קאסוטו על שמות ל״ג

« קאסוטו על שמות ל״ב:ל״ה קאסוטו על שמות ל״ד:א׳ »

1 פסחים פתח ↗

אֶלָּא מַעֲלָה. הָכִי נָמֵי — מַעֲלָה. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: טָבַל וְעָלָה — אוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. בִּתְרוּמָה אִין, בְּקָדָשִׁים לָא. אַמַּאי, טָהוֹר הוּא? אֶלָּא מַעֲלָה. הָכִי נָמֵי — מַעֲלָה. אָמַר רַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״וְהַבָּשָׂר״, לְרַבּוֹת אֶת הָעֵצִים וּלְבוֹנָה. עֵצִים וּלְבוֹנָה בְּנֵי אִיטַּמּוֹיֵי נִינְהוּ?! אֶלָּא מַעֲלָה. הָכָא נָמֵי — מַעֲלָה. מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים, בְּכוּסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. חַלּוֹת הַתּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ — אֵין יוֹצֵא בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק — יוֹצְאִין בָּהֶן. גְּמָ׳ תָּנָא: כּוּסְּמִין — מִין חִיטִּין, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן — מִין שְׂעוֹרִין. כּוּסְּמִין — גּוּלְבָּא, שִׁיפוֹן — דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל — שֻׁבְילֵי תַעֲלָא. הָנֵי אִין, אוֹרֶז וְדוֹחַן — לָא. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״. דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ — אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ, אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹסֵר בְּאוֹרֶז וְדוֹחַן מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ. אִיבַּעְיָא לְהוּ ״שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ״? דְּקָדֵים וּמַחְמִיץ, אוֹ דִילְמָא: ״קָרוֹב לְהַחְמִיץ״ — הָוֵי, חָמֵץ גָּמוּר — לָא הָוֵי. תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: קַרְמִית חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה. מַאי קַרְמִית? אָמַר אַבָּיֵי: שֵׁיצְנִיתָא. מַאי שֵׁיצְנִיתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: שֵׁיצְנִיתָא דְּמִשְׁתַּכְחָא בֵּינֵי כַּלָּנְיָתָא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ — אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת. יָתֵיב רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ קַמֵּיהּ דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין, וְיָתֵיב רַב אִידִי בַּר אָבִין וְקָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אֲמַר לֵיהּ, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ וְגוֹ׳״. דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה — חַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת. וְהָא, הוֹאִיל וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, דְּהָוְיָא לַיהּ מַצָּה עֲשִׁירָה — אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: הִמְחָהוּ וּגְמָעוֹ, אִם חָמֵץ הוּא — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאִם מַצָּה הוּא — אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. וְהָא הָכָא, דְּאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת? אִיתְּעַר בְּהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ: מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מֵי פֵירוֹת, וּמֵי פֵירוֹת אֵין מַחְמִיצִין. יוֹצֵא בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר וְכוּ׳. דְּמַאי הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְנִכְסֵיהּ הָוֵי עָנִי וְאוֹכֵל דְּמַאי — הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! דְּכֵיוָן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ חוּלִּין הָוֵי! לָא צְרִיכָא — שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁיבֳּלִים, וְנִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא נִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁיבֳּלִים — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״. מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי לִיפְּטַר? אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כׇּל תְּרוּמַת ה׳״. וּמָה רָאִיתָ?! הַאי אִידְּגַן, וְהַאי לָא אִידְּגַן. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב. וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מַצָּה שָׁוָה לְכׇל אָדָם בָּעֵינַן, קָא מַשְׁמַע לַן — ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן שֶׁזְּרָעוֹ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי. מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לְעוֹלָם דְּנִפְדּוּ, וּמַאי לֹא נִפְדּוּ — שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּב אֲסִימוֹן, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף״ — דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ צוּרָה. וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּטֶבֶל שֶׁלֹּא נִתְקַן. כׇּל טֶבֶל נָמֵי הָא לֹא נִתְקַן! אֶלָּא: בְּטֶבֶל שֶׁלֹּא נִתְקַן כׇּל צוֹרְכּוֹ. שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וַאֲפִילּוּ מַעְשַׂר עָנִי, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״ — מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ״, יָצָא זֶה שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל חָמֵץ״, אֶלָּא מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל טֶבֶל״. וְאִיסּוּרָא דְחָמֵץ לְהֵיכָן אֲזַלָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא מַנִּי, רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

3 פסחים פתח ↗

וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּשֵׁית! כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָא דְרַבָּנַן עִילָּוֵיהּ — כִּדְאוֹרָיְיתָא דָּמְיָא, וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְלָא מָצֵי מְבַטֵּיל. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אֲפִילּוּ בְּחִיטֵּי קוּרְדִּנְיָתָא — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשִׁין. וּלְבָתַר אִיסּוּרָא לָא מָצֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ? וְהָא תַּנְיָא: הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב. בִּשְׁלָמָא שַׁבָּת, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אֶלָּא יוֹם טוֹב — בָּתַר אִיסּוּרָא הוּא! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּתַלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ עָסְקִינַן, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ עִיסָּה מְגוּלְגֶּלֶת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ. קָדֵים וּמְבַטֵּיל לַיהּ מִיקַּמֵּי דְּתַחְמִיץ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: הָיָה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה. כֵּיוָן שֶׁרָבְתָה מַצָּה — מוּתֶּרֶת. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּיָדַע בַּהּ דְּחָמֵץ הִיא — כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי? אֶלָּא דְּלָא יָדְעִינַן בָּהּ אִי חָמֵץ הוּא אִי מַצָּה הוּא — מַאי אִירְיָא כִּי רָבְתָה מַצָּה? אֲפִילּוּ כִּי לֹא רָבְתָה מַצָּה נָמֵי, נֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא. מִי לָא תְּנַן: מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְהֵמָה — לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בְּהַר הַבַּיִת — חוּלִּין. בִּירוּשָׁלַיִם, בִּשְׁעַת הָרֶגֶל — מַעֲשֵׂר, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה — חוּלִּין. וְאָמַר רַב שְׁמַעְיָה בַּר זֵירָא: מַאי טַעְמָא — הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם עֲשׂוּיִין לְהִתְכַּבֵּד בְּכׇל יוֹם. אַלְמָא אָמְרִינַן: קַמָּאֵי קַמָּאֵי אָזְלִי לֵיהּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ. הָכָא נָמֵי, נֵימָא: קַמָּא קַמָּא אָזֵיל, וְהַאי דְּהָאִידָּנָא הוּא. שָׁאנֵי הָכָא דְּעִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ. אִי עִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ, כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי? אָמַר רַבָּה: לָא תֵּימָא שֶׁרָבְתָה מַצָּה, אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ. אִי הָכִי, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה — אִיגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּוַדַּאי חָמֵץ מְעַלְּיָא הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ, אָמְרִינַן: כׇּל יוֹמָא וְיוֹמָא נַהֲמָא חַמִּימָא אֲפָה, וּשְׁדָא עִילָּוָיהּ וְעָפְשָׁא טְפֵי. וּמִי אָזְלִינַן בָּתַר בָּתְרָא? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: תֵּיבָה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר, אִם רוֹב חוּלִּין — חוּלִּין, אִם רוֹב מַעֲשֵׂר — מַעֲשֵׂר. וְאַמַּאי? לֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן בַּסּוֹף. רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ צִיבּוּרִין צִיבּוּרִין. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּאִישְׁתְּכַח בְּגוּמָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? רַב פַּפֵּי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אוֹמֵר ״לְבַעֵר חָמֵץ״. רַב פָּפָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: ״עַל בִּיעוּר חָמֵץ״. בִּ״לְבַעֵר״ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּוַדַּאי לְהַבָּא מַשְׁמַע. כִּי פְּלִיגִי בְּ״עַל בִּיעוּר״. מָר סָבַר: מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, וּמָר סָבַר: לְהַבָּא מַשְׁמַע. מֵיתִיבִי: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״! הָתָם, הֵיכִי נֵימָא? נֵימָא ״לָמוּל״ — לָא סַגִּיא דְּלָאו אִיהוּ מָהֵיל? אֲבִי הַבֵּן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִין הָכִי נָמֵי. מֵיתִיבִי: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה״! הָתָם נָמֵי, הֵיכִי נֵימָא? נֵימָא ״לִשְׁחוֹט״ — לָא סַגִּיא דְּלָאו אִיהוּ שָׁחֵט? פֶּסַח וְקׇדָשִׁים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִין הָכִי נָמֵי. מֵיתִיבִי: הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ, מְבָרֵךְ: ״שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. נְטָלוֹ לָצֵאת בּוֹ, אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב״! שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּאַגְבְּהֵהּ נְפַק בֵּיהּ. אִי הָכִי: ״לָצֵאת בּוֹ״? ״יָצָא בּוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אִין הָכִי נָמֵי, וּמִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: ״לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה״, תְּנָא רֵישָׁא נָמֵי ״לָצֵאת בּוֹ״. דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה״. וְהִלְכְתָא: ״עַל בִּיעוּר חָמֵץ״. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא, מֵעִיקָּרָא בָּעִינַן לְבָרוֹכֵי, מְנָלַן? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״עוֹבֵר״ לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוֹמֵי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי״. אַבָּיֵי אָמַר, מֵהָכָא: ״וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם״. בֵּי רַב אָמְרִי: חוּץ מִן הַטְּבִילָה וְשׁוֹפָר. בִּשְׁלָמָא טְבִילָה — דְּאַכַּתִּי גַּבְרָא לָא חֲזֵי. אֶלָּא שׁוֹפָר מַאי טַעְמָא? וְכִי תֵּימָא מִשּׁוּם דִּילְמָא מִיקַּלְקְלָא תְּקִיעָה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ שְׁחִיטָה וּמִילָה נָמֵי! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: חוּץ מִן הַטְּבִילָה בִּלְבַד אִיתְּמַר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: טָבַל וְעָלָה, בַּעֲלִיָּיתוֹ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה״. לְאוֹר הַנֵּר וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: לָמַדְנוּ מְצִיאָה מִמְּצִיאָה, וּמְצִיאָה מֵחִיפּוּשׂ, וְחִיפּוּשׂ מֵחִיפּוּשׂ, וְחִיפּוּשׂ מִנֵּרוֹת, וְנֵרוֹת מִנֵּר. מְצִיאָה מִמְּצִיאָה — כְּתִיב הָכָא: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא״. וּמְצִיאָה מֵחִיפּוּשׂ דִּידֵיהּ. וְחִיפּוּשׂ מִנֵּרוֹת, דִּכְתִיב: ״בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת״, וְנֵרוֹת מִנֵּר, דִּכְתִיב: ״נֵר אֱלֹהִים ה׳ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לְדָבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא״, וְאוֹמֵר: ״וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה״, וְאוֹמֵר: ״בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת״, וְאוֹמֵר: ״נֵר אֱלֹהִים ה׳ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הַאי ״בָּעֵת הָהִיא״ — קוּלָּא הוּא דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא: לָא בָּדֵיקְנָא לַהּ בִּירוּשָׁלַיִם בִּנְהוֹרָא דַאֲבוּקָה — דִּנְפִישׁ נְהוֹרָא טוּבָא, אֶלָּא בִּנְהוֹרָא דִשְׁרָגָא — דְּזוּטַר נְהוֹרָא טְפֵי, דְּעָוֹן רַבָּה מִשְׁתְּכַח וְעָוֹן זוּטַר לָא מִשְׁתְּכַח, תָּא שְׁמַע: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַחַמָּה, וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה, וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַנֵּר יָפֶה לַבְּדִיקָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר — זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וְאוֹמֵר: ״וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל״, וְאוֹמֵר: ״בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת״, וְאוֹמֵר: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן״. הַאי אוֹר הַחַמָּה הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא בְּחָצֵר, הָאָמַר רָבָא: חָצֵר אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹרְבִין מְצוּיִין שָׁם. אֶלָּא בְּאַכְסַדְרָה, הָאָמַר רָבָא: אַכְסַדְרָה לְאוֹרָהּ נִבְדֶּקֶת! לָא צְרִיכָא, לַאֲרוּבָּה דִּבְחֶדֶר. וּדְהֵיכָא? אִי לְבַהֲדֵי אֲרוּבָּה — הַיְינוּ אַכְסַדְרָה. אֶלָּא לִצְדָדִין. וַאֲבוּקָה לָא? וְהָאָמַר רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ״, לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִין בִּפְנֵי שְׁכִינָה — כַּנֵּר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה. וְאָמַר רָבָא: אֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זֶה — יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין, וְזֶה — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין. רַב זְבִיד אָמַר: זֶה — אוֹרוֹ לְפָנָיו, וָזֶה — אוֹרוֹ לְאַחֲרָיו. רַב פָּפָּא אֲמַר: הַאי — בְּעִית, וְהַאי — לָא בְּעִית. רָבִינָא אֲמַר: הַאי — מְשִׁךְ נְהוֹרָא, וְהַאי — מִיקַּטַּף אִיקַּטּוֹפֵי. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין כּוּ׳. ״כׇּל מָקוֹם״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: חוֹרֵי בַּיִת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְגַג הַיָּצִיעַ, וְגַג הַמִּגְדָּל, וְרֶפֶת בָּקָר, וְלוּלִין, וּמַתְבֵּן, וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן — אֵין צְרִיכִין בְּדִיקָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִטָּה הַחוֹלֶקֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּמַפְסֶקֶת — צְרִיכָה בְּדִיקָה. וּרְמִינְהוּ: חוֹר שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִטָּה הַחוֹלֶקֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְעֵצִים וַאֲבָנִים סְדוּרִים תַּחְתֶּיהָ, וּמַפְסֶקֶת — אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. קַשְׁיָא מִטָּה אַמִּטָּה, קַשְׁיָא חוֹרִין אַחוֹרִין! חוֹרִין אַחוֹרִין לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּעִילָּאֵי וּבְתַתָּאֵי, וְהָא — בְּמִיצְעֵי. מִטָּה אַמִּטָּה לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִידַּלְּיָא, הָא — דְּמִיתַּתַּאי. וְאוֹצְרוֹת יַיִן אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה?! וְהָתַנְיָא: אוֹצְרוֹת יַיִן — צָרִיךְ בְּדִיקָה, אוֹצְרוֹת שֶׁמֶן — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּמִסְתַּפֵּק. אִי הָכִי, שֶׁמֶן נָמֵי! שֶׁמֶן — יֵשׁ קֶבַע לַאֲכִילָה. יַיִן — אֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עָשׂוּ אוֹצְרוֹת שֵׁכָר בְּבָבֶל כְּאוֹצְרוֹת יַיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּמִסְתַּפֵּק. אָמַר רַב חִסְדָּא: בֵּי דָגִים אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְהָתַנְיָא צְרִיכִין בְּדִיקָה! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַבְרְבֵי, הָא — בְּזוּטְרֵי. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בֵּי מִילְחֵי וּבֵי קִירֵי צָרִיךְ בְּדִיקָה. אָמַר רַב פָּפָּא: בֵּי צִיבֵי וּבֵי תַמְרֵי צָרִיךְ בְּדִיקָה. תָּנָא: אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לְהַכְנִיס יָדוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין לִבְדּוֹק — מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? אִי נֵימָא מִפְּנֵי סַכָּנַת עַקְרָב — כִּי מִשְׁתַּמַּשׁ, הֵיכִי אִישְׁתַּמַּשׁ? לָא צְרִיכָא, דִּנְפַל. אִי נְפַל, לְמָה לִי בְּדִיקָה? וְהָתְנַן: חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת — הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר! הָתָם שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו, הָכָא כְּשֶׁהַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁמָּא תֹּאבַד לוֹ מַחַט, וְאָתֵי לְעַיּוֹנֵי בָּתְרַהּ. וּכְהַאי גַּוְונָא לָאו מִצְוָה הוּא?! וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי״ אוֹ ״שֶׁאֶהְיֶה בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא״ — הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר! דִּילְמָא בָּתַר דְּבָדֵק אָתֵי לְעַיּוֹנֵי בָּתְרַהּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִשּׁוּם סַכָּנַת הַגּוֹיִם, וּפְלֵימוֹ הִיא. דְּתַנְיָא: חוֹר שֶׁבֵּין יְהוּדִי לְאַרְמַאי — בּוֹדֵק עַד מְקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. פְּלֵימוֹ אָמַר: כׇּל עַצְמוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה, אִי נֵימָא סַכָּנַת כְּשָׁפִים, כִּי אִישְׁתַּמַּישׁ הֵיכִי אִישְׁתַּמַּישׁ? הָתָם כִּי אִישְׁתַּמַּישׁ — יְמָמָא וּנְהוֹרָא, וְלָא מַסִּיק אַדַּעְתֵּיהּ. הָכָא — לֵילְיָא וּשְׁרָגָא הוּא, וּמַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין! הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶיזֵּיקָא שָׁאנֵי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה׳ עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְגוֹ׳״. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב: הָנֵי בְּנֵי בֵּי רַב דְּדָיְירִי בְּבָאגָא, מַהוּ לְמֵיתֵי קַדְמָא וַחֲשׁוֹכָא לְבֵי רַב? אֲמַר לְהוּ: נֵיתוֹ עֲלַי וְעַל צַוָּארִי. נֵיזִיל מַאי? אֲמַר לְהוּ: לָא יָדַעְנָא. אִיתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן. כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּלַפֵּי שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ״, מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָּרָתְךָ רוֹעָה בָּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ, תַּרְנְגוֹלְתְּךָ מְנַקֶּרֶת בָּאַשְׁפָּה וְאֵין חוּלְדָּה מַזִּיקָתָהּ. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵלּוּ שֶׁדַּרְכָּן לִזּוֹק — אֵינָן נִיזּוֹקִין, בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִזּוֹק — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֵין לִי אֶלָּא בַּהֲלִיכָה, בַּחֲזָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״, מְלַמֵּד שֶׁתֵּלֵךְ וְתִמְצָא אָהָלְךָ בְּשָׁלוֹם. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ בַּחֲזִירָה, בַּהֲלִיכָה לְמָה לִי? לְכִדְרַבִּי אַמֵּי. דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע — עוֹלֶה לָרֶגֶל, וְשֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע — אֵין עוֹלֶה לָרֶגֶל. אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּינּוֹסַר בִּירוּשָׁלַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵא לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכוֹל פֵּרוֹת גִּינּוֹסַר בִּירוּשָׁלַיִם — דַּיֵּינוּ. נִמְצֵאת עֲלִיָּיה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵא לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא — דַּיֵּינוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּיה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וּבַמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְכוּ׳. מַרְתֵּף מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? הָכִי קָאָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן נָמֵי אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, וּבַמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף — מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, וּבְמִסְתַּפֵּק. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁאָמְרוּ, מִן הָאָרֶץ וְעַד שְׁמֵי קוֹרָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שׁוּרָה אַחַת כְּמִין גַּאם. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כׇּל הַמַּרְתֵּף, וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁאָמְרוּ — מִן הָאָרֶץ וְעַד שְׁמֵי קוֹרָה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כׇּל הַמַּרְתֵּף — חִיצוֹנָה רוֹאָה אֶת הַפֶּתַח, וְעֶלְיוֹנָה רוֹאָה אֶת הַקּוֹרָה. שֶׁלִּפְנִים הֵימֶנָּה, וְשֶׁלְּמַטָּה הֵימֶנָּה — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת. אָמַר רַב: עֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה הֵימֶנָּה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֶלְיוֹנָה וְשֶׁלִּפְנִים הֵימֶנָּה. מַאי טַעְמָא דְּרַב — דָּיֵיק ״חִיצוֹנוֹת״. וְהָא עֶלְיוֹנוֹת קָתָנֵי! לְמַעוֹטֵי תַּתָּאֵי דְתַתָּיָיתָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֶלְיוֹנָה וְשֶׁלִּפְנִים הֵימֶנָּה. מַאי טַעְמָא — דָּיֵיק ״עֶלְיוֹנוֹת״. וְהָא חִיצוֹנָה קָתָנֵי! לְמַעוֹטֵי גַּוָיָיאתָא דְגַוָיָיאתָא. רַבִּי חִיָּיא תָּנֵי כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, וְכוּלְּהוּ תַּנָּאֵי תָּנוּ כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. מַתְנִי׳ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּירְרָה חוּלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לָעִיר — אֵין לַדָּבָר סוֹף. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּלָא חֲזֵינָא דִּשְׁקַל, הָא חֲזֵינָא דִּשְׁקַל — חָיְישִׁינַן, וּבָעֵי בְּדִיקָה. וְאַמַּאי? נֵימָא אֲכַלְתֵּיהּ! מִי לָא תְּנַן: מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם טְמֵאִים. וְכַמָּה יִשְׁהֶה בְּמָדוֹר וִיהֵא הַמָּדוֹר צָרִיךְ בְּדִיקָה — אַרְבָּעִים יוֹם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה. וְכׇל מָקוֹם שֶׁחוּלְדָּה וַחֲזִיר יְכוֹלִין לַהֲלוֹךְ — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה! אָמַר רַבִּי זֵירָא, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּבָשָׂר, וְהָא בְּלֶחֶם. בְּבָשָׂר — לָא מְשַׁיְּירָא. בְּלֶחֶם — מְשַׁיְּירָא. אָמַר רָבָא: הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא הָתָם — אֵימוֹר הֲוָה, אֵימוֹר לָא הֲוָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הֲוָה — אֵימוֹר אֲכַלְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּוַדַּאי דַּחֲזֵינָא דִּשְׁקַל — מִי יֵימַר דַּאֲכַלְתֵּיהּ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי. וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָא תַּנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טְבִילִי הָנֵי פֵּירֵי, וְסָפֵק מְעוּשָּׂרִין וְסָפֵק לֹא מְעוּשָּׂרִין, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי מְעַשְּׂרִי, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵין מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: סָפֵק וְסָפֵק הוּא, דִּילְמָא מֵעִקָּרָא אֵימוֹר דְּלָא טְבִילִי, כְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא. דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ, וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל מֵצִיק אֶחָד בְּרִימּוֹן שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר, וּבָא כֹּהֵן וְהֵצִיץ בּוֹ לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִיהֲרוּהוּ, מִפְּנֵי שֶׁחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם. וְהָא הָכָא — דְּוַדַּאי הֵטִילָה, וְסָפֵק גֵּרְרוּהוּ וְסָפֵק לֹא גֵּרְרוּהוּ הָהִיא שַׁעְתָּא, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! לָא תֵּימָא ״שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר״, אֶלָּא אֵימָא: ״שֶׁהִפִּילָה כְּמִין נֵפֶל לְבוֹר״, וְהָוֵי סָפֵק וְסָפֵק. וְהָא ״לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: לֵידַע אִם רוּחַ הִפִּילָה, אִם נֵפֶל הִפִּילָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר נֵפֶל הִפִּילָה: לֵידַע אִם זָכָר הוּא וְאִם נְקֵבָה הִיא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, כֵּיוָן דְּחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם — וַדַּאי גֵּרְרוּהוּ בְּהָהִיא שַׁעְתָּא. נְהִי דְּשַׁיּוֹרֵי מְשַׁיְּירָא — מִיגְרָר מִיהַת וַדַּאי גֵּרְרוּם בְּהָהִיא שַׁעְתָּא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: נְהִי דְּוַדַּאי אֲכָלוּם לָא אָמְרִינַן, וַדַּאי גֵּרְרוּהוּ לְחוֹרַיְיהוּ — אָמְרִינַן. וּמִי אָמְרִינַן אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חוּלְדָּה? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא הָא — בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, הָא — בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר. בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר דִּשְׁכִיחַ רִיפְתָּא בְּכוּלְּהוּ בָּתֵּי — לָא מַצְנְעָא. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר דְּלָא שְׁכִיחָא רִיפְתָּא בְּכוּלְּהוּ בָּתֵּי — מַצְנְעָא. אָמַר רָבָא: וְכִי חוּלְדָּה נְבִיאָה הִיא! דְּיָדְעָא דְּהָאִידָּנָא אַרְבֵּיסַר, וְלָא אָפֵי עַד לְאוּרְתָּא, וּמְשַׁיְּירָא וּמְטַמְּרָא?! אֶלָּא, אָמַר רָבָא: מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר — יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁמָּא תִּטּוֹל חוּלְדָּה בְּפָנֵינוּ, וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל חָמֵץ אַחַר בְּדִיקָה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא תָּבוֹא חוּלְדָּה וְתִיטּוֹל בְּפָנֵינוּ, וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. רַב מָרִי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַנִּיחַ עֶשֶׂר וְיִמְצָא תֵּשַׁע. תֵּשַׁע צִיבּוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ, וַאֲתָא עַכְבָּר וּשְׁקַל. וְלָא יָדְעִינַן אִי מַצָּה שְׁקַל אִי חָמֵץ שְׁקַל — הַיְינוּ תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת. פֵּירֵשׁ, וַאֲתָא עַכְבָּר וּשְׁקַל — הַיְינוּ סֵיפָא. דִּתְנַן: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרִין בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר. וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב. שְׁנֵי צִיבּוּרִין, אֶחָד שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ. וְלִפְנֵיהֶם שְׁנֵי בָתִּים, אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק. וַאֲתוֹ שְׁנֵי עַכְבָּרִים, אֶחָד שְׁקַל מַצָּה, וְאֶחָד שְׁקַל חָמֵץ. וְלָא יָדְעִינַן הֵי לְהַאי עָיֵיל וְהֵי לְהַאי עָיֵיל, הַיְינוּ שְׁתֵּי קוּפּוֹת. דִּתְנַן: שְׁתֵּי קוּפּוֹת, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה. וְלִפְנֵיהֶם שְׁנֵי סְאִין, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה. וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — מוּתָּרִין. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, חוּלִּין לְתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ, וּתְרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה. אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר״ בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן. בְּחָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא מִי אָמְרִינַן?! אַטּוּ בְּדִיקַת חָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא? דְּרַבָּנַן הִיא! דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּבִיטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ. צִבּוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּלְפָנָיו שְׁנֵי בָתִּים בְּדוּקִין, וַאֲתָא עַכְבָּר וּשְׁקַל, וְלָא יָדְעִינַן אִי לְהַאי עָל אִי לְהַאי עָל — הַיְינוּ שְׁנֵי שְׁבִילִין. דִּתְנַן: שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, וְהָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת, וּבָא חֲבֵירוֹ וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טְהָרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִשְׁאֲלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ — טְהוֹרִין. שְׁנֵיהֶן בְּבַת אַחַת — טְמֵאִין. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִין. אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: בְּבַת אַחַת — דִּבְרֵי הַכֹּל טְמֵאִין. בְּזֶה אַחַר זֶה — דִּבְרֵי הַכֹּל טְהוֹרִין. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּבָא לְהִשָּׁאֵל עָלָיו וְעַל חֲבֵירוֹ. רַבִּי יוֹסֵי מְדַמֵּי לֵיהּ לְבַת אַחַת, וְרַבִּי יְהוּדָה מְדַמֵּי לֵיהּ לְזֶה אַחַר זֶה. סָפֵק עָל, סָפֵק לָא עָל — הַיְינוּ בִּקְעָה, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: הַנִּכְנָס לְבִקְעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְטוּמְאָה בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית, וְאָמַר אֶחָד: הָלַכְתִּי בַּמָּקוֹם הַלָּז, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נִכְנַסְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה וְאִם לֹא נִכְנַסְתִּי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. שֶׁהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סְפֵק בִּיאָה — טָהוֹר, סְפֵק מַגַּע טוּמְאָה — טָמֵא. עָל, וּבְדַק וְלָא אַשְׁכַּח — פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁבְּחֶזְקַת טוּמְאָה, לְעוֹלָם הוּא בְּטוּמְאָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ הַטּוּמְאָה הֵיכָן הִיא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לְקַרְקַע בְּתוּלָה. עָל, וּבְדַק וְאַשְׁכַּח — פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דְּתַנְיָא: שָׂדֶה שֶׁנֶּאֱבַד בָּהּ קֶבֶר — הַנִּכְנָס לְתוֹכָהּ טָמֵא. נִמְצָא בָּהּ קֶבֶר — הַנִּכְנָס לְתוֹכָהּ טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: קֶבֶר שֶׁאָבַד הוּא קֶבֶר שֶׁנִּמְצָא — דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תִּיבָּדֵק כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ. הִנִּיחַ תֵּשַׁע וּמָצָא עֶשֶׂר — פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הִנִּיחַ מָנֶה וּמָצָא מָאתַיִם, חוּלִּין וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה — דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל חוּלִּין. הִנִּיחַ עֶשֶׂר וּמָצָא תֵּשַׁע הַיְינוּ סֵיפָא, דְּתַנְיָא: הִנִּיחַ מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה — מָנֶה מוּנָּח וּמָנֶה מוּטָל, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל חוּלִּין. הִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת — פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח. זָוִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וְשָׁכַח. אָמַר רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאָמַר רָבָא: תִּינוֹק נִכְנָס וְכִכָּר בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְפָרֵר. בָּעֵי רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: הַיְינוּ הַאי דְּעָל, וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא. אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק: עַכְבָּר לָבָן נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר שָׁחוֹר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? הַאי וַדַּאי אַחֲרִינָא הוּא. אוֹ דִילְמָא, אַרְמוֹיֵי אַרְמְיֵהּ מִינֵּיהּ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר עַכְבָּרִים לָא שָׁקְלִי מֵהֲדָדֵי: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר בְּפִיהָ, מַהוּ? חוּלְדָּה וַדַּאי מֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא. דְּאִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ — עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ, עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר וְעַכְבָּר בְּפִי חוּלְדָּה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אִיהוּ הוּא, אוֹ דִילְמָא: אִם אִיתָא דְּאִיהוּ נִיהוּ — כִּכָּר בְּפִי עַכְבָּר מִשְׁתְּכַח הֲוָה בָּעֵי אִישְׁתְּכוֹחֵי. אוֹ דִילְמָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא הוּא נְפַל, וּשְׁקַלְתֵּיהּ. תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: כִּכָּר בִּשְׁמֵי קוֹרָה — צָרִיךְ סוּלָּם לְהוֹרִידָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? מִי אָמְרִינַן: כּוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, כֵּיוָן דְּלָא נָחֵית מִנַּפְשֵׁיהּ — לָא אָתֵי לְמֵיכְלַהּ. אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּבוֹר — צָרִיךְ סוּלָּם לְהַעֲלוֹתָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? הָכָא וַדַּאי דְּלָא עֲבִידָא דְּסָלְקָה מִנַּפְשַׁהּ, אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָחֵית לְמֶעְבַּד צוּרְכֵּיהּ, וְאָתֵי לְמֵיכְלַיהּ. אִם תִּמְצָא לוֹמַר זִימְנִין דְּנָחֵית לְצוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּפִי נָחָשׁ — צָרִיךְ חַבָּר לְהוֹצִיא, אוֹ אֵין צָרִיךְ? בְּגוּפֵיהּ אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, בְּמָמוֹנֵיהּ לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד — יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ הַשְׁבָּתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה — ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״, ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״. מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּמִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא דִּפְלִיגִי. מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּשׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק הוּא דִּפְלִיגִי. אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, אִם לֹא בָּדַק קָאָמַר. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: מִקַּמֵּי אִיסּוּרָא — אִין, בָּתַר אִיסּוּרָא — לָא, גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן. וּמִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ? וְהָא תְּנַן: מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵם מְלֵאִים קֶמַח וְקָלִי. שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים הֵן עוֹשִׂין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין. וְלָא קָא גָזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ? אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי חָדָשׁ, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הִתַּרְתָּ לוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי קִטּוּף, הוּא זָכוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תִּינַח בִּשְׁעַת קְטִיפָה, טְחִינָה וְהַרְקָדָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָא לָא קַשְׁיָא: טְחִינָה בְּרִחְיָא דְיָד, הַרְקָדָה עַל גַּבֵּי נָפָה. אֶלָּא הָא דִּתְנַן: קוֹצְרִין בֵּית הַשְּׁלָחִים וְשֶׁבַּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גּוֹדְשִׁין. וְאוֹקִימְנָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: חָדָשׁ — בָּדֵיל מִינֵּיהּ, חָמֵץ — לָא בָּדֵיל מִינֵּיהּ. אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא? דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא — כִּדְשַׁנִּינַן. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא — הוּא עַצְמוֹ מְחַזֵּר עָלָיו לְשׂוֹרְפוֹ, מֵיכַל קָאָכֵיל מִינֵּיהּ?! רַב אָשֵׁי אָמַר: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: ״קֶמַח וְקָלִי״ תְּנַן. הָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא: הָתִינַח מִקָּלִי וְאֵילָךְ, מֵעִיקָּרָא עַד קָלִי מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא עַל יְדֵי קִיטּוּף כִּדְרָבָא, אֶלָּא ״קוֹצְרִין בֵּית הַשְּׁלָחִין וְשֶׁבָּעֲמָקִים״, וְאוֹקִימְנָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא. וְכׇל הֵיכָא דְּלָא בָּדֵיל מִינֵּיהּ, מִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה? וְהָתְנַן: לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, וַאֲפִילּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר! הָתָם, מִשּׁוּם חוּמְרָא דְּשַׁבָּת מִבְדָּל בְּדִילִי. וּרְמִי דְּשַׁבָּת אַשַּׁבָּת, דְּתַנְיָא: חֶבֶל דְּלִי שֶׁנִּפְסַק, לֹא יְהֵא קוֹשְׁרוֹ אֶלָּא עוֹנְבוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹרֵךְ עָלָיו פּוּנְדָּא אוֹ פָּסִקְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעַנְבֶנּוּ. קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן! דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: שֶׁמֶן בְּשֶׁמֶן — מִיחַלַּף, עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה — לָא מִיחַלַּף. דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָאו מִשּׁוּם דְּגָזַר עֲנִיבָה אַטּוּ קְשִׁירָה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר עֲנִיבָה גּוּפַהּ קְשִׁירָה הִיא. וְרָמֵי רַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: קוֹשְׁרִין דְּלִי בְּפָסִקְיָא אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. חֶבֶל דְּמַאי? אִילֵּימָא חֶבֶל דְּעָלְמָא, ״וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר״? קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּימָא הוּא, דְּוַדַּאי אָתֵי לְבַטּוֹלֵי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּגַרְדִּי. וּגְזַרוּ רַבָּנַן חֶבֶל דְּגַרְדִּי אַטּוּ חֶבֶל דְּעָלְמָא? אִין, חֶבֶל בְּחֶבֶל — מִיחַלַּף, עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה — לָא מִיחַלְּפָא. וְכׇל הֵיכָא דְּבָדֵיל מִינֵּיהּ לָא גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה? וְהָתַנְיָא: בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, אֲפִילּוּ הוּא מֵת — אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָטִיל בּוֹ מוּם. הָתָם, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל

7 קאסוטו על שמות פתח ↗

פיסקה שביעית: אהל מועד ל"ג, ז'–י"אפיסקה זו שונה מסביבתה בצורות הפעלים שבה. הם באים כאן בצורה של "עתיד" או של "עבר מהופך לעתיד", במקום הצורות הרגילות בסגנון הסיפורים המקראיים, הצורות של "עתיד מהופך לעבר" או "עבר" פשוט. משום כך. ומשום ההבדל שבין אהל מועד הנזכר כאן ובין המשכן או אהל מועד המתואר בפרשה הקודמת ובפרשה הבאה, רבים סברו שיש כאן הבדל מקורות: הפרשיות המדברות על המשכן שייכות למקור P, ואילו כאן יש קטע ממקום אחר, המדבר על אהל מקודש של דור המדבר, שונה מן המשכן המדומה לפי דעה זו שבמקור P‏ וצורת הפעלים מורה על פעולות נמשכות ומתחדשות כפעם בפעם בכל חנייה וחנייה של בני ישראל במדבר.

16 קאסוטו על שמות פתח ↗

והפליתי ביום ההוא, ביום השלחת הערוב, את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה הפליה לטובה, לבלתי היות שם ערוב. והפליה זו תועיל למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, וכי בכל הארץ כולה הכל נעשה לפי רצוני,

21 קאסוטו על שמות פתח ↗

וירד ה' בענן מן השמים על הר סיני כבמעמד הראשון המסופר בפרק י"ט: כתוב שם בפס' כ': וירד ה' על הר סיני, והענן נזכר שם למעלה בפס' ט"ז. ויתיצב עמו, עם משה, שם. על משה נאמר ונצבת ל"ג, כ"א, או ונצבת לי ל"ד, ב', ואילו על ה' בא הפועל בבניין התפעל, מפני הכבוד, כדוגמת ההתפעל של הפועל דבר, הבא לפי ניקוד המסורה בבמד' ז', פ"ט, וביחז' ב', ב', ומ"ג, ו'. ויקרא בשם ה', הכריז על שמו ועל מידותיו, כלומר על פירוש שמו.

1 פיסקה חמישית: ביטול ההוראות לעשיית המשכן ל"ג, א'–ד' פיסקה זו מקבילה אל הקודמת, ועניינה הוא עניינה. שיטת החזרה על עניין אחד בשתי פיסקות זו אחר זו, בוריאציות אחדות, נהוגה בשירת העלילה. די לציין, למשל, שבעלילה האוגריתית על דניאל באות זו אחר זו שתי פיסקות על פעולתו של דניאל בשנת בצורת, ושתיהן שוות בצורתן, חוץ מחילופי נרדפים אחדים, כגון שני הנרדפים בהוראת שבולת פעם בצקל, ופעם ת'בלת, ואחרים כדוגמתם. וכאן בפרשתנו הביאה אולי המהדורה הפרוזאית שתי פיסקות אלו בהתאם לשתי פיסקות שהיו נמצאות בשיר העלילה הקדום. וצריכות היו שתיהן, מפני שבקודמת הופסק העניין בזכרון המגפה שבפס' ל"ה ולא נגמר, ולא צויינה ההסתייגות שנאמרה למשה. כדי להוסיף חידוש זה היה מן הצורך לחזור על העניין פעם שניה ולבארו בפרטות יתירה.

2 וידבר ה' אל משה, כאמור בפיסקה הקודמת: לך עלה מזה, אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. אתה התחלת במפעל זה, ואתה תגמרהו; כבר העלית, ועכשיו שוב עלה אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה, ואני אקיים בכל העם כולו שבועה זו, כפי שביקשתני ל"ב, י"ג.

3 ושלחתי לפניך מלאך כ"ג, כ', וגרשתי את הכנעני האמורי והחתי והפריזי החוי והיבוסי כ"ג, כ"ג, כ"ז–ל'.

4 אחר פס' ב', הבא כאילו בתוך סוגריים, נקשר שוב פס' ג' אל הסיפא של פס' א', כתקבולת לאותה סיפא: לך עלה מזה, אתה והעם, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל ארץ מלאה כל טוב כאשר הודעתיך בראשית שליחותך ג', ח', י"ז. אבל רוצה אני להוסיף הסתייגות זו: כי בהוראת אפס כי, כמו בישע' כ"ח, כ"ח, או בתהיל' קמ"א, ח' לא אעלה אני בכבודי ובעצמי בקרבך. כל מה שהבטחתי לאבות אקיים, אבל השראת שכינתי שאמרתי להשרות בתוך מחנה ישראל על ידי המשכן שהם יבנו לשמי, דבר זה לא יקום ולא יהיה, מכיון שהעם אינו עוד ראוי לו. אמנם מסרתי לך הוראות מפורטות על עשיית המשכן, ובתחילת הוראות אלו כ"ה, ח' אמרתי לך: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובסופן כ"ט, מ"ו אמרתי לך שהוצאתי את בני ישראל מארץ מצרים לשכני בתוכם, אבל עכשיו, מאחר שהם בגדו בי, איני מרשה שיבנו לי משכן ולא אשכון בתוכם. את הגנתי ואת עזרתי אתן להם מרחוק. והם לא יזכו לראות את סמל נוכחותי בתוך מחניהם.

5 לפי פירושנו בפסוק זה ובפסוקים המדברים על שליחות המלאך כ"ג, כ' ואילך, וכאן פס' ב', ועוד להלן, פס' י"ב ואילך כל הבעיות שהתלבטו בהן המפרשים אינן בעיות, והכל ברור. ובזה אנו פותחים פתח גם להבנת הקשר לבין פרשת העגל לבין עניין המשכן עי' למעלה, 284–287, וגם להבנת הפיסקה על אהל מועד שבפס' ז'–י"א.

6 הסתייגות זו, שלא אשרה את שכינתי בתוככם, היא סוף סוף לטובתכם, כי עם קשה עורף אתה, אינך נוח לקבל את תורותי החדשות ומחזיק אתה בהשקפות האליליות הקדומות, ולפיכך אם תחטא שוב נגדי בהיות משכני בתוכך כמו שחטאת עכשיו, ותטמא בעוונך את המקום המקודש לי, יש לחוש פן אכלך, פן אכלה אותך השווה ל"ב, י': ואכלם בדרך. אמרתי לכבדך במשכני, אבל כל כבוד נוסף מטיל על המכובד חובה נוספת ואחריות נוספת, ואם אשרה שכינתי בתוככם תהיה אחריותכם גדולה יותר והעונש על חטאיכם חמור יותר.

7 וישמע העם מפי משה את הדבר הרע הזה, ויתאבלו כבני אדם הנזופים למקום, ולא שתו איש עדיו עליו לסימן אבלות. ודווקא סימן זה נזכר כאן, ולא סימנים אחרים של אבלות, מפני שדווקא בעדיים חטאו כשנתנו את נזמיהם לעשיית העגל: מידה כנגד מידה.

8 פיסקה שישית: הקבלה לעניין הקודם ל"ג, ה–ו' פיסקה זו מקבילה לחלק השני של הפיסקה הקודמת, שבא להוסיף חידוש על תוכן הפיסקה הרביעית. החזרה על העניין שכבר נאמר מתבארת, כביאור הפיסקה הקודמת, על סמך השיטה הנהוגה בשירת העלילה, והיא מביאה כאן תוספת ביאור לעניין. ושתי הפיסקות היו צריכות מבחינה ספרותית, מכיון שכל אחת מהן מביאה אחת משתי הלשונות העתידות לשמש לשונות מפתח בהמשך הסיפור: לשון פנים פס' ב', ולשון ידע פס' ה'. על סמך הבנת פיסקה זו כהקבלה למה שכתוב לפניה נוכל לבאר לנו עובדה שבלאו הכי היתה קשה מאד, כלומר שהציווי הורד עדיך מעליך פס' ה' בא לאחר שכבר סוּפּר שבני ישראל נמנעו מלשים עדים עליהם פס' ד'.

9 ויאמר ה' אל משה: אמור לבני ישראל, כדי להסביר להם שמה שאני מגיד לך עכשיו אינו אלא לטובתכם: עובדה היא כי אתם עם קשה עורף ועלול לחטוא. ויש לחוש שמא רגע אחד, אם אעלה בקרבך, וכליתיך הכל כפי מה שכתוב בפס' ג' המקביל; ועתה, לפיכך, הורד עדיך מעליך, התנהג בצנעה, הורד מעליך את העדיים שאינם הולמים את מי שראוי לעונש על חטא שחטא, ואדעה מה אעשה לך, ואני אראה בעתיד, לפי התנהגותך, מה יהא מן הראוי לעשות לך השווה ל"ב, ל"ד: וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם.

10 ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב הקבלה לפס' ד': ולא שתו איש עדיו עליו: הם הורידו מעליהם את העדיים שהתקשטו בהם כשהתכוננו למעמד הר סיני ולבשו שמלות נאות ומכובסות לשם זה י"ט, י', י"ד. אמנם בסיפור המקראי על מעמד הר סיני אין שום רמז לעדיים, אבל כנראה זהו אחד מן הפרטים שהיו מסופרים בשיר העלילה הקדום, והתורה עברה עליהם בשתיקה מפני שלא היו חשובים לתכליתה. אולם רישומיהם נשארו בה וניכרים בה עדיין. ואולי דווקא הביטוי הפיוטי עדים מהר חורב היה נמצא בצורה זו בשיר העלילה. במלה ויתנצלו יש אולי רמז אל וינצלו את מצרים י"ב, ל"ו, והשווה ג', כ"ב: עדיים אלו היו, לכל הפחות במקצתם, מכלי הכסף והזהב שקיבלו בני ישראל מן המצרים, ומכיון שהשתמשו באחדים מעדיי הזהב שלא כהוגן כשנתנו אותם לעשיית העגל, מן הדין היה שיתנצלו בעצמם את מה שנשאר עדיין בידם ממה שניצלו מאחרים. ועוד אפשר שיש לראות בעניין העדיים גם כוונה אחרת: עדיים אלה שבני ישראל ענדו על עצמם במעמד הר סיני, היו בעיניהם מעין עֵדים לשון נופל על לשון, מעין עדות ומזכרת לאותו המאורע הנשגב ולכריתת הברית בינם ובין ה'; ועכשיו שהם הפרו את הברית, אינם עוד ראויים לשאת עליהם את סימן הברית שהופרה: הסרת העדיים מקבילה לשבירת הלוחות בידי משה.

11 פיסקה שביעית: אהל מועד ל"ג, ז'–י"א פיסקה זו שונה מסביבתה בצורות הפעלים שבה. הם באים כאן בצורה של "עתיד" או של "עבר מהופך לעתיד", במקום הצורות הרגילות בסגנון הסיפורים המקראיים, הצורות של "עתיד מהופך לעבר" או "עבר" פשוט. משום כך. ומשום ההבדל שבין אהל מועד הנזכר כאן ובין המשכן או אהל מועד המתואר בפרשה הקודמת ובפרשה הבאה, רבים סברו שיש כאן הבדל מקורות: הפרשיות המדברות על המשכן שייכות למקור P, ואילו כאן יש קטע ממקום אחר, המדבר על אהל מקודש של דור המדבר, שונה מן המשכן המדומה לפי דעה זו שבמקור P‏ וצורת הפעלים מורה על פעולות נמשכות ומתחדשות כפעם בפעם בכל חנייה וחנייה של בני ישראל במדבר.

12 ואולם מי שנוקט בדעה זו לא הבין את הכתובים על בוריים. ננסה לעמוד על פירושם הנכון.

13 הואיל וראה משה שעכשיו לא היה ה' מרשה לבנות את המשכן כפי התכנית שעלתה במחשבה תחילה מפני שלא היו בני ישראל ראויים לכך, הגה את הרעיון להכין דבר שיוכל לעמוד לפי שעה במקומו של המשכן, עד יעבור זעם. לא היה אפשר לו להתייחד עם השכינה בתוך מחנה ישראל, מכיון שהמחנה נטמא בעוון עבודה זרה, וה' לא רצה להשרות בו את שכינתו, ולפיכך לקח משה את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה כדי שיוכל לשמש לו כמקום מועד בינו ובין ה'. זהו עיקר תכנה של הפיסקה. ואשר לפעלים ולצורתם, אי אפשר שיורו כולם על פעולה מתחדשת בכל חנייה וחנייה. בתחילת פס' ז' מדובר על לקיחת האהל, על נטיתו מחוץ למחנה, כלומר על הוצאתו מתוך המחנה שבו היה לפני כן, ועל קריאת שמו. ובוודאי אין אלה אלא פעולות חד-פעמיות אפילו ממה שכתוב בבמד' י"א, כ"ד–ל', אין יוצא שהיה אז אהל מועד מחוץ למחנה; אין הכוונה שם אלא להבדל בין מחנה ישראל ובין מחנה השכינה שבתוכו. הפעלים שבהמשך הפיסקה, אחר הראשונים, מורים בלי ספק על פעולות שנמשכו עד שהוקם המשכן. והראשונים, יקח, ונטה, וקרא, אינם אלא דוגמאות נוספות של שימוש צורות הפעלים לפי הסגנון השירי, כצורת הפועל תשחת שכבר עמדנו עליו בח', כ'. כל הפיסקה כולה מנוסחת בסגנון שירי ובקצב שירי, וניכרים בה עקבותיו של שיר העלילה הקדום. הפעלים האמורים שבפס' ז' נשארו לפי הנראה כצורתם שבשיר, דווקא מפני שביתר הפיסקה רבו כמו רבו הצורות הדומות להם, שהיו ראויות לבוא גם בפרוזה, בהיותן מורות על פעולות נמשכות.

14 הנושא, משה, קודם לפועל יקח לפי השיטה שכבר עמדנו עליה עי' למעלה, על ט', כ'-כ"א, המקדימה את הנושא לנשוא לשם ניגוד או לשם הקבלה לפעולתו של נושא אחר. בפסוק הקודם נאמר מה שעשה העם כששמע על גזירת ה' שלא להשרות את שכינתו בתוכו, ועכשיו נאמר מה שעשה משה מצדו. העם עשה כך וכך, ומשה עשה כך וכך. הוא לקח את האהל שלו השווה י"ח, ז' ונטה לו אהל זה מחוץ למחנה, שלא היה עוד ראוי להתגלות האלהים, ולא רק מחוץ למחנה, אלא גם הרחק מן המחנה אין להבין הרחקה זו אלא מחמת נידוי המחנה, שנטמא בעוון העגל, וקרא לו אהל מועד, קרא לו שם זה משום שאהל המועד האמיתי, הוא המשכן, המכונה כבר בשם אהל מועד כמה פעמים במה שקדם, לא היה עדיין קיים ולא היה יכול להיעשות לפי שעה. כך רגילים בני אדם לכנות את התחליף בשם הדבר שבמקומו הוא בא. מקווה היה משה שבאהל מועד זה יאבה ה' להיוועד אליו, ותקוותו לא נתאכזבה. ומן הראוי היה שכל זה ייאמר כאן, שאם לא כן לא היינו יכולים להבין היכן נאמרו למשה דברי ה' שיבואו בפס' י"ב ואילך, הואיל ולא כתוב שם שעלה משה אל הר סיני ולא שום דבר שיורה על התבודדות משה לשמוע את דברי ה'.

15 לאחר שנאמר שמשה קרא לאהלו אהל מועד, ממשיך הכתוב: והיה, מאותו יום ואילך, עד שהוקם המשכן, כל איש מבני ישראל שהיה מבקש ה', כלומר שהיה רוצה לשמוע תורה מפי משה בשם ה', יצא אל אהל מועד, היה יוצא מן המחנה וסר אל אותו אהל אשר מחוץ למחנה: הדגשה נוספת להבליט עוד יותר שהמחנה לא היה ראוי לכך. ומכל שכן, כמובן, כשהיה משה עצמו מבקש ה' היה יוצא לשם. בפס' ח'–י' מתוארת התנהגותם של בני ישראל, שהיו מכבדים את משה כבוד רב, ומתייחסים בהערצה ובכניעה להתגלות האלהים: סימן שהיו אז חדורים רוח תשובה ואמונה שלמה בה' אלהיהם ובמשה עבדו. וכדאי היה שיובא תיאור זה כאן, לבאר לנו שמחמת נטייתם זו לתשובה זכו בני ישראל לסליחה שלמה כפי שיסופר להלן.

16 והיה, כצאת משה אל האהל הקבלה לפסוק הקודם: והיה… יצא אל אהל מועד, כל פעם שהיה משה יוצא מן המחנה לגשת אל אהל מועד, מיד כצאתו, יקומו כל העם, ונצבו, נשארו עומדים, איש פתח אהלו והביטו אחרי משה מתוך כבוד וחיבה, עד באו האהלה.

17 והיה שוב התחלה במלה זו בפעם השלישית לפתוח תיאור שלישי כבא משה האהלה, ירד עמוד הענן, ועמד פתח האהל, ודבר עם משה. הנושא של הפועל דבר הוא ה', והוא מובן בקלות אף על פי שאינו כתוב במפורש.

18 וראה כל העם, כלומר: וכשהיה כל העם רואה את עמוד הענן עומד פתח האהל, והוא מבין מתוך סימן זה שבא כבוד האלהים לדבר עם משה, אז וקם כל העם, שכבר חזר לשבת אחר שנכנס משה אל האהל והשתחוו הפעם לא רק עמידה, אלא גם השתחויה איש פתח אהלו. גם הצירוף פתח אהלו או פתח האהל בא שלוש פעמים זו אחר זו, ובוודאי לא במקרה, אלא כהדגשה לתפארת המליצה, כפי שיש לראות כוונה לתפארת המליצה במשחק המלים עמוד – עמד – עומד בפסוקים ט'-י'.

19 אחר ההפסקה שבפס' י' חוזר הכתוב לסוף פס' ט': ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו; משה לא היה נמצא במצבו של מי שחוזה חזיונות ולא במצב של אכסטאזה, אלא משתמש היה בחושיו, ושומע קול דברים. ולאחר שכילה ה' לדבר אליו, אז ושב משה אל המחנה. הוא לא היה יושב בהתמדה בתוך אהל מועד, מכיון שהיה לו לעסוק בצרכי ציבור, אבל האהל לא נשאר בלי שמירה של כבוד: ומשרתו של משה, יהושע בן נון, היה נער, כלומר משרת בקודש, והוא לא ימיש מתוך האהל. יש כאן הקבלה לי"ג, כ"ב: לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם; כשם שה' שומר על עמו, כך שומר עמו על המקום המקודש לו, בהתמדה.

20 פיסקה שמינית: דו-שיח בין משה וה' ל"ג, י"ב–כ"ג בתוך האהל אשר מחוץ למחנה מתפלל משה אל ה' שיאבה לסלוח סליחה שלמה ולהינחם גם על ההסתייגות האחרונה שהסתייג כשאמר ל"ג, ג': לא אעלה בקרבך, וירשה לבנות את המשכן ולהשרות את שכינתו בתוך מחנה ישראל. כבר הראה העם סימני תשובה עי' בפיסקה הקודמת. ולפיכך ראויה השעה לתפילה זו.

21 כדי להבין על בוריו את הדו-שיח שבפיסקה זו מן הצורך לשים לב אל הדבר, שדו-שיח זה אינו מתנהל לפי דרכי ההגיון היווני או המודרני, אלא לפי השיטה של השיחות המזרחיות, המשמיעות את כוונת המשוחחים על ידי רמזים יותר מאשר על ידי דברים מפורשים.

22 משה פותח את דבריו כאשר ידבר איש אל רעהו פס' י"א, ואומר: ראה, הואל נא לשים לב אל מצב העניינים. הוא מעיר במיוחד על שלושה דברים, בשלושה משפטים המתחילים במלה אתה או ואתה: א מצד אחד אתה אומר אלי ל"ב, ל"ד; ל"ג, א': העל את העם הזה; ב ומן הצד השני אתה עומד בהחלטתך שלא תעלה עמנו בכבודך ובעצמך ורק תשלח לפנינו מלאך, כלומר שתעזור אותנו מרחוק, אבל כיצד תהיה עזרה זו לא אמרת לי, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, את מה או את מי אשר תשלח לעזרתנו, והבטחה זו לעזרה סתמית ובלתי ישירה אינה נותנת סיפוק לנפשי המשתוקקת לקרבתך ולהשראת שכינתך בתוכנו; ג ואני מרשה לעצמי לשוב ולהתפלל לפניך שתאבה למלאות תשוקתי זו, הואיל ואתה אמרת לי בטובך ידעתיך בשם, בחרתי בך במיוחד השווה ירמ' א', ה', ועמוס ג', ב' וגם מצאת חן בעיני. בס' שמות אין אנו מוצאים שנאמרו למשה דברים אלו; ואולם כנראה מסופר היה במפורש על דיבור אלהי זה באחת הפיסקות של שירת העלילה הנפוצה בעם. התורה, אף על פי שלא הביאה אותו למעלה כצורתו, לא נמנעה מלרמוז אליו בפסוק זה, מכיון שהעניין היה ידוע לעם ממקום אחר, ומכיון שעל כל פנים מתאים הוא בתכנו למה שכתוב בה, וכאילו נכלל בין השיטים בסיפור על ההתגלות בסנה.

23 אחר שלוש ההקדמות האלה בא משה לידי המסקנה, הפותחת כרגיל במלה ועתה, והממשיכה בביטוי רגיל של נימוס אם נא מצאתי הן בעיניך, שפרושו דומה לפירוש הביטוי הנהוג בלשון המאוחרת בבקשה ממך המלה אם בביטויים מעין זה אינה באה להביע ספק, אלא משמעותה מעין הואיל ו- או כיוצא בזה. ומה שמבקש משה בראש ובראשונה הוא: הודיעני נא את דרכך הכתיב הוא חסר יו"ד, אבל הניקוד הוא ניקוד הריבוי, דרכיך. כלומר: הודיעני נא את השיטות של בית דינך, וכיצד אתה מתנהג בעניין מתן שכר ועונש לבני אדם, ובאיזו דרך יכול האדם לקבל ממך סליחה על עוונותיו, כדי שאזכה ואדעך, וכשאדע את דרכיך אדע כיצד אוכל להתנהג ועל מה אוכל להסתמך כדי להשיג ממך שתסלח לעמי ותשרה שכינתך בתוכו, למען אמצא חן של ממש בעיניך, ואראה תועלת מעשית במציאת חן זו, לטובתו של עמי. ובסוף דיבורו חוזר משה על הביטוי שפתח בו, וראה: הואל נא לשים לב לכך, כי עמך הגוי הזה שבעדו אני מתפלל אליך: אל נא תשכח שכבר בחרת בו וקירבתו אליך וקראת לו בני בכורי, ולפיכך הואל נא להתייחס עוד אליו כאל עמך.

24 משה מנסח את תפילתו ניסוח עדין, ומשתמש ברמזים כאמור, אבל כוונתו ברורה ‏לה' הרואה את הלבב, והתשובה הניתנת לו מתאימה לכוונה זו: פני ילכו, כלומר: אני בעצמי השווה שמ"ב י"ז, י"א: ופניך הולכים בקרב אלך עם בני ישראל ואשרה את שכינתי בתוכם בכל מסעיהם, והניחותי לך, אתן מנוחה ללבך ואניח את דעתך. על בקשתו הראשונה של משה, הודיעני נא את דרכך, אין כאן תשובה מפורשת: ניתנת לו הבטחה להשגת מטרתו, ואין לו צורך בידיעת האמצעים הדרושים להשגתה. זכות תפילתו של משה ורחמיו של ה' שינו כבר את פני הדברים. בתחילה נאמר לו למשה הניחה לי ל"ב, י', ואילו עכשיו נאמר לו והניחותי לך. ההקבלה מבליטה את השינוי היסודי במצב.

25 וכך מסתיים השלב השלישי של הסליחה. הסליחה עכשיו שלמה: ה' ישרה את שכינתו בתוך מחנה ישראל, ולשם כך ירשה לבנות את המשכן.

26 ואולם, עדיין לא נתקררה דעתו של משה, המשתוקק לדעת את דרכי ה'. וכאן ברורה התכלית החינוכית של התורה. באה היא ללמד לקוראיה מה הן דרכי ה' בהנהגת העולם ובמתן שכר ועונש, ומה הם הדרכים להשגת הסליחה. לפיכך הדו-שיח נמשך והולך.

27 ויאמר משה אליו: אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, כלומר גם כאן עלינו להבין את כוונתו של המדבר מבעד לדבריו יותר מאשר מפשוטם של הדברים: זהו ממש מה שרציתי להשיג, ושבלתו אין ערך לקיומו של עם ישראל: אלמלא שהיית מסכים ללכת אתנו בכבודך ובעצמך מוטב היה לנו שלא לצאת מן המדבר הזה. וטעמו ונימוקו עמו:

28 ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו? מוטב היה לנו שלא לצאת מכאן, שהרי אך ורק בלכתך עמנו יוודע לעולם שמצאנו חן בעיניך ואתה בחרת בנו ונפלינו, ניבדל בזה לטובה, אני ועמך, מכל העם אשר על פני האדמה. ההפליה שכבר הפלית בין ישראל ובין מצרים ח', י"ח; ט', ד'; י"א, ז' לא יהיה לה ערך יסודי אלא אם כן תימשך גם בעתיד. בפעם השלישית מדגיש כאן משה את המלה עמך וחוזר ומשתף את עצמו לעמו.

29 הדיבור האלהי משיב בחיוב גם בעניין ההפליה: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה לומר: ונפלינו אני ועמך, כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם השווה פס' י"ב. וכאן בא הכתוב ללמד על הערך הרב של זכות הסניגור המליץ טוב על אחרים.

30 אבל משה לא השיג עדיין את כל מבוקשו, ולפיכך הוא חוזר, במלים שונות במקצתן, על מה שביקש בתחילה כשאמר הודיעני נא את דרכך. כך הוא מנסח עכשיו את בקשתו: הראני נא את כבודך, כלומר: זכני נא בהתגלותך אלי. פירוש השם כבוד כאן, כמו למעלה ט"ז, ז', י'; כ"ד, ט"ז, ועוד כמה פעמים בתורה הוא התגלות האלהים.

31 מכאן ועד סוף הפיסקה ברור מתוך הניסוח שכמה דברים אינם נאמרים אלא דרך משל. זה ניכר מיד בתשובה על בקשתו האחרונה של משה. התשובה היא אמנם חיובית, אבל בהגבלה מסויימת: עד כמה שאפשר לבן אדם לתפוס. אפשר לך לשמוע את קול ה' המדבר אליך כמי ששומע את קול רעהו פס' י"א, אבל אשר לראייה, כלומר לתפיסת המידות האלהיות, יש לו לאדם גבול שאין לעברו. אי אפשר לך להסתכל במידותי כמי שמסתכל בפני חברו העומד לפניו. מה שתוכל להשיג לא יהיה אלא זה: אני אעביר כל טובי, כל מידותי הטובות ובזה מרומז כבר שעיקר המידות הן מידות רחמים, על פניך, כלומר שלא אעמידן לפניך כדי שתסתכל בהן, אלא אעבירן על פניך מעבר מהיר בן רגע, כשאתה עומד מן הצד בדבר הביטוי על פניך השווה ברא' ל"ב, כ"ב: ותעבר המנחה על פניו, ואשר למעבר האלהים, יש להשוות את המסופר על אליהו במל"א י"ט, י"א: והנה ה' עובר. וקראתי בשם ה' לפניך: הקריאה לא תהיה סתם על פניך, אלא ממש לפניך, והיא תכריז על שם ה' ועל המשמעות הכלולה בו, כלומר על המידות שאליהן הוא רומז; וחנותי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם, כלומר: ואולם פעולת המידות האלה תלויה אך ורק ברצוני; אתה תוכל לדעת שאני רחום וחנון, ‏ושאני אוהב להיכנס לפנים משורת הדין, אבל החלטת הפעולה לפי מידות אלה ניתנת כל פעם ופעם בידי, ואי אפשר לך לדעת מתי כך אעשה ואם כך אעשה. אילו הייתי תמיד מגביר את מידת הרחמים על מידת הדין, והייתי סולח לכל חוטא, לא הייתי שופט צדק, וכל אדם היה מתיר לעצמו כל מיני מעשים רעים מתוך בטחון בסליחה. אחון וארחם אם ארצה, כשארצה, ומחמת הנימוקים שארצה.

32 פס' כ', לפי השיטה שכבר קבענו בדבר הכפילות: ויאמר – ויאמר עי' למעלה, בסוף פירושי על ג', י"ד, אינו מביא דיבור חדש, אלא מסביר את כוונתו של הדיבור הקודם. בסיפא של פס' י"ט, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, הכוונה היא שאתה לא תוכל לראות את פני כראית פני אדם חברך, ולדעת את פעולות מידותי כשם שאתה יכול לדעת את פעולות מידותיו של אדם חברך, כי לא יראני האדם וחי, כי ראיית פני כבודי היא למעלה מכוח תפיסת אנוש במשך כל ימי חייו עלי אדמות. המפרשים הרואים במלים אלו רמז לדעה שמי שיראה את האלהים ימות, או לדעה שאחרי מותו יוכל האדם לראות את האלהים, אינם אלא מכניסים לתוך דברי הכתוב מושגים שאינם כלולים בהם.

33 פס' כ"א, שאינו פותח כפס' כ' במלה ויאמר סתם, אלא במשפט השלם ויאמר ה', מביא דיבור חדש, או המשך הדיבור שבפס' י"ט אחר הפסקת הפסוק של הסבר. הנה מקום אתי, יש מקום ידוע לי, והוא ראוי לך להסתתר בו כשיעבור כבודי על פניך, ונצבת במקום ההוא על הצור. בשעת המעשה יתבאר הדבר למשה ביתר ביאור ל"ד, ב': ונצבת לי שם על ראש ההר.

34 והיה, בעבור כבודי על פניך, אז ושמתיך בנקרת הצור, כלומר באחת המערות אשר שם השווה זכר המערה בסיפור על התגלות ה' לאליהו, מל"א י"ט, ט', י"ג, ושׂכותי כפי עליך, אכסה בכפי את פתח המערה כדי להגן עליך, שלא תראה מה שבן אדם אינו יכול לראות, עד עברי, עד לאחר שאעבור על פניך הפועל שׂכך והפועל סכך קרובים זה לזה בצורתם ושווים בהוראתם, כדוגמת הפועל‏ חשׂף בעברית והפועל חסף באוגריתית; ולצורת המשפט יש להשוות ה', ג': וסכות על הארון את הפרוכת.

35 ולאחר שאעבור, אז והסירותי את כפי וראית את אחורי, ופני לא יראו. ברור כאן שהדברים נאמרו בדרך משל: תוכל לראות רק את מעשי ולהכיר מתוכם מקצת מידותי, אבל את עצם מהותי לא תוכל לתפוס.

« קאסוטו על שמות ל״ב:ל״ה קאסוטו על שמות ל״ד:א׳ »