ההלכות מסכת ברכות, ירושלים תשס"ז

« רא"ה על ברכות נ״ג ×¢×´× רא"ה על ברכות נ״ד ×¢×´× »

1 ברכות פתח ↗

וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא ״יֵאוֹתוּ״ יֵאוֹתוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ עוֹמֵד בְּקָרוֹב וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, וַאֲפִילּוּ בְּרִיחוּק מָקוֹם. וְכֵן אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּרִיחוּק מָקוֹם שָׁנִינוּ.

2 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא ״יֵאוֹתוּ״ יֵאוֹתוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ עוֹמֵד בְּקָרוֹב וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, וַאֲפִילּוּ בְּרִיחוּק מָקוֹם. וְכֵן אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּרִיחוּק מָקוֹם שָׁנִינוּ.

3 פסחים פתח ↗

וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״. ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ״ — זֶה עוּלָּא. ״וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״ — זֶה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה. וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְבָרְכִין עַל הָאוּר בֵּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן עַמָּא דָּבַר. מֵיתִיבִי: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִילַּת בְּרִיָּיתוֹ הוּא. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה — מְבָרֵךְ מִיָּד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סוֹדְרָן עַל הַכּוֹס. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאוּר שֶׁשָּׁבַת, כָּאן בְּאוּר הַיּוֹצֵא מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים. תָּנֵי חֲדָא: אוּר הַיּוֹצֵא מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים מְבָרְכִין עָלָיו, וְתָנֵי חֲדָא: אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כָּאן בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מְפַזְּרָן. רַבִּי חִיָּיא מְכַנְּסָן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי מְפַזְּרָן — חוֹזֵר וְסוֹדְרָן עַל הַכּוֹס, כְּדֵי לְהוֹצִיא בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ. וְאוּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהָא תַּנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וְהַמָּן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמַכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בּוֹ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאוּר וְהַפֶּרֶד. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאַיִל, וְהַשָּׁמִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָתָא בִּצְבָתָא מִתְעַבְדָא, וּצְבָתָא קַמַּיְיתָא מַאן עֲבַד? הָא לָאיֵ בְּרִיָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. אֲמַר לֵיהּ: אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂנָּה בִּדְפוּס וְיִקְבָּעֶנָּה כֵּיוָן. הָא לָאיֵ בְּרִיָּה בִּידֵי אָדָם הִיא. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאוּר דִּידַן, הָא בְּאוּר דְּגֵיהִנָּם. אוּר דִּידַן — בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אוּר דְּגֵיהִנָּם — בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאוּר דְּגֵיהִנָּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהָא תַּנְיָא: שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, וְגַן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ״, וּכְתִיב: ״תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם״. גַּן עֵדֶן, דִּכְתִיב: ״וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״. גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״. כִּסֵּא הַכָּבוֹד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ״. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ״יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ״! אָמְרִי, חֲלָלָהּ הוּא דְּנִבְרָא קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאוּר דִּידֵיהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאוּר דִּידֵיהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהַתַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוּר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת אֵין לוֹ כְּבִיָּיה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה״, וְאָמַר רַבִּי בְּנָאָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר ״כִּי טוֹב״ בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת — מִפְּנֵי שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ ״כִּי טוֹב״, חָזַר וּכְלָלוֹ בַּשִּׁשִּׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״. אֶלָּא: חֲלָלָהּ — קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאוּר דִּידֵיהּ — בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת. וְאוּר דִּידַן — בְּמַחְשָׁבָה עָלָה לִיבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁנֵי דְבָרִים עָלוּ בְּמַחְשָׁבָה לִיבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא נִבְרְאוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּיעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי אֲבָנִים וּטְחָנָן זוֹ בָּזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אוּר, וְהֵבִיא שְׁתֵּי בְהֵמוֹת וְהִרְכִּיב זוֹ בָּזוֹ וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פֶּרֶד בִּימֵי עֲנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר״. דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת, הָיוּ אוֹמְרִים: עֲנָה פָּסוּל הָיָה, לְפִיכָךְ הֵבִיא פְּסוּל לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי״, וּכְתִיב: ״אֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה״! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲנָה. וְדִילְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ?! אָמַר רָבָא: אָמֵינָא מִילְּתָא דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא לָא אַמְרַהּ, וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב פָּפָּא: אָמֵינָא מִילְּתָא דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא לָא אַמְרַהּ, וּמַנּוּ? רָבָא; אָמַר קְרָא: ״הוּא עֲנָה״ — הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, הַכְּתָב, וְהַמַּכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

4 רי"ף פתח ↗

מתני' דף נא: מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו:

5 ברכות פתח ↗

מִי שֶׁאָכַל וְכוּ׳. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח, אֲבָל בְּמֵזִיד, דִּבְרֵי הַכֹּל — יַחְזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.

8 ריטב"א על מגילה פתח ↗

מתניתין הכל כשרים לקרא את המגלה חוץ מחש"ו ר' יהודה מכשיר בקטן בגמרא דערכין פי' דהכל לאתויי נשים שכשרו' לקרא את המגלה דמשמע לקרות להוציא את אחרים וכבר כתבנוה לעיל. והאי קטן דאפליגו רבנן ור' יהודה דוקא קטן שהגיע לחינוך ובהא הוא דמכשיר ר' יהודה כדאיתא בגמ' בהדיא קטן שעדיין לא הגיע לחינוך הא לא חזי למידי וק"ל לרבואתא ז"ל אי בקטן שהגיע לחינוך הא מיחייב מדרבנן וכיון דמגלה מדרבנן היא אתי דרבנן ומפיק מדרבנן כדאמרי' בברכות במ"ש אשה מברכ' לבעלה דאכל שיעורא דרבנן וא"כ מ"ט דרבנן הכא ותו דלקמן תנן קטן אינו פורס על שמע ומיירי רבי יהודה בההיא ולא פליג בהא ובמס' סוכה ג"כ אמרו גבי הלל שאם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא או' שאין הקטן מוציאו ולא פליג בה ר' יהודה אלמא אע"ג דפורס על שמע וקריא' הלל דרבנן נינהו דכ"ע אין הקטן מוציא אע"ג שהגיע לחינוך. והנכון דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצוות כלל ואפי' מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות ולא עוד אלא שאפי' הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה וכדכתיבנא במס' ע"ז ולפי' אינו ראוי להוציא לאחרים אפי' במצות דרבנן שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרי' י"ח אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצוות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס. ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי' כזו שעשו אותה כאלו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפי' מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס וזה טעם כעיקר והלכתא כרבנן ואי ק"ל הא אמרינן בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ההיא בבן גדול היא ולא קתני אלא משום סופא דתבוא מארה דהוה בסופר מברך ובור יוצא אוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן הוא:

11 רי"ף פתח ↗

גרסינן בפרק כל הבשר חולין דף קה. אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע אחרונים אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא פירוש עצים דקים מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהמים החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ודוקא במים חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה:

12 חולין פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה? שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתְּכַח כִּי קוּרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כָּל מִלְחָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא.

13 חולין פתח ↗

אִיתְּמַר, חַמֵּי הָאוּר: חִזְקִיָּה אָמַר אֵין נוֹטְלִים מֵהֶן לַיָּדַיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי, וְאוֹכֵל טְהָרוֹת, וְאָמַר לִי כׇּל גְּדוֹלֵי גָּלִיל עוֹשִׂין כֵּן.

14 משנה ברורה פתח ↗

סז לאחד - בין שנוטל על שתי ידיו בב"א כגון ע"י אחר שיטול עליהן ובין שנוטל ידיו אחת אחת לעולם סגי ברביעית אחת בשתי ידיו מיהו אפילו אינו רוצה ליטול רק יד אחת כגון דהיה ידו אחת טהורה מכבר ג"כ אין לפחות משיעור רביעית תוספתא והובא בב"י ונראה משום שבכלי צריך רביעית לעולם דבפחות אין שיעור טהרה וכדלקמיה בסעיף י"ד אבל על יד אחת אין צריך לשפוך אותה כולה ולקמן בסי' קס"ב סעיף ד' העתקתי דברי האחרונים שכתבו דיש לנהוג שלא לפחות משיעור רביעית מים לכל יד ויד דבזה לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים הצריכים ליזהר:

14 רש"י על סוטה פתח ↗

דומיא דמים - אע"ג דלא גמרי ממצורע מיהו מינה ובה גמרי כלי דסוטה ממי סוטה ונהי דמי סוטה לרבנן לאו חיים נינהו דמכשרי בשאר מימות מיהת לא נשתנו וכלי נמי בעינן דלא נשתנה:

15 רי"ף פתח ↗

מים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים פירוש יש אומרים מים מלוחין שאין הכלב יכול ללקק מהם ויש אומרים מים עכורין שקרובין להיות כטיט הנדוק אמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיאן אין נט"י לחולין אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב ויקרא ט״ו:י״א וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך *גי' ד"תמכאן אמרו חכמים לנטילת ידים מן התורה

15 תוספות על ברכות פתח ↗

אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש - ויש ספרים דגרסי הני מילי לק"ש אבל לתפלה לא דקאמר רשב"ל פסחים מו. לגבל ולתפלה ד' מילין ונראה דלא גרסינן ליה דהוא הדין לענין צלותא נמי מטעם שלא יעבור זמן תפלה דמאי שנא ק"ש מתפלה וגם יש לקמן פרק מי שמתו ברכות ד' כב. בטלוה לנטילותא כדרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר שם ק"ש משמע דבכל ענין מותר וההיא דרשב"ל דאמר ולתפלה ד' מילין פירש רש"י להתפלל שם במנין:

16 תוספות על פסחים פתח ↗

כל שטיבולו במשקה צריך נטילה - פי' בקונ' אע"ג דקי"ל חולין דף קו. הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי"ל פרה פ"ח משנה ז כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ"ב דחולין דף לג. השוחט ולא יצא מהן דם כו' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ואמר נמי בסדר הסיבה ברכות דף מג. הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אע"פ שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אע"ג דאמרינן ידים פ"ב מ"א נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך חולין דף קו. וכ"ש אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית:

16 ריטב"א על חולין פתח ↗

אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשיאן אין נט"י כחולין אלא משום סרך אוכלי תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו משום סרך אוכלי תרומה ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי ליה מדאורייתא דכתיב וידיו לא שטף במים. והא דלא מייתי ליה מההיא דברכות דאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים וי"ל דההיא מדרבנן בעלמא. תדע דהא מייתי מיני' מים אחרונים ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן ואפי' לענין המברך:

17 רש"י על פסחים פתח ↗

צריך נטילת ידים - משום המשקין שהידים שניות וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין וכו':

18 ברכות פתח ↗

אָמַר חִיָּיא בַּר רַב: בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן, וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן. אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: בְּרִי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וְכֵן אֲמַר רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ.

20 רי"ף ברכות פתח ↗

וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים בחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש ואסיקנא משום רבי יהושע בן לוי עד לפרק בין לחולין בין לתרומה וכן הלכתא אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו אמר להו רבינא לבני שם דף קז. פקתא דערכות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עילוייהו כולי יומא איכא דאמרי דוקא בשעת הדחק ופליגא דרב ואיכא דאמרי ואפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים ואין מטבילין בה את הידים אין מטבילין בה את הידים דהוו להו שאובין ואין נוטלין בה את הידים דלא אתו

21 תוספות על תמורה פתח ↗

אלא אמר רב פפא לפי חשבון הכלים כלומר שנפל בשלשה כלים כנגד חשבון הלוגין ויוסף בן חוני היא ולפי זה רבנן לקולא פליגי והא דכי אתי רבין רבנן היא ומתניתין לאו בהכי מיירי דתימא רבי אליעזר היא ורבנן לחומרא פליגי כן פרש"י והקשה ה"ר שמואל מלוני"ל דאין זה שיטת הש"ס דמעיקרא לדברי רבי חייא בר אבא רבי אליעזר לקולא ורבנן לחומרא ולדברי רבינא רבי אליעזר לחומרא ורבנן לקולא סברת אמוראי הפוכה כזה לא מצינו ועוד היכי מצינו למימר דלרבנן שאיבה שהמשיכה כולה ואין במקוה מי גשמים אחרים שיהא כשר א"כ קשיא מפרק קמא דתענית דף יג. דאמר מועלין במרחצאות ואמרינן בגמרא עלה כל שהוא משום אבילות אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן וכל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר עד לימא מסייע ליה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט' באב וביוה"כ ואי בחמין טבילה מי איכא בחמין הא שאובין נינהו ואי כדברי רש"י דשאיבה מטהרת ברבייה בלא שום מי גשמים אם כן מצינו טבילה בחמין כגון שהמשיכן וע"ק מההיא דתנן במסכת מקוואות פ"ו מ"ח ב' מקוואות אחד עליון ואחד תחתון בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין בה מ' סאה ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ואי שאיבה מטהרת ע"י המשכה בלא מים אחרים למה לי נותן בעליון אפילו נתן בקרקע והמשיכן הוי טהור ועוד דתנן פ"ד דמסכת מקוואות מ"ד מי גשמים ומים שאובין שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה אם רוב מן הכשר כשר ואם רוב מן הפסול פסול מחצה למחצה פסול אימתי בזמן שנתערבו עד שלא יגיעו למקוה כו' והשתא למה לי נתערבו אפי' מים שאובין לבדן כשרין ע"י המשכה ושלח ה"ר שמואל שקיבל מרבותיו שאיבה שהמשיכוה כולה טהורה היינו כשיבואו במקוה אח"כ מי גשמים מ' סאה והשתא מיתרצא כל מה שהקשינו ושפיר הוי הך מילתא דרבין כר"א בן יעקב דלענין צירוף מ' סאה בעינן רוב הכשר וכן משמע מתוך לשון שאלתות דרב אחאי שכתוב מקוה אחד שנפל בו ג' לוגין מים שאובין פסול ואי אמשכינהו אבראי אגב מרזיבא ואזלי למקוה לא פסלי דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן שאיבה שהמשיכוה כולה טהורה ואיצטרופי מצטרפי למ' סאה דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר כו' אלמא משמע דאית ליה דשפיר מיתוקמי הני תרי מילי מילתא דרבי אליעזר בן יעקב ומילתא דרבין אלמא לא נגעי אהדדי ור"י השיב לו דשפיר מיתוקמא סוגיא דשמעתין לפרושי דמשמע ליה דלרבי אליעזר בן יעקב בעי רוב מי גשמים אבל אם רובן שאובין אפילו אם ירדו אח"כ מ' סאה מי גשמים לא מתכשר ומשום הכי פריך דמילתא דרבין לא מיתוקמא לא כר"א בן יעקב ולא כרבנן מיהו אומר ר"י דכל מה שהקשה לא קשה מידי דבכמה מקומות בהש"ס מצינו כן דמעיקרא היה מפרש מילתא דחד תנא להחמיר ואח"כ מפרשו להקל בפ"ק דקדושין דף לז. דבי ר' אליעזר אומר אף החדש דמיבעי ליה בהש"ס אי רבי אליעזר לקולא פליג או לחומרא פליג וההיא דתענית לא קשה מידי דלטעמיך נמי תיקשי דמצינו שפיר בחמין כגון שהמשיך י"ט סאה חמין לתוך כ"א סאה מי גשמים אי נמי ע"י עששיות של ברזל שהוחמו ונתנו למקוה כדאמרינן במסכת יומא דף לא: גבי טבילה דכ"ג ביוה"כ ושאר משניות שהבאתי דמסכת מקוואות אפשר לאוקומינהו כרבי אליעזר בן יעקב ועוד יש לומר מההיא דנותן לעליון עד שירדו בתחתון מ' סאה דאתא לאשמעינן דהיכא דיש במקוה מ' סאה מים כשרים אפי' ירדו בו ק' סאה מים שאובין לא יפסלוהו והנראה לפי האמת דאין לעשות מקוה כולהו שאוב ע"י המשכה דאפי' לפירש"י הלכה כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי אבל ע"י רבייה והמשכה כשר לכ"ע שאם יש במקוה כ"א סאה מים כשרים מותר למלאות בכתף תשע עשרה סאה ולעשות חריץ בקרקע ולערות שם ולהמשיכן למקוה עד שיתמלא כההיא דפ"ד דמסכת מקוואות שהבאתי דקתני אימתי בזמן שנתערבו עד שיגיעו למקוה הא אסיקנא דע"י רבייה והמשכה לכולי עלמא כשר ונראה דקתני שנתערבו עד שיגיעו למקוה לאפוקי היכא שהצינור שחקקו ולבסוף קבעו יורד למקוה בלא המשכה:

22 רי"ף פתח ↗

מכח גברא ואי מקרב לגבי דוולא דאתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא ואמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים אמר ליה רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא קפדיתו אשיעורא אמר ליה אין איכא דאמרי אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים ולא היא שאני התם דקאתו משירי טהרה איתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא ואמר רבא מגופת חבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנן נוטלין מהן לידים שק וקופה אע"פ שתיקנן אין נוטלין מהן לידים

25 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: לָא מִיסָּתְיֵיהּ דְּלָא גְּמִיר, מִימְחָא נָמֵי מָחֵי! וְהִלְכְתָא: אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל – צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, מַאֲכִיל – אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם.

26 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא לָא זִילַאי וְלָא זִיוַאי וְלָא זוּהֲמַאי יָדַעְנָא אֶלָּא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״ אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים, ״וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים״ אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים, ״כִּי קָדוֹשׁ״ — זֶה שֶׁמֶן, ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — זוֹ בְּרָכָה.

27 רי"ף פתח ↗

גרסינן בסוטה בפרק קמא דף ד: אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם שם אמר ר' חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים שם אמר רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא שנאמר יחזקאל ד׳:י״ג ויאמר ה' אלי ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים

27 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

מים הראשונים צריך שיגביה ידיו כו' עד כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו. כתב הראב"ד ז"ל והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ"ל:

29 כסף משנה על משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

וכתב הראב"ד הפליג בזה וכו' שאינה עקירה כלל עכ"ל. ואין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך:

30 זבחים פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּכִּיּוֹר? ״מִמֶּנּוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא בְּתוֹכוֹ; אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ בְּתוֹכוֹ?

1 אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריה למלוזמא של ציפורי. פי' שיהא כל כך סמוך לו שיהא ראוי להכיר אבל לא בעינן נשתמש בו ממש, ויש אומרים דנשתמש בו ממש בעינן. ופי' מלוזמא משקל.

2 אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות לומר דאי מיקלע ממילא מברך עליה אבל אהדורי לא מהדר. פי' ויש אומרים דהוא הדין נמי אבשמים דהנאה דנפשיה הוא.

3 גרסינן בפרק מקום שנהגו פסחים נד, א אמר ר' בנימן בר יפת אמר רבי יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואה מברך מיד רבי יהודה אומר סודרן על הכוס אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים שאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים לא.

4 רי"ף מ, א מתני'. מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור במקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו.

5 גמ' אמר רב זביד מחלוקת בששכח אבל במזיד יחזור במקומו ויברך. הנהו תרי תלמידי חד עבד בשוגג כבית שמאי אשכח ארנקא דדינרי. פי' אף על פי ששכח ונעקר ממקומו על ידי שכחה החמיר על עצמו כבית שמאי וחזר למקום שאכל ובירך. וחד במזיד עבד במזיד כבית הלל אכליה אריא. פי' וחד עבד במזיד, נעקר מן המקום במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך.

6 עד כמה הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעור עיכול אמר רבי יוחנן כל שאינו רעב מחמת אותה אכילה.

7 מתני' ועונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. פי' שמא להר גריזים בירך.

8 גמ' תניא אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין והני מילי בעידנא דקא מגמרי להו אבל בעידנא דמיפטרינהו עונין. הנכון בזה כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל בעידנא דאמרי הפטרה, ואשמועינן דאף על גב דקטן הוא כיון דתקון רבנן הכי דקטן מפטיר שפיר חזי לענות בתרייהו אמן, ואיכא דמפרש דמיפטרי עצמן מברכה.

9 אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב. פי' רגילין היו לסוך את ידיהם בשמן אחר מים אחרונים להעביר זוהמת הידים. אני ה' אלהיכם זו ברכה. פי' וכל הני אסמכתא נינהו.

10 סליק פירקא בסייעתא דשמיא

11 רי"ף מ, ב גרסינן בפרק כל הבשר חולין קה, א אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע. פי' נוטלין ידיהם, בין בכלי מתחתיהן לקבלם, בין שותתין על גבי קרקע. מים אחרונים אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע. פי' אין נוטלין ידיהם ויפלו על גבי קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן. איכא בינייהו קינסא פירוש עצים דקים. פי' דלמאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע, בקינסא שיהא על קרקע ויטול ידיו עליה בהכי סגי ליה, ולמאן דאמר בכלי, בעינן כלי ממש שיהו שותתין בו. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה.

12 חולין קה, ב אמצעיים רשות. אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. אמר רב יהודה בר חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאכל שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא העינים דנגעי ידיה בההוא מילחא וכי הדר נגעי ידיה בעיניה מסמי להו אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא ואי כל מילחא מיכל, פי' ואם מדד מלח מדוד מלשון וכל בשליש ישעיה מ, יב, בעי נטילת ידים.

13 חולין קו, א איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. פי' מים ראשונים. ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים אמר רבי יוחנן שאלתי את רבן גמליאל ברבי אוכל טהרות ואמר כל גדולי גליל עושין כן וקיימא לן כרבי יוחנן בהא.

14 חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי למישקל מינייהו במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור. פי' משום דאנן בעינן מים שלא נשתנו צורתן, דנטילת ידים דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור, והתם מסתברא דילפינן לה משום מים יתירא דכתיב בהו שמות ל, יח ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ומהכא דייקי דמים בהוייתן בעינן שלא ישתנו. וחמין על ידי האור לא חשיב שינוי שהרי היתה להם שעת הכושר, וחמי טבריא חשיב שינוי שאינן ראויין מתחלתן, והוא הדין למים מלוחין. כי פליגי דפסק מינייהו בבת בירתא. פי' חריץ קטן והמים פונין שם ואין בהן שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה ועולה בהם טבילה. מר סבר גזרינן אטו מנא ומר סבר לא גזרינן והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא.

15 רי"ף מא, א מים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין פירוש יש אומרים מים מלוחין הן שאין הכלב יכול ללוק מהן ויש אומרים מים עכורין שקרובין הן להיות כטיט הנדוק. פי' וכל הני מילי לסעודה, אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקי כדאיתא לעיל טו, א בהני אפילו לכתחלה נמי, מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה.

16 אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין. פי' דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. אלא משום סרך תרומה. פי' כדי שיהו אוכלי תרומה רגילין ליטול ידיהם שהידים שניות ופוסלות התרומה. ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. כלומר דרבנן הוא בעלמא. ורבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך דמייתי לה מדאורייתא דכתיב ויקרא טו, יא וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. פי' והתם ודאי טבילה בכל גופו בעי למימר, ומכל מקום כיון דאפקיה רחמנא בהאי לישנא דידיו, מכלל דאיכא טהרה לידים באפי נפשייהו. והא דלא מייתי לה מהאי קרא דאמרינן לעיל נג, ב והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, דהתם דרשא דרבנן בעלמא הוא דקרא לא איירי בידים ואסמכתא בעלמא הוא, תדע דהא מייתינן מיניה מים אחרונים ואילו לעיל פרישנא טעמא משום מלח סדומית.

17 אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. פי' דהא אמרינן לעיל כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה, וידים שניות ופוסלות תרומה. ואמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות בלבד ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.

18 אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאימנא קמי דרבי אמי ורבי אבין ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידיהון ולא ספו לי מינייהו ובריך כל חד וחד לחודיה שמע מינה תלת שמע מינה אין נטילת ידים לפירות ושמע מינה אין זימון לפירות. פי' מדלא יהבו לי לאכול כדי לאצטרופי עמהם להיות שלשה שאכלו. ושמע מינה שלשה שאכלו, כלומר בפירות, מצוה ליחלק. פי' ולברך כל אחד ואחד, והוא הדין בשנים שאכלו פת דגבי שנים לא שנא פת ולא שנא פירות וכאן וכאן אין זימון, ואמרינן לעיל דבריך כל חד וחד לחודיה. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בשהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא.

19 תנו רבנן קידוש ידים ורגלים עד לפרק. כלומר הפרק שבין חיבור היד עם הקנה שלה, וכן נראה בערכין בפרק האומר משקלי עלי יט, א מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו והוינן בה והתניא לקידוש ידים ורגלים עד לפרק, ומדמקשינן מינה שמע מינה פרק לחוד ומרפקו לחוד. פי' מרפקו הוא הפרק שבין קנה היד והזרוע שנקרא קוב"די. לחולין עד לפרק. כלומר שבין האצבעות והכף. לתרומה עד לפרק. פי' עד לפרק השני שבאמצע האצבעות, וכן מוכיח בירושלמי במסכת ברכות נח, ב דבחולין החמירו יותר משום שאוכלי תרומה זריזין הם, והכי נמי מוכח סידורא דהא מתניתין דנקיט חמור ראשון דהיינו קידוש ידים ואחרון אחרון קל.

20 רי"ף מא, ב חולין קו, ב אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו. פרש"י ז"ל ומתנה עליהן לאכילה, ובלבד שיזהר יפה שלא לטנפם ולא לטמאם, הא לא התנה עליהן אע"פ שהזהיר בהם לא מהנה. אמר להו רבינא לבני פיקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כל יומא איכא דאמרי דוקא בשעת הדחק ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב.

21 חולין קז, א אמר רבה האי אריתא דדלאי אין נוטלין מהן לידים ואין מטבילין בה את הידים אין מטבילין בה את הידים דהוו להו שאובין. פי' אריתא דדלאי חריץ שעושין סביבות היאור וממלאין אותו מן הנהר ואחר כך משקין השדה ממנו. ואין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא. כלומר אין כאן טבילה ולא נטילה, שכבר נסתלק כחו של הדולה מים מן הנהר לכאן בכלי, לאחר ששפכן כאן, ובתורת טבילה לא מהני דשאובה היא. ואי מקרב לגבי דולא. כלומר אי בשעה שנוטל ידיו הוא אצל הדולה, והדולה הוא שופך מים על ידיו. נוטלין מהם לידים. פי' דהשתא אתו מכח גברא, אף על פי שאין זה הדולה מתכוין לכך דלא בעינן בהא כונה דמאן דאתי מחמתיה, אי נמי דבשעה ששופך זה המדלה המים לתוך החריץ כל מי החריץ כולן מתנועעים בשפיכה זו וכולן כמאן דאתו מכח גברא, והני מילי בדולה ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו, אבל בנותן אותן חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרין דשאובה שהמשיכוה כשרה לכולי עלמא לענין נטילת ידים מיהת. ואי בזע דולה בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. פי' דהשתא לא מהני מתורת נטילה דליכא כלי, ואנן בעינן כלי דומיא דקידוש ידים ורגלים. אבל מטבילין בה את הידים דמילף לייפי. פי' דחשיבי כמחוברין לענין נטילת ידים מיהת מפני הדולה ששופך ליאור ושופך בחריץ.

22 רי"ף מב, א ואמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. פי' רביעית לוג והיינו ביצה ומחצה. אמר ליה רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא. פי' ליטול מכלי. קפדיתו אחזותא. פי' שיהא בו מראה מים לאפוקי נפלו בו מי פירות ושינו מראיהן. קפדיתו אשיעורא. כלומר שיהא בו שיעור רביעית. אמר ליה אין איכא דאמרי אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דקא אתו משירי טהרה. פי' וליכא לפרושה בבת אחת דמאי שירי איכא, אלא בנוטלין בזה אחר זה בלא הפסק כגון שמערה עליהם מצרצור קטן ואין קילוח פוסק ממנו והיינו שירי טהרה, דאמרינן בהא ניצוק חיבור, וקולא הוא שהקלו חכמים בנטילה זו, וראיה לדברינו דבזה אחר זה עסקינן הא דקתני התם בסופה דההיא, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית, אלמא בזה אחר זה עסקינן. ומענין זה שמערה בלא הפסק הוא מה שאמרנו גם כן שם, מחצי לוג לשלשה לחמשה ומלוג לעשרה ולמאה. אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא. פי' שם כלי נטלא מחזיק רביעית.

23 ואמר רב מגופת חבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים תניא נמי הכי מגופת חבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים. פי' חקקה לקבל רביעית נוטלין הימנה לידים, ואע"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגוה עבידא. חמת וכפישה שהן של עור שתיקנן נוטלין ממנה לידים שק וקופה. פי' אף על פי שמקבלין טומאה וחשיבי ככלי לקבל טומאה. אין נוטלין מהם לידים. פי' דלא חשיבי כלי לענין נטילת ידים מפני שאין דרכן במים.

24 איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע בפת או לא ומסקנא אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות. פי' אוכלי חוליהן בטהרה דלא זהירי בחולין כתרומה.

25 חולין קז, ב איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או לא ומסקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים. פי' דתקנתא דתקינו דרבנן ליטול ידים, על האוכל גזרו ולא על המאכיל, לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן.

26 אמר רב יהודה אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. פי' דמסתמא לא נטל ידיו, פי' שאין בדעתו לאכול עמהם. והשמש מברך על כל כוס וכוס. פי' דנמלך הוא על כל כוס וכוס. ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה רבי יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פי' דליכא אדם חשוב נמלך הוא על הכל ואפילו על הלחם, ואי איכא אדם חשוב על הלחם אינו נמלך דסמכא דעתיה שבידו ליטול ממנו לאכילה, אבל על היין דחשיב נמלך לפיכך מברך על כל כוס וכוס. תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. פי' שמא ישפך היין על השולחן אם בעוד שהכוס בידיו נוטל דבר אחר. והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.

27 רי"ף מב, ב גרסינן בסוטה בפירקא קמא ד, ב אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא ולא תתעכב בו משום דידים מזוהמות פסולות. פי' דתנן במסכת ידים שצריך לשפוך מים על ידיו שתי פעמים וחיישינן שמא נטל את הראשונים חוץ לפרק והוא לא הקפיד על השניים אלא עד הפרק ויחזרו ראשונים ויטמאו את הידים. פסולות פי' לברכה. תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים.

28 אמר רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב כאוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' אליו ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. פי' רבינו חננאל ז"ל קרי ביה לח מים.

29 גרסינן ביומא בפרק אמר להם הממונה ל, א תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חבירו והפליג. כלומר שנתעכב שם הרבה והסיח דעתו, נוטל שני ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים. פי' משום חשד. ובתר הכי מפרש כיצד נוטל מבפנים. נכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. פי' לאחר שנטל. אמר רב חסדא לא אמרו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. כלומר שאין אדם מיסב עד שיטול. אמר רב נחמן בר יצחק אנא אפילו לשתות משום דמידע ידעי דאנינא דעתאי.

30 בדברי הגאונים ובהלכות הרב ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה, פי' שאינן אלא נקיות בעלמא, ועל מים ראשונים מברך על נטילת ידים. כתב בעל הלכות ז"ל מותר להטביל ידיו בתוך הכלי, ומביא ראיה ממה שאנו אומרים בפ"ב דזבחים כא, א מהו לקדש ידים ורגלים בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דילמא כיון דאיכא ורחצו רחיצה מיקרי ולא איפשיטא, ודוקא בקידוש ידים ורגלים הוה מספקא להו משום דכתיב ממנו אבל בנטילת ידים אפילו בתוכו מותר דרחיצה מיקרי. ואיכא דמקשי עליה מהא דאמרינן בפרק אלו דברים אריתא דדלאי אין מטבילין בו לידים דהוו להו שאובין, ויש לומר דשאני אריתא דדלאי דאין מטבילין דהיא בקרקע ובעינן בה כל דין מקוה ארבעים סאה ושלא יהו שאובין, אבל כשהן בכלי לא שנא ממנו ולא שנא מתוכו על ידי הטבילה מותר. ושמעתי בשם הגאונים ז"ל שמי שמטביל ידיו בנהר או בכלי מברך על טבילת ידים.

12 ברכות פתח ↗

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזֵל בְּשַׁיַּירְתָּא, אֲכַל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בָּרֵיךְ. אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבֵיד? אִי אָמֵינָא לְהוּ ״אִנְּשַׁאי לְבָרֵךְ״, אָמְרוּ לִי: בָּרֵיךְ, כׇּל הֵיכָא דִּמְבָרְכַתְּ — לְרַחֲמָנָא מְבָרְכַתְּ. מוּטָב דְּאָמֵינָא לְהוּ: אִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אֲמַר לְהוּ: אִנְטַרוּ לִי, דְּאִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָזֵיל וּבָרֵיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא.

14 ריטב"א על חולין פתח ↗

חמי טברי' חזקיה אמר אין נוטלין מהן ור"י אומר כל גופו טובל בהן וכו' אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דאסור ולאו משום חמימות דהא אסיקנא אפי' היד סולדות בהן מותר למים ראשונים. אלא משום שהם מרים ואפי' לשתיית בהמה א"נ משום דבעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דחולין ותרומה דמיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם ילפי' דבעי' מים שלא נשתנו צורתן משום דכתיב מים תרי זימנא ונתת שמה מים ירחצו מים וחד מינייהו מיותר לדרשה דבעי' מים כהווייתן. וחמי האור לא חשיב שינוי שהרי חוזרין כמות שהיו אבל חמי טברי' שהן מוכנין מתחלתן חשיב שינוי כך פי' רבינו ז"ל.

15 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

ומים אחרונים אין מברכין עליהן כו' עד ביותר. כתב הראב"ד ז"ל אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשי דברים נכונים הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר עכ"ל:

15 פסקי הרא"ש על ברכות פתח ↗

הנכנס לישן על מטתו אומר שמע עד והיה אם שמוע ור"ח ז"ל כתב גם פרשה שניה לפי שיש בה בשכבך ובקומך ואפשר דגרסינן שמע והיה אם שמוע ומברך ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי י"ר מי"א שתשכיבני לשלום ותעמידני לחיים ולשלום ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים ותהא מטתי שלמה לפניך והאר עיני פן אישן המות בא"י המאיר לעולם כולו בכבודו וכי מיתער לימא הכי אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי עד בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים וכי שמע קול תרנגולא לימא ברוך שנתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שתרנגול מבין גם כן ובערבי קורין לתרנגול שכוי התקינו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול התרנגול ומיהו אם לא שמע קול התרנגול יכול לברך ברכה זו שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה והבנה וברא לנו כל צרכינו דאף אם ישן אדם בבית אפל יבחין ביאת היום ע"י קול התרנגול וכי לובש לימא ברוך מלביש ערומים וכי מנח ידיה לעיניה אומר ברוך פוקח עורים וכי תריץ ויתיב אומר ברוך מתיר אסורים וכי זקיף אומר ברוך זוקף כפופים וכי נחית לארעא אומר ברוך רוקע הארץ על המים וכי מסיים מסאני אומר ברוך שעשית לי כל צרכי וכי מסגי אומר ברוך המכין מצעדי גבר וכי אסר המייניה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה וכי פריס סודרא ארישיה אומר ברוך עוטר ישראל בתפארה כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו על נטילת ידים לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה. תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל וראוי היה לברך על נקיות ידים אלא על שם שתיקנו בנטילת ידים לאכילה לברך ענט"י לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא לכך תיקנו נמי לברך על נטילת ידים. ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים דחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפלה כדאמר לעיל פ"ב ברכות דף טו. דכתיב ארחץ בנקיון כפי. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפלת המנחה ובתפלת הערבית אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים אבל כל היום כשעושה צרכיו אין צריך לברך כי אם אשר יצר דלא נתקנה ברכת על נטילת ידים כי אם לסעודה ולתפלה כי הך דהכא. כי משי אפיה אומר ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועון ולא לידי בזיון ולא לידי נסיון ולא ישלוט בי יצר הרע וכוף את יצרי להשתעבד לך ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל ולעיל בפרק שלשה שאכלו ברכות דף מו. פירשו התוספות שיש בברכה זו מעין פתיחה סמוך לחתימה כל הנך ברכות שהן להנאתו כמו מלבוש ערומים ועוטר את ישראל ושעשית לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו ערום אינו מברך אותם והאידנא נהגו לברך אלו הברכות על הסדר אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכן והא דאמרינן פסחים ז: כל הברכות כולן מברכים עליהם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להקדוש ברוך הוא תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן. מיהו מלשון שסדרם הגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ולתפלה:

16 רש"י על שבת פתח ↗

עסקניות הן - ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה:

16 רש"י על נדה פתח ↗

לא שטף במים - מילתא אחריתי היא למילף לנטילת ידים לאכילה מהכא. אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א"כ הסיטו בגלוי בידיו ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו מידי דהוה אנבלה בקומטו שהיא מטמאה במשא דהא מ"מ הרי הוא נושא את הטומאה. ל"א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע"ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו. ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב:

17 תוספות על פסחים פתח ↗

20 משנה ברורה פתח ↗

עה ולכתחלה יכוין - והמ"א כתב לפסול אף בדיעבד אם לא כוונו כלל עי"ש אבל הגר"א בקנ"ח ס"ז הסכים כהסוברין דבלא כונה כשר וכן הוא דעת רוב הראשונים ובדיעבד בודאי יש להקל כשאין לו מים ליטול שנית כדעת המחבר אח"כ מצאתי שכן כתב במאמר מרדכי:

27 תוספות על חולין פתח ↗

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' - בברכות בסוף פרק אלו דברים ברכות דף נג: ושם דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין דף יז. דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:

27 רש"י על סוטה פתח ↗

צריך להשפיל ידיו למטה - כדי שתרד הזוהמא של תבשיל שבידיו שהרי להעביר הזוהמא הן:

29 רש"י על יומא פתח ↗

והפליג - שהה:

« רא"ה על ברכות נ״ג ×¢×´× רא"ה על ברכות נ״ד ×¢×´× »