מפרשים:
17 פיסקה עשירית: חוקים נגד מנהגי אלילות כ"ב, י"ז–י"ט באה כאן שלישיה של חוקים הקובעים משפט מוות, כל אחד בניסוח מיוחד משלו: לא תחיה – מות יומת – יחרם. הצד השווה שבשלוש העבירות הנידונות כאן הוא זה, שכולן תלויות, במישרים או בעקיפין, באלילות ובמנהגיה. וכל שלושת החוקים שייכים אפוא למלחמתה הקשה של האמונה הישראלית נגד האלילות.
18 החוק הראשון מכוּון נגד המאגיה: מכשפה לא תחיה. על השימוש במאגיה בחייהם ובפולחנם של עמי המזרח הקדמון עיין מה שכתבתי למעלה, ז', י"ב. אמנם המאגיה ה"שחורה", שבה מנסה המכשף להזיק לזולת, נחשבת, כמובן, לדבר אסור גם בקרב אומות העולם, ובקובצי החוקים המזרחיים נקבע דין מוות למי שמשתמש בה ולמי שמעליל על חברו בשימוש זה חוקי ח'מורבי, סעיף 2; חוקי אשור התיכונה, סעיף 47, אבל בישראל אין מבחינים בין מאגיה מותרה ובין מאגיה אסורה; כל פעולה מאגית, אפילו לתכלית לא רעה אסורה, מכיון שהיא מעין נסיון להתגבר על רצון האלהים השולט לבדו בעולם. ולא לחינם מזדהים בישראל מושג המאגיה ומושג האלילות: פעולתה של איזבל להפצת פולחן הבעל הצורי בישראל מצויינת בפי יהוא בשם זנונים וכשפים מל"ב ט', כ"ב; וכדבר האופייני בחיי האומות נזכר בפי הנביאים הכישוף עיין למשל נחום ג', ד'; ישעי' מ"ז, ט', י"ב־י"ג. וכאן בצורתו המוחלטת של החוק, בלי תנאים ובלי הגבלות, מורגש הרצון האדיר לחסל בישראל כל מאגיה, בכל צורה שהיא: לא תחיה. וכן בדבר' י"ח, י': לא ימצא בך. אין בישראל זכות קיום לדברים כאלה.
19 נזכרת כאן רק האשה המכשפה, ולא האיש המכשף, מפני שהנשים מצויות במיוחד אצל ענייני כישופים, ודיבר הכתוב בהווה. אבל אין להטיל ספק בדבר, שאין הכתוב מתכוון להבדיל בין איש לאשה.