קאסוטו על שמות כ״ז:כ׳

« קאסוטו על שמות כ״ז:י״ט קאסוטו על שמות כ״ז:כ״א »

1 קאסוטו על שמות פתח ↗

מה הם הבגדים לבני אהרן, ייאמר להלן בכתוב. והם, האומנים האלה, יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש, לעשות בהם את בגדי הקודש לאהרן ולבניו כפי שיתבאר בפרטות בכתובים הבאים.

2 קאסוטו על שמות פתח ↗

חלק ג: המשכן והעבודה36על הדעות החדשות בעניין המשכן עי': W. F. Albright, FSAC, p. 203; F. M. Cross, BAr 10 1947, pp. 45–68. כ"ה–מ'פרשה ראשונה: הוראות למלאכת המשכן כ"ה, א' – ל"א, י"חסדר תרומה

3 קאסוטו על שמות פתח ↗

פיסקה רביעית: המנורה כ"ה, ל"א–מ'עיקר המנורה מבחינת שימושה הם הנרות פס' ל"ז שהאור נובע מהם. כמובן, אין פירוש השם נר כאן כהוראה המאוחרת שקיבל שם זה בזמננו. גם בלשון המקרא וגם בלשון המשנה והתלמוד מציין השם נר דבר שונה לגמרי ממה שרגילים היום לכנות בשם זה. ה"נר" הקדום הוא נר של שמן, וצורתו שונה במקצת בתקופות השונות. הצורה הקדומה ביותר והפשוטה ביותר היתה מעין קערית קטנה, עגולה, עשויה חרס, ולה מעין פה נוצר על ידי קיפול שוליה במקום אחד, ומן הפה בולט ראש הפתילה הטובלת. בשמן שבתוך הקערית. כדי שאור הפתילה הדולקת בבליטתה מן הפה יאיר מלמעלה למטה את מה שהאדם רוצה לראות, היה מן הצורך להניח את הנר על חפץ גבוה במידה מספקת. ולסדרו באופן שהחפץ המשמש בסיס לא יאפיל מלמטה על שלהבת הפתילה. לפיכך קל היה להעלות על הדעת את הרעיון ליצור צורה יותר מושלמת של נר: נר ובסיס מחוברים יחד. וכבר בתקופת הברונזה המאוחרת נהוגות היו בארץ ישראל ובסוריה. יחד עם הנרות הפשוטים בעלי הצורה האמורה, גם מנורות מורכבות, כגון אלו שנמצאו, למשל, בתענך ובאוגרית, מנורות של חרס שצורתן למעלה צורת קערה עגולה גדולה, המשמשת בית קיבול לשמן. ועל שוליה מסביב כמה פיות, על הרוב שבעה,43על המנורות בעלות שבעה פיות עי', למשל: E. Sellin, Eine Nachlese aus dem Tell Ta'annek in Palästina, Wien 1905, Abb. 19; W. F. Albright AASOR 12, New Haven 1932, p. 71. Pl. 23.3; Grant–Wright, Ain Shems 5, Haverford 1939, p. 142; Lamon–Shipton, Megiddo 1, Chicago 1939, p. 171, pl. 37, 16; J. Carson Wampler, Tell en–Nasbe 2, Berkeley–New Haven 1947, p. 45, pl. 71, 1625; C.F.A. Schäffer, Ugaritica 2, Paris 1949, fig. 52, 29; fig. 71, 15; fig. 114, 1, 7. נ. גליק, עבר הירדן המזרחי, ירושלים תש"ו 116. ובכל פה ופה היה אפשר לשים פתילה ולהדליקה; מתחת לקערה היה הכלי הולך ומצטמצם כדי ליצור בית יד נוח לאחיזה, ומלמטה מתרחב שוב ויוצר מעין בסיס ראוי להיות מונח על שטח שטוח. וכן נמצאו בסוריה ובארץ ישראל, בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל הקדומה, קערות בעלות שבעה פיות, בלי יסוד. בשכבות שייכות לתקופת הברזל הקדומה נמצאו עוד, למשל בבית שאן ובמגידו, כנים של מתכת, העשויים לשאת נר על ראשם:

4 פסחים פתח ↗

אֵין הַכְרָעַת שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַחְלוֹקֶת שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה סְאָה חוּלִּין טְמֵאִין. אֲבָל נָפְלָה לְמֵאָה חוּלִּין טְמֵאִין — דִּבְרֵי הַכֹּל תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְתַחְתֶּיהָ מֵאָה חוּלִּין טְמֵאִין — מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטׇהֳרָה — יַצִּיל, וְאִם לָאו — תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד. הַאי ״מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ״, מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רָבָא: אֵיפוֹךְ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּכְלִי שֶׁתּוֹכוֹ טָהוֹר וְגַבּוֹ טָמֵא. מַהוּ דְּתֵימָא נִיגְזוֹר דִּילְמָא נָגַע גַּבּוֹ בִּתְרוּמָה, קָא מַשְׁמַע לַן. הַדְרָן עֲלָךְ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר מַתְנִי׳ כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכֵר לַנׇּכְרִי, וּמוּתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ — אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לְרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. גְּמָ׳ כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל — מַאֲכִיל, הָא כׇּל שָׁעָה שֶׁאֵינוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל — אֵינוֹ מַאֲכִיל. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָא אִיכָּא חָמֵשׁ דְּאֵינוֹ אוֹכֵל — וּמַאֲכִיל. דִּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ! וְאֶלָּא מַאי, רַבִּי מֵאִיר הִיא? הַאי ״כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל מַאֲכִיל״ — ״כׇּל שָׁעָה שֶׁאוֹכֵל מַאֲכִיל״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: מַתְנִיתִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא. דִּתְנַן, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חוּלִּין נֶאֱכָלִין כׇּל אַרְבַּע, תְּרוּמָה כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְהָכִי קָאָמַר: כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל כֹּהֵן בִּתְרוּמָה, יִשְׂרָאֵל מַאֲכִיל חוּלִּין לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת. לְמָה לִי לְמִיתְנָא בְּהֵמָה, לְמָה לִי לְמִיתְנָא חַיָּה? צְרִיכָא. דְּאִי תְּנָא בְּהֵמָה — דְּאִי מְשַׁיְּירָא חָזֵי לַהּ. אֲבָל חַיָּה, דְּאִי מְשַׁיְּירָא קָמַצְנְעָא לַהּ — אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא חַיָּה — מִשּׁוּם דְּאִי מְשַׁיְּירָא מִיהַת מַצְנְעָא. אֲבָל בְּהֵמָה, זִימְנִין דִּמְשַׁיְּירָא וְלָא מַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ, וְקָאֵי עֲלֵיהּ בְּ״בַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא״ — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. עוֹפוֹת לְמָה לִי? אַיְּידֵי דִּתְנָא בְּהֵמָה וְחַיָּה, תְּנָא נָמֵי עוֹפוֹת. וּמוֹכְרוֹ לְגוֹי. פְּשִׁיטָא! לְאַפּוֹקֵי מֵהַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֲמֵצוֹ לְגוֹי אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּכְלֶה קוֹדֶם פֶּסַח. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל — מוּתָּר לִמְכּוֹר. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כּוּתָּח וְכׇל מִינֵי כוּתָּח — אָסוּר לִמְכּוֹר שְׁלֹשִׁים יוֹם קוֹדֶם לַפֶּסַח. וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא שֶׁחֲרָכוֹ קוֹדֶם זְמַנּוֹ. וְקָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: חֲרָכוֹ קוֹדֶם זְמַנּוֹ — מוּתָּר בַּהֲנָאָה אֲפִילּוּ לְאַחַר זְמַנּוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, לְשָׁעוֹת דְּרַבָּנַן. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַדֵּשׁ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אֲפִילּוּ בְּחִיטֵּי קוּרְדִּנְיָתָא — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין. וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִצְוָתוֹ בִּשְׂרֵיפָה, בַּהֲדֵי דְּקָא שָׂרֵיף לֵיהּ לִיתְהֲנֵי מִינֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר חִזְקִיָּה: מִנַּיִן לְחָמֵץ בַּפֶּסַח שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״ — לֹא יְהֵא בּוֹ הֶיתֵּר אֲכִילָה: טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״, הָא לָא כְּתַב ״לֹא יֵאָכֵל״, הֲוָה אָמֵינָא: אִיסּוּר אֲכִילָה — מַשְׁמַע, אִיסּוּר הֲנָאָה — לָא מַשְׁמַע. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֵאָכֵל״, ״לֹא תֹאכַל״, ״לֹא תֹאכְלוּ״ — אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה מַשְׁמַע, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה. דְּתַנְיָא: ״לֹא תֹאכְלוּ כׇּל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנׇכְרִי וְגוֹ׳״, אֵין לִי אֶלָּא לַגֵּר בִּנְתִינָה וְלַגּוֹי בִּמְכִירָה. לַגֵּר בִּמְכִירָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה אוֹ מָכֹר״. לַגּוֹי בִּנְתִינָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי״. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: אֶחָד גֵּר וְאֶחָד גּוֹי, בֵּין בִּמְכִירָה בֵּין בִּנְתִינָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּבָרִים כִּכְתָבָן: לַגֵּר בִּנְתִינָה וְלַגּוֹי בִּמְכִירָה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כִּדְאָמַר רַבִּי מֵאִיר, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ וּמָכֹר״. ״אוֹ״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִדְבָרִים כִּכְתָבָן. וְרַבִּי מֵאִיר? ״אוֹ״ לְהַקְדִּים נְתִינָה דְגֵר לִמְכִירָה דְּגוֹי. וְרַבִּי יְהוּדָה? הָא לָא צָרִיךְ קְרָא: כֵּיוָן דְּגֵר אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, וְגוֹי אִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחֲיוֹתוֹ, לָא צְרִיךְ קְרָא, סְבָרָא הוּא. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֶחָד גֵּר וְאֶחָד גּוֹי, בֵּין בִּמְכִירָה בֵּין בִּנְתִינָה. מִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵא נְבֵילָה בַּהֲנָאָה — הָא כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֲסוּרִין בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בַּהֲנָאָה. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: לִדְבָרִים כִּכְתָבָן הוּא דַּאֲתָא — הָא כׇּל אִיסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה מְנָא לֵיהּ דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לַּכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ״.

1 פיסקה עשירית: הוראות ראשונות בעד הכהונה כ"ז, כ'–כ"ח, ה' סדר תצוה

2 מתחילה כאן שורה של פיסקות שייכות לכהנים ולעבודתם במשכן. והן פותחות, כדוגמת פתיחתן של ההוראות לעשיית המשכן כ"ה. א' ואילך בלשון לקיחה, ודווקא בשתי המשמעויות שבהן בא שם הפועל לקח: משמעות הפרשת דבר לשם תרומה לעבודת הקודש כ"ז, כ': ויקחו אליך שמן זית זך, ומשמעות קבלת הדבר המופרש מידי תורמי התרומה כ"ח, ה': והם יחו את הזהב וגו'. ההקבלה בין שתי השורות של ההוראה ברורה.

3 פיסקה זו כוללת שלוש פניות אל משה, המתחילות שלשתן במלה ואתה, ואחריה פועל בעתיד או ציווי. והראשונה שבהן, החוזרת כמעט מלה במלה בויק' כ"ד, ב'־ג', שייכת להעלאת נר תמיד. למעלה, בפיסקת המנורה כ"ה, ל"א–מ', מדובר רק על צורתה של המנורה ועל אופן סידור נרותיה עליה. ובפס' ל"ז שם, כשנאמר והעלה וגו', נאמר בסתם: והעלה המעלה, מי שיהיה. רק כדי לציין מיד איזהו מקומם ואיזהו כיוונם של הנרות על קני המנורה. וכל זה שייך לעשיית המנורה ולקשר כליה אליה מלכתחילה. ואילו בפיסקה חדשה זו מתייחד הדיבור על דרך שימושם של הנרות בעבודה המתמדת של המקדש, בכל יום ויום.

4 ואתה, משה, תשמע נא לפקודות שאני מוסר לך במיוחד, ושעליך להשגיח על קיומן: ולפי פקודתי תצוה את בני ישראל, ויקחו, כדי שיקחו, מתוך מה שיש להם, ויביאו אליך, מלבד השמן שיתרמו כתרומה חד־פעמית כפי נדבת לבם כ"ה, ב', ו' להקמת המשכן ולהתחלת עבודתו, עוד תרומה מתמדת המוטלת עליהם בכל זמן, תרומת שמן זית זך כתית, עשוי על ידי כתישת הזיתים במכתש ולא על ידי דריכתם בבית הבד, שישמש למאור, כלומר להעלות נר תמיד. השם נר בא כאן בהוראה קיבוצית, נרות, או מנורה, והמלה תמיד כשהיא לעצמה ניתנת להתפרש על שתי פנים: או תמיד בלי הפסקה, כלומר שלא יכבה הנר לעולם, לא ביום ולא בלילה, או תדיר, כלומר שיהיה הנר דולק בכל לילה ולילה, ולא יחסר אורו בשום לילה, כדוגמת פירושו של הביטוי עולת תמיד. לפי פשוטו של מקרא נראה יותר הפירוש השני, שהרי נאמר בפס' כ"א: מערב עד בוקר, וכן בויק' כ"ד, ג'; והשווה עוד שמות ל', ז'־ח', וגם שמ"א ג', ג': ונר אלהים טרם יכבה. ביום לא היה צורך באור המנורה, הואיל ודרך המסך היה האור החיצוני נכנס במידה מספקת, ועוד שהיו הכהנים יכולים להרים את המסך כדי להאיר את הקודש פנימה. אין להקשות שבמדבר לא היה אפשר להשיג שמן זית זך כתית, שהרי כמות מועטת ככמות הדרושה להדלקת המנורה היה אפשר להשיג מידי השיירות העוברות דרך המדבר. ועוד שמצוה זו ניתנה לדורות פס' כ"א: חקת עולם לדורותם.

« קאסוטו על שמות כ״ז:י״ט קאסוטו על שמות כ״ז:כ״א »