בניהו על שבת קי״ח

1 כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. נראה לי בס"ד הטעם, כי השבת ניתן בו גבול מאת ה' שהם כ"ד שעות בלילה וביום, אך ישראל עושין אותו בלי גבול, פעם מקבלים שבת חצי שעה קודם הרי גידלו אותו חצי שעה, ופעם מקבלים שבת שעה אחת קודם הרי גידלו אותו שעה, וכן הענין ביציאתו. והנה עונג השבת הוא כתוספת, כי כל יתרון על החיוב יהיה חביב יותר, וזהו שאמר כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שעושה די תוספת, ונמצא אין לו גבול ידוע, אלא הוא כאשר תהיה שיעור התוספת, לכן מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. או יובן בס"ד, עונג של השבת אינו אלא בסעודה שלישית, כי בשני הסעודות לא יתענג, כי יאמרו אלו דרכן להיות בחול גם כן, ומאן מוכח דעשו אותם לכבודי, אבל כשרואה שעשו לו סעודה שלישית יתענג, דודאי זו היא לכבוד שבת. וידוע דסעודה ראשונה כנגד יצחק, ושניה כנגד אברהם, ושלישית כנגד יעקב. ולזה אומר: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, שמקיים סעודה שלישית שבה תלוי עונג השבת, אז נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים שהיא של יעקב אבינו עליו השלום ולזה סיים לֹא כְּאַבְרָהָם וכו' וְלֹא כְּיִצְחָק וכו' אֶלָּא כְּיַעֲקֹב. ומה שאמר 'נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת' נראה, כי שִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בחר בה אברהם אבינו עליו השלום לבניו, כדי להצילם מגיהנם, וכמו שנאמר רז"ל. ולכן הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שאין גיהנם בוער בו, נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת שניתנו בעבור הצלה מן גיהנם. ומה שאמר 'נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ' נראה לי בס"ד, כי עונג השבת הוא אם אדם אוכל ושותה לכבודו של שבת, ולא בעבור הנאת גופו, וזה תלוי בכונת הלב, ולכן הנזהר בזה שמכוין בלבו בעבור כבוד שבת, שבזה הוא תלוי עונג שבת, אז מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש מרבה בתיבת 'כָּל' לא מבעיא דכל יום דרכו לאכול ב' סעודות ובשבת שלש, אלא אפילו אם גם בחול דרכו לאכול שלש, עם כל זה כיון דמכוין לבו לשמים לענג השבת, נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ וניצול משלש פורעניות, עכ"ד נר"ו.

2 וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. פירוש 'לֹא אָמַרְתִּי' בקשתי איזה דבר מאיזה אדם, 'וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי' שלא נעשית בקשתי, כי אני נזהר שאיני מבקש דבר משום אדם, אלא אם כן יודע אני בבירור שיעשה לי בקשתי. או יובן דרך הלצה, יוֹסֵי למפרע יסוי שהוא לשון הבטה בתלמוד, כלומר לא אמרתי דבר שצריך אני להביט בו אם יפה הוא, ואם מתוקן הוא, כי אני נזהר שאין אני מוציא מפי דבר אלא אם כן אביט בו תחילה אם הוא מתוקן או לאו.

3 דְּקַיְּימִית שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד תוך אותיות שַׁבָּת במילואם כזה שי"ן בי"ת ת"ו, אותיות 'יֵינוֹת' והיינו שהיה מקיים שתיית יין בכל שלש סעודות, וזהו שאמר 'בְּשַׁבָּת' וקיימתי השלש סעודות גם ביינות הרמוזים בתוך 'שַׁבָּת'. וגם הפת נרמז באותיות 'שַׁבָּת' במילואם, שי"ן בי"ת תי"ו 486 עולה המילוי פת ו', דהיינו ששה ככרות, לכל סעודה שתים שצריך לחם משנה.

4 תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית עִיּוּן תְּפִלָּה. נראה הכונה שהיה מתפלל בכונה ומעיין בה היטב. והוצרך רב יהודה להודיע דבר זה על עצמו, מפני שהיה חריף גדול, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על שהיה קוראו שמואל רבו תמיד בשם 'שיננא' וכל אדם חריף יהיה לבו טרוד בדברי תורה ופלפול שלה גם בעת תפילה, וקשה לו להתפלל תמיד בכונה, והיינו רבותיה דרב יהודה, אף על גב דהיה חריף גדול ולבו טרוד מאד היה מכוין היטב בתפלה ומעיין בה. ובא ללמד כי דברים אלו מסורים ביד האדם שאם ירצה אין הטבע מכריחו ומעכב בידו דאף על גב דכפי הטבע אי אפשר לו בלא טירדה עם כל זה יוכל להעמיד עצמו ולדחות הטרדה.

5 תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִלִּין. פירוש מצוה כהלכתה, דחייב אדם להסתכל בשיני"ן, והוא אף על גב דהיה סגי נהור היה נזהר להסתכל בלבו בצורתן. ועוד אף על גב דהיה חכם וטרוד בגירסתו, היה נזהר שלא היה מסיח דעתו מן התפילין.