ברית עולם על ספר חסידים ער״א

מהדורה: יוזעפאף, תר"ל

« ברית עולם על ספר חסידים ר״ע:א׳ ברית עולם על ספר חסידים רע״ה:א׳ »

1 ויברך אלהים את יום השביעי ולא פי' במה וכו'. כ"כ עוד לקמן סי' ת"ט ועי' בסמ"ג לאוין ס"ט ע"ש:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

כל א האוכל ושותה בי"ה ביטל מצות עשה המפורשת בסמ"ע מצוה ל"ב ועובר על ל"ת שנ' כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרת' עיין לעיל במצות י"ו מאחר ב שענש הכתוב כרת למי שלא התענה למדנו שמוזהרים בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל ושותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, וכבר ביארנו בסמ"ע מצוה ל"ב שי"ה אסור גם ברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה גם בארנו שם שתוספת י"ה מן התור' בכניסתו וביציאתו אמרי' ג בביצה ד' ל' הני נשי דידן דאכלי ושתו עד אורתא ולא מחינן בידיהון הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וכל כיוצא בזה, מסקינן בי"ה ד' ע"ט שהאוכל מאכלים הראוין לאדם ככותבת גסה כמוה וכגרעניתה בי"ה ה"ז חייב כרת וגרסינן בירושלמי די"ה הדא אמרה צריך למעך חלל' שאין משערים אלא בה ובגרעינת' ושיעור זה פחות מכביצה תניא ר' אומר ד' פ' כל שיעורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורו דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת כמו כן י"ה ששינה הכתוב במשמעו שנא' תענו את נפשותיכם ולא כתיב לא תאכלו ושינו חכמים בשיעורו בככותבת וכי קאמר שם בד' פ"א חייב כרת הני מילי אגופיה דיומא אבל אתוספת י"ה לא מיחייב דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרת' על עצומו של יום ענוש כרת ואין ענוש כרת על התוספת והוא הדין שאין ענוש כרת אם עשה מלאכה בתוספת ותניא בתורת כהנים ומביאה שם בד' פ"א יכול לא תהא התוספת בעונש אבל תהא בכלל אזהרת לאו ת"ל כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצמו של יום הוא מוזהר בלאו ולא על התוספת ומה במלאכה לא הזהיר אלא במקום שנענש אף בעינוי לא הזהיר בלאו אלא במקום שענש משם אתה למד שאין בתוספת רק עשה שם בד' ע"ג כל ד האוכלין מצטר' לשיעור כותבת וכן השותה משקה הראוי לשתיי' אדם כמלא לוגמא של שותה כל אחד ואחד לפי לוגמיו חייב ואומר התם בד' פ' וכמה מלא לוגמיו כדי שיסלקנה לצד אחר ויראה כמלא לוגמיו ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית וכל המשקין מצטרפין לשיעור אחד, עוד מרבינן שם ד' ע"ג מנפשותיכם אחד האוכל דברים המותרין או שאכל אוכלין האסורין כגון פיגול ונותר וטבל ונבילות או טריפות או דם הואיל ואכל אוכלין הראויין לאדם ה"ז חייב כרת משום אוכל בי"ה תניא שם בד' פ' שיעורין של עונשין הלכה למש' מסיני, ובחצי ה שיעור נחלקו שם בד' ע"ד ר' יוחנן אומר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי ריש לקיש אמר מותר אכילה בעינן וליכא והלכה כרבי יוחנז לגכי ריש לקיש ורב אשי נמי דהוא בתראה סבר כר"י בחולין ד' צ"ה לפיכך האוכל או השות' חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות אמר רבא שם בד' פ"א כס זנגביל יבישא ופלפלין וכיוצא בהן ביו"ה פטור מכרת פי' כס הכוסס והיכא דאיכא חולה דאי לא אכיל מסתכין שרי למיכל ביומא דכיפורים ותניא בד' פ"ב עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, מסקינן התם בד' ע"ט שמאכילין אותה פחות פחות מכשיעור עד שיהא לה די בד' פ"ג ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד מה שימצאו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו אמרי דבי רבי ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אין צריך שומעין לחולה חולה אומר אין צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא רופא אחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך אין דבריו של אחד במקום שנים וכן שנים במקום שלשה וכן שלשה במקום ארבעה רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מחללינן עליה שבתא ומוכלינן ליה מפני שספק נפשות להקל פסק בהלכות גדולות דהלכה כרבי יוחנן דאמר שם בד' פ"ב בן עשר בן אחד עשר אין מענין אותו אבל מחנכין אותו לשעות כיצד היה רגיל לאכול בשתים מאכילו בשלש היה רגיל בשלש מאכילו בארבע ובן שלש עשר' בתינוק ובת שתים עשרה בתינוקת משלים מן התורה וכן גרסי' בפרק נערה ד' ? אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תליסר שנין לתעניתא מעת לעת ובתינוקת מבת תריסר משמע דסבירא ליה כרבי יוחנן ולשון התוספתא ר"פ ד' דיומא משמע נמי כר' יוחנן דתניא התינוקות מחנכים אותם סמוך לפרקן לפני שנה ולפני שתים ורב אלפס פ' יוה"כ ורבינו משה בפר"ב דהלכות שביתת עשור פירשו דהלכה כרב נחמן דאמר בן תשע ובן עשר מחנכין אותו בן אחת עשרה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות, שם ד' ע"ג יום הכיפורים אסו' ברחיצ' בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפי' אצבע קטנ' אסור להושיטה במים אפי' מלך וכלה לדברי רבנן דר' אליעזר ותניא שם בד' ע"ז אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ורבינו יעקב בתו' שם אומר שבבקר יכול אדם לרחוץ כדרכו שאין לך מלוכלכות בטיט ובצואה יותר מידים בבקר דאמר התם שרוח רעה שורה עליהם ונקראת בת מלך וסכנה היא ליגע בעיניו או בחוטמו ולא לפיו קודם נטילה והא דתנא דבי מנשה בפרק כל הבשר חולין ד' ק"ז אשה מדיחה ידה אחת במים ונותנת פת לבנה קטן מפני רוח רעה השורה על הידים ששמה שיבתה התם מיירי אפי' אחר נטילת שחרית שרגילה לשרות על הידים בעת שרוצין להאכיל דתינוקות ואותה רוח רעה אינה מצויה בינינו ואין אנו נזהרים ממנה כדרך שאין אנו נזהרים מגילוי מפני שאין נחשים מצויים בינינו וממים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו תניא כירושלמי דפ"ק דתענית ובפרק בתרא דיומא בתלמוד שלנו בדף ע"ז הורה רבי אחאי בבא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו מותר לרחצם במים ובתוספתא דיומא תניא וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו ואין שם מחלוקת בדבר בפ' יו"ה ד' ע"ח תניא אסור לישב על גבי טיט המטפחת ביו"ה ומסקינן דמיירי בטיט שהוא לח ביותר שיש בו טופח כדי להטפיח פי' שאם יניח ידו עליו ותעלה בה ליחלוחית שאם הדביק אותה לידו אחרת תדבק בה ליחלוחית אסור לישב עליה שם לא ימלא אדם כלי חרש מים ויצטנן בו שהמים נוזלין מדופנו ואפי' כלי מתכו' אסור שמא ינתזו המים על בשרו ומותר להצטנן בפירות שם ר' יהושע בן לוי בכל ערב י"ה היו מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש פירוש כלים נגובים שסוחט כל המטפחת עד שלא נשאר בה בטופח על מנת להטפיח כתב מו' רבי' יהודא שאין ענין זה דשריית מפה מדבר אלא לקרר עצמו ולהעבירה על גבי עיניו שהרי בהגהת מיימו' פרק ג' דשביתת עשור פיר' רבינו שמואל ור"י ב"ר אשר שאם היסך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכן נראה למו' דה"ה דשייך הכון אף בקטנים אפי' לא שיפשף בד' ע"ז תניא שומר פירות בשדות וההולך להקביל פני רבו או מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואין חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם כדרך שעושין בחול ומי שעבר במים לדבר מצוה מותר לו לחזור במים שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצו' בביצה ד' י"ח ובתענית ד' י"ג ובפרק ח' שרצים שבת ד' קי"א תניא כל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בתשעה באב בין בי"ה ובתשעה באב אין כך הלכה כאשר בארנו בהלכות נדה לקמן במל"ת קי"א אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכ' שאינה של תענוג ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה או שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש והא דגרסינן בירושל' וכן הוא בהגהת מיימו' פר"נ דלעיל אבל צ"ע בירו' דלא משמע כן בפרק בתר' דיומא הדא דאת אמרת בסיכה שהיא של תענוג אבל שאינה של תענוג מותר שמא אינו מתיר אלא כגון לחולה ולחטטין, אסור לנעול מנעל וסנדל ואפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של גמי וכיוצא בהן דקאמר התם ד' ע"ח אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק בדיקולי רבה כריך סודרא אכרעיה ונפיק ובירושלמי דיומא אמרינן יוצאין באנפילאות של בגד וכן בפרק מצות חליצה יבמות בדף ק"ב תניא מטייל אדם בתוך ביתו באנפילאות של בגד ובתוספת' אוסר ריש פר"ד דיומא התינוקות אע"פ שהן מותרים באכילה ושתייה וברחיצה וסיכה מונעין אותם ממנעל וסנדל וכן כתב מו' שמותר לעכו"ם לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דסתם תינוק חולה אצל חמין וחולה שאין בו סכנ' אומר לעכו"ם ועושה ואמרינן נמי בפרק יום הכפורים יומא ד' ע"ח כל מידי דאית ביה רביתא לינוקא לא גזור ביה רבנן והיינו רחיצה וסיכה דאמר רבי חנינא פ"ק דחולין ד' כ"ד חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הם עמדו לי בזקנותי פסק רבינו יעקב שמותר ליתן כוס של ברכת מילה לתינוק בי"ה ולא חיישי' דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה דבר קבוע ולא דמי להא דאמר בערובין ד' מ' דאין מברכין זמן על הכוס בי"ה דהיכי ליעביד ליתביה לינוקא אתי למסרך לשתות ג"כ כשיהא גדול דהתם ודאי כיון שיהא המנהג בכל שנה ליתן לתינוק לשתות בי"ה אתי למיסרך לשתות אפילו כשיהיה גדול, ר' יצחק הלוי וגדולים אחרים היו נוהגין להתענות ממחרת י"ה מההיא דר"ה כ"א רבא הוה יתיב תרי יומא בתעניתא ואישתכח כוותיה ואותם הנוהגים כן אין להם לאכול במוצאי יה"כ כלל עד לילה אחרת ולשמור עצמם למחרת מכל מלאכה נהגו העם העם לתקוע קשר"ק במוצאי יה"כ ואין זה זכר ליובל שאם כן לא היו עושין כך בכל שנה אלא בזמן היובל ועוד ביה"כ עצמו היה דינו וחכמה היא ואינה מלאכה אלא יש לומר שנתקן משום דאמרינן במדרש במוצאי יה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכן יסד הפייט גמר מצוי אכול דצוי ורצוי ומפני שאין יו"ט זה מפורסם עשו בו תקנה לפרסמו ולכך תוקעין קשר"ק כדאמר בשבת ד' ל"ה תוקע ומריע ותוקע ואין צריך להמתין עד אחר הבדלה בחונן הדעת מפני שהיא חכמה ואינה מלאכה ואפילו בשבת אין איסור לתקוע אלא גזיר' שמא יוציא השופר מרשות לרשות ללמוד סדר התקיעות ואין כאן לחוש בתקיעה מועטת כזו וקבלתו ממורי רבינו יהודא בר רבי יצחק אחר שהשלים תפילת נעילה אומר קדיש ואח"כ ז' פעמים ה' הוא האלהים לפי שהשכינה עולה למעלה מז' רקיעי' ואהר כך שמע ישראל פעם אחת ומיד תוקעין משום דכתיב עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר:

« ברית עולם על ספר חסידים ר״ע:א׳ ברית עולם על ספר חסידים רע״ה:א׳ »