1פיסקה תשע עשרה: ציווי הקמת המשכן מ', א'–ט"ז כל חלקי המשכן וכל כליו וכל מכשיריו מוכנים ועומדים, וכל אחד ואחד מהם נמסר לידי משה. הגיע עכשיו הזמן להרכיבם יחד ולהקים את המשכן כמשפטו. אחר שקראנו כמה וכמה פיסקות בודדות, המראות לעינינו חלקים חלקים נפרדים זה מזה ועומדים כל אחד בפני עצמו, אנו מחכים עכשיו שאחר הפיצול יבוא הליכוד, ותינתן לפנינו תמונה כללית, המצרפת את כל הפרטים השונים בבניין אחד שלם, ובו כל חלק וחלק יתפוס את מקומו הראוי לו והמתאים לתפקידו. תמונה כללית זו ניתנת כאן לפנינו, בפרק האחרון של הספר.2הפרק בנוי לפי השיטה השכיחה בכמה פרשיות מקראיות, ובכלל במסורת הספרותית של המזרח הקדמון: פיסקה אחת המספרת על הציווי האלהי, ופיסקה שניה המספרת על ביצועו.3הציווי האלהי מתחיל: ביום החדש הראשון, באחד לחדש, בתחילת השנה החדשה, בהיפתח פרק זמן חדש בחייכם, ייפתח לכם פרק זמן חדש גם בעבודת ה': באותו יום תקים את משכן אהל מועד, ומאז יהיה המשכן מוכן לחוג בו את החג המוקדש לזכר יציאת מצרים.4בפס' ג'–ח' חוזרות בקווים כלליים, כראוי לסיכום סופי, ההוראות שניתנו למשה מלכתחילה על כל אחד מחלקי המשכן וכליו. ראשית כל, הכלי המקודש ביותר:5ושמת שם, בתוך המשכן את ארון העדות כ"ו, ל"ג, הארון שבתוכו שמורים לוחות העדות. די כאן, לפי סגנונה הקצר של פיסקה זו, ברמז קל כזה ללוחות, כשם שדי בשם הארון לכלול בו גם את הכפורת עי' בסוף פירושי על כ"ה, כ'. וסכות על הארון את הפרוכת, תפרוש לפני הארון את הפרוכת שתכסה עליו. בתורת השומרונים, וגם בכתבי יד עבריים אחדים, כתוב כאן וסכת על הארון את הכפורת. לכאורה תוכל גירסה זו להיראות נכונה, אבל רק לכאורה, מכיון שלהלן, בסיפור על ביצוע מצווה זו, נאמר: וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות; ועוד שלא היה אפשר להיעדר כאן עניין הפרוכת, בה בשעה שהכפורת כלולה, כאמור, בשם הארון. בפס' ד' מובא, גם כן בקיצור נמרץ, בהתאם למה שנאמר במפורט למעלה כ"ו, ל"ה, עניין השולחן והמנורה:6והבאת לתוך המשכן את השלחן, וערכת, כמובן בזמנו אחר גמר הקמת המשכן את ערכו, ערך לחם הפנים כ"ה, ל', והבאת את המנורה, והעלית, אחרי גמר הקמת המשכן, את נרותיה.7ונתתה את מזבח הזהב לקטורת לפני ארון העדות, כאמור בל', ו', ושמת את מסך הפתח למשכן, כאמור בכ"ו, ל"ו.8ונתתה את מזבח העולה לפני פתח משכן אהל מועד, כלומר, בתוך החצר קביעת המקום לא נאמרה למעלה, בפיסקה השייכת למזבח העולה, כ"ז, א'–ח', אבל היא מובנת שם מכלל הדברים, כפי שציינתי בסוף פירושי על אותה הפיסקה.9ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח גם כאן קביעת המקום, כאמור במפורש בל', י"ח, ונתת שם מים. ולבסוף, במלים קצרות עניין החצר והמסך שבשערו: ושמת את החצר סביב ונתת את מסך שער החצר.10אף לאחר שיוקם ויסודר המשכן כמשפטו, עדיין לא ייחשב כמקדש ה' לפני שייערך טכס מיוחד של הקדשה, על ידי משיחה בשמן המשחה. על משמעותו של טכס זה ועל דרך ביצועו עי' מה שכתבתי למעלה, על ל', כ"ב ואילך. ולקחת, אחר שתגמור את הקמת המשכן, את שמן המשחה, ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו, וקדשת אתו ואת כל כליו במשיחה זו, והיה המשכן עם כל כליו, מאותו הרגע ואילך, דבר קדש. הכלים הפנימיים נכללים בביטוי ואת כל אשר בו, ולא היה מן הצורך להזכיר את כולם אחד אחד, מה שאין כך בכלים החיצונים, שאינם בו במשכן. ולפיכך הם נזכרים במפורט:11ומשחת את מזבח העולה ואת כל כליו, וקדשת את המזבח, והיה המזבח קדש קדשים: אף הוא יהיה קדש קדשים ככלים הפנימיים, והדבר נאמר במפורש כדי שלא יחשוב החושב שמשום היות מקומו מחוץ למשכן תהיה קדושתו קדושה קלה.12וכן יש לו למשה למשוח את הכיור ואת כנו: ומשחת את הכיור ואת כנו וקדשת אתו.13לאחר הקדשת המשכן, תבוא הקדשת המשרתים בו, אהרן ובניו. טכס הקדשה זו יכלול שלושה שלבים. השלב הראשון שווה לכל הכהנים: והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים.14השלב השני, הלבשת בגדי הכהונה, שונה בעד אהרן, מכיון שיש בגדים מיוחדים לו לבדו: והלבשת את אהרן את בגדי הקדש; וכן השלב השלשי, שלב המשיחה, שהיא עיקר ההקדשה, אינו שווה לכולם; אהרן לבדו נמשח לכהונה הראשית על הבדל זה עי' למעלה, על כ"ח, מ"א: ומשחת אתו וקדשת אתו וכהן לי. אחר כך מונה הכתוב את שלושת השלבים של הקדשת בני אהרן:15בתחילה חוזר הוא בקצרה על עניין ההקרבה אל פתח אהל מועד, ואת בניו תקריב; על השלב השני הוא קובע והלבשתם כתנות, מכוין שרק אלה הם בגדי כהונתם;16ולבסוף מדבר על משיחתם לכהנים הדיוטות: ומשחת אתם באשר משחת את אביהם וכהנו לי. ועל כולם, על אהרן ועל בניו, נאמר: והיתה פעולה זו מועילה לשם כך, להיות להם משחתם לכהנת עולם לדורותם, כלומר שבזכות טכס זה תהיה משיחתם סימן כהונת עולם להם ולבני בניהם אחריהם.17והפיסקה מסתיימת בנוסחה הרגילה לציין את ביצוע הפקודות האלהיות: ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו, כן עשה. אחר כלל זה, יימסרו בפיסקה הבאה הפרטים על ביצוע המצוות הנאמרות בפס' ב'–ח'. על ביצוע המצוות הנאמרות בפס' ט'–ט"ו לא ידובר בפיסקה הבאה, המסתיימת בגמר הקמת המשכן, מכיון שהן נתקיימו אחר כך. וסיפור ביצוען יבוא במקום אחר: כיצד משח משה את המשכן ואת כל כליו יסופר במקומו, בבמד' ז', א', וכיצד הוא משח והקדיש את אהרן ואת בניו יסופר במקומו, בפרשת המילואים שבס' ויקרא, ח', ו' ואילך.18פיסקה עשרים: הקמת המשכן מ', י"ז–ל"ג בפיסקה זו מסופר, כאמור, כיצד קיים משה את המצוות שנאמרו לו על דבר הקמת המשכן. וכפי השיטה הרגילה, הניסוח מקביל לניסוח הציווים. פס' י"ז מקביל לפס' ב', ופותח במלה ויהי, המציינת שביום אשר אמר ה' כך היה כאשר אמר ה' השווה, למשל, ברא' ז', י', או שמות י"ט, ט"ז: ויהי, בחדש הראשון, בשנה השנית, באחד לחדש, הוקם המשכן, הכל כפי מה שכתוב בפס' ב', כמעט מלה במלה. ואחר הקבלה כללית זו באים הפרטים בסעיפים מיוחדים זה אחר זה, מנוסחים ניסוח מקביל לא רק להוראות המקוצרות שבפס' ג'-ח', אלא גם להוראות המפורטות שבאו למעלה, בפרק כ"ה ואילך. ובסוף כל סעיף וסעיף נאמר, כעין הד כפול ומכופל שבע פעמים, כאשר צוה ה' את משה. שמו של משה בא במפורש כנושא הפעלים פעם אחת בתחילה פס' י"ח: ויקם משה ופעם אחת בסוף פס' ל"ג: ויכל משה. כל יתר הפעלים באים בצורה סתמית ויתן, וישם, ויקם, ויפרש, וכו' וכו'; אבל הנושא המובן מאליו, אף על פי שאינו כתוב במפורש, הוא תמיד משה. הוא ניהל את כל המפעל, וכל הזכות תלויה בו. ואלה הם שבעת הסעיפים המסתיימים בנוסחה הקבועה, כאשר צוה ה' את משה:19א ויקם משה את המשכן, וכאן עיקר הוראתה של המלה משכן היא ההוראה המצומצמת, כלומר היריעות של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. ראשית כל ויתן את אדניו על הקרקע, אחר כך וישם על האדנים את קרשיו, ויתן את בריחיו המחזקים את הקרשים, ויקם את עמודיו, עדיין לא במקומם המדוייק, כדי שאפשר יהיה להעביר ביניהם את הארון עִי' למעלה, כ"ו, ל"ג; הם יסודרו במקומם כשתיתלה עליהם פרוכת המסך פס' כ"א; על כל זה נטה משה את יריעות המשכן.20אחר כך ויפרש את האהל, כלומר את יריעות העזים, על יריעות המשכן, וישם את מכסה האהל, מכסה עורות האילים המאדמים, עליו מלמעלה וגו' על מכסה עורות התחשים עי' מה שכתבתי למעלה, על כ"ו, י"ד. כל זה מקביל לפס' ב' ולמה שנאמר בפרטות בפרק כ"ו.21ב ויקח ויתן את העדות אל הארון, בהתאם אל כ"ה, ט"ז, כ"א, וישם את הבדים על הארון, בהתאם אל כ"ד, י"ד, ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה, בהתאם אל כ"ה כ"א,22ויבא את הארון אל המשכן, וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות וגו'.23ג ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה, מחוץ לפרוכת, בהתאם אל פס' ד' ואל כ"ו, כב ל"ה,24ויערך עליו ערך לחם לפני ה', בהתאם אל פס' ד' וערכת את ערכו ואל כ"ה, ל'.25ד וישם את המנורה באהל מועד נוכח השלחן, על ירך המשכן נגבה, בהתאם אל פס ד' ואל כ"ו, ל"ה.26ויעל הנרות לפני ה' וגו', בהתאם אל כ"ה, ל"ז. כמובן לא מיד כשהושמה המנורה במקומה, אלא לאחר גמר הקמת המשכן והקדשתו. הפועל הוא סתמי, ופירושו ויעל המעלה, והוא כולל גם את משה. ששירת ככהן עד היום האחרון של המילואים, וגם את אהרן, שהעלה את הנרות אחר מילואיו. ראיה על כך, שגם משה במשמע, יש לנו בפס' ל"א, ועי' פירושי שם.27ה וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הפרוכת, בהתאם אל פס' ה' ואל ל', ו'.28ויקטר עליו קטורת סמים וגו', בהתאם אל ל', ז'. על הנושא של הפועל ויקטר יפה כוחו של מה שאמרנו על הנושא של ויעל בפס' כ"ה.29ו וישם את מסך הפתח למשכן, בהתאם לפס' ה',30ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, בהתאם אל פס ו', ויעל עליו המעלה. כפי מה שאמרנו על ויעל שבפס' כ"ה, את העולה ואת המנחה וגו31ז וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה, בהתאם אל פס' ז' ואל ל', י"ח.32ורחצו, כדי שירחצו, ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם. פסוק זה חוזר כמעט מלה במלה על מה שנאמר למעלה, ל', י"ט, ומוסיף על הנושא הכתוב שם, אהרן ובניו, גם את שמו של משה, מכיון שבימי המילואים, לפני שייכנסו אהרן ובניו לשרת בקודש, שירת משה ככוהן, ואף הוא היה חייב לרחוץ ידיו ורגליו לפני גשתו אל הקודש לשרת.33בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו וגו', בהתאם אל ל', כ'.34הפסוק האחרון, הבא בלי הנוסחה הסופית הרגילה מפני שיש בו סיום אחר, מדבר על החצר: ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח, בהתאם לרישא של פס' ח', ויתן את מסך שער החצר, בהתאם לסיפא של פס' ח'.35לבסוף בא משפט של סיום: ויכל משה את המלאכה, וגם בו ניכרת הקבלה למעשה בראשית ברא' ב', ב': ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה.36סיום הפרשה והספר מ', ל"ד–ל"ח המשכן הוקם: בני ישראל עשו בתוך מחניהם מקדש לה' אלהיהם, כפי המצווה שנמסרה למשה כ"ה, ח': ועשו לי מקדש. וכאן, מיד אחר התיאור של הקמת המשכן, מסופר כי ההבטחה שהובטחה למשה תוך כדי דיבור, בהמשך דברי מצווה זו, ושכנתי בתוכם, ושנתאשרה שוב בסוף הנאום האלהי כ"ט, מ"ה, ושכנתי בתוך בני ישראל, מתקיימת עכשיו: ה' משרה שכינתו בתוך בני ישראל.37פסוקים אלו, המנוסחים ניסוח פיוטי נשגב, מתארים את השראת השכינה בביטויים מקבילים לאלה שבאו בסוף פרק כ"ד לתאר את נוכחות השכינה על הר סיני. המשכן הוא מעין הר סיני בזעיר אנפין, הניתן להיעתק ממקום למקום, כדי ללוות את בני ישראל בנדודיהם ולשמש סימן מוחשי לנוכחות השכינה בתוכם בכל מסעיהם. כשם שנתגלה להם ה' על הר סיני במעמד הנורא של החודש השלישי, כך הוא מתגלה להם עכשיו, ועתיד להתגלות בעתיד, במקדש שהם עשו לו.38פס' ל"ד בנוי בצורה שירית מובהקת 2:2 2:2, ושני חלקיו מקבילים זה לזה לפי חוקי התקבולת השירית: ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן, הכל כדוגמת ההתגלות בהר סיני כ"ד, ט"ו-ט"ז: ויכס הענן את ההר, וישכן כבוד ה' על הר סיני.39ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד / כי שכן עליו הענן / וכבוד ה' מלא את המשכן. בשני חלקיו הראשונים של פסוק זה באה תקבולת דומה לתקבולת שבפסוק הקודם, וחלקו האחרון חוזר בחגיגיות על דברי החלק האחרון של הפסוק הקודם. בעניין מעמד הר סיני נאמר שרק לאחר שכיסה הענן את ההר ששת ימים קרא ה' אל משה ביום השביעי מתוך הענן כ"ד, ט"ז, כלומר שלא יכול משה לעלות אל ראש ההר ולבא בענן עד שקרא ה' אליו; וכך נאמר כאן שלא יכול משה לבוא אל אהל מועד מפני כבוד השכינה השורה בתוכו, עד שקרא ה' אליו כפי שמסופר בתחילת הספר הבא אחר ס' שמות ויק' א', א': ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר וגו'.40בפסוקים אלו תלוי מה שכתוב במל"א ח', י'-י"א, בסיפור על חנוכת בית המקדש שבירושלים: ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה', ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'.41ומכיון שנאמר כאן ששכן הענן על המשכן, ממשיך הכתוב להגיד כיצד היה ענן זה מנחה את העם בהתמדה בימי נדודיו במדבר ומלמדם מתי לנסוע ומתי לחנות. על עניין זה ידובר שוב באריכות בבמד' ט', אבל מן הראוי היה לרמוז לו גם כאן, כדי לקשור אותו בהתגלות הראשונה במשכן, ולהדגיש שהתגלות זו לא היתה חד-פעמית אלא מתמדת היתה. ובהקבלה לכך בא שם בבמד' ט', בתיאור המפורט של התגלות הענן בימי המהלך במדבר, רמז להתגלות הראשונה שביום הקמת המשכן פס' ט"ו.42גם הפסוקים המדברים על עניין זה מנוסחים בצורה פיוטית נשגבה: ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל ה"עתיד" מורה כאן על פעולה מתחדשת והולכת כפעם בפעם בכל מסעיהם;43ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו. וכך היה תמיד; כי, כשם שהיו עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מורים את הדרך ביציאת מצרים, כך ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. דבריו האחרונים של פס' זה מקבילים לדבריו האחרונים של פס' ל"ו, ומשמיעים מעין הד סופי למה שמסופר למעלה, י"ג, כ"א-כ"ב. ובהד זה, וברמז זה הפונה קדימה לעתיד, מסתיים הכתוב. סיום נאה ונשגב של הספר.