בניהו על ראש השנה כ״ה

1 מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב וכו'.. הנה על זאת המשנה כתב הרמב"ם ז"ל דאי אפשר להיות מציאות זו בעולם שתתראה הישנה בשחרית והחדשה בערבית בו ביום, ומה שקבל רבן גמליאל עדותם הוא שהסכים ראייתם הלבנה בערבית היח אמת, ומה שאמרו שראו הישנה בשחרית בטעות נדמה להם שחשבו שזה נבנה ובאמת אינה לבנה. ומה שאמר רבי יוחנן בן נורי 'עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן' מפני שעשה חשבון באותו החודש וראה לפי החשבון של אותו החודש אי אפשר שתתראה הלבנה באותה הלילה בערבית והגיד רבן גמליאל שזה הכלל שיש להם בחשבון אינו מוחלט אלא לִפְעָמִים בָּא בִּקְצָרָה ויזדמן לפי חשבון אותו החודש תתראה הלבנה בערבית של אותה הלילה, ולפי זה על אותה עדות שקבלה רבן גמליאל לא היה שום ערעור והרהור מן החכמים אחר שהגיד להם הקבלה שקבל מאבותיו ואסביר להו טעמא. מיהו לפי מה שביארנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע מספר אמונת חכמים שתוכן אחד העיד שבעיר אחת בספרד נראת לבנה הישנה בשחרית והחדשה בערבית וכיון שראו גדולי חכמי התוכנים ראיה זו שאי אפשר לתלות אותה בטעות כי הרואין חכמים גדולים הן בתכונה ואי אפשר שיטעו בראייתם, לכן הוכרחו לעיין היטב בדבר זה, ואחר עומק עיונם העלו שבודאי אפשר להיות כן, ועוד שני חכמים גדולים בתכונה שהיו בזמן המחבר הסכימו שגם בירושלים אפשר שיזדמן כך הישנה בשחרית והחדשה בערבית, ואחד מהם עשה פסק ארוך בראיות על הדבר הזה. לכן מוכרח לומר כי נעלם זה מרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל אשר החליט שאי אפשר להיות כך בעולם וכתב וז"ל שזה מן הנמנע בתכלית המניעה לא יתחייב בשום פנים, ואין מאמין זה אלא אדם עם הארץ טפש בתכלית הטפשות לא ירגיש מן הגלגל אלא כמו שירגיש השור והחמור כנזכר בפירושו במשנה. והנה בודאי יש לסמוך על מה שאיתא בספר אמונת חכמים הנזכר מדברי חכמי התוכנים שהסכימו דיש מציאות זו והמה ראו בעיניהם דבר זה ולא היו שורים וחמורים בחכמה זו, ועוד עשו הוכחות וראיות לזה, ובדבריהם איכא 'תא חזי ותא שמע'! עוד כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה, לפי שהן ראוהו ליל שלושים ולא ראוהו ליל שלושים ואחד, והיה החשבון מחייב ראייתו ליל שלושים כאשר נתננו העיקר ומן הדין להאמינם לפי שהעידו בראיה בעת הראיה ואומרם לא ראוהו בליל השניה אין אנחנו חוששין לזה ולא יחייב אותנו בשום דבר כי שמא חלשה ראייתם או כסהו ערפל ואינם מרגישים בו עד כאן לשונו. ולפי זה ערעור רבי דוסא היה כיון דלא נראה בליל ל"א, אם כן ודאי עדות הראיה שראוהו בליל שלושים אינה כלום, דנמצא אלו מעידים על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה, דמאחר שלא נראה בליל ל"א אם כן ודאי לא נולד ביום שלושים. וזו הקבלה שהעיד רבן גמליאל שקבל מאבותיו לִפְעָמִים בָּא בַּאֲרֻכָּה לא שייכה לעדות זאת אלא זו שייכה לאותה עדות שהעידו שראו הישנה בשחרית במזרח והחדשה ערבית במערב, וכאשר כתבנו ורק על עדות זו ערערו רבי דוסא ורבי יוחנן מכח הסברה שלא נאמין לעדות של אלו שאמרו ראוהו בליל שלושים לעשות ראש השנה ביום שלושים ומוכרח לעשות ראש השנה בליל ל"א, אך רבן גמליאל כיון שראה שלפי החשבון שעשה לו באותו החודש נראה שראוי לעשות ראש השנה ביום שלושים סמך על עדות זו שאמרו ראוהו בליל שלושים ולא חש להכחיש דבריהם מכח שאמרו לא ראוהו בליל ל"א כי אמר אולי חלשה ראייתם בליל השניה או ערפל כסתהו כמו שנאמר הרמב"ם ז"ל.

2 וְאוֹמֵר: "אַל תֹּאמַר: מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה". קשא כיון שהביא פסוק תורה אמאי הוצרך להביא פסוק זה מקהלת? ונראה לי בס"ד דהוא דריש לפסוק זה כן, אַל תֹּאמַר על הפרנס מֶה ולשון 'וְחָכְמַת מֶה לָהֶם' בירמיה ירמיה ח, ט כלומר הפרנס שבדורי מֶה הָיָה שאינו גדול וחשוב ותתלה החסרון בו לומר אינו ראוי לכך לא נענה בבקשת רחמים, אלא באמת החסרון תלוי באנשי הדור שבאמת הימים הראשנים היו דורות שלהם טובים מאלה וכמו שנאמר בגמרא דתענית דף כ"ד רבא גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מטרא, אמרו ליה והא רב יהודה בעת רחמי ואתא מטרא והשיב להם מה יעשו פרנסי הדור שאין דורן דומה יפה! עיין שם, לכן אמר אל תתלה בפרנס אלא תאמר יָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ היו הדורות טוֹבִים מֵאֵלֶּה, על כן הביא פסוק דקהלת ללמדנו טעם לענין זה לומר אל תתמה על הדבר שאמרתי לך לחשוב פרנס של דור זה כמו פרנס דורות הראשונים, כיון שאין אתה רואה יוצא ממנו פעולה בבקשת רחמים על דורו כאשר נמצא בפרנסים הראשנים, ולזה הביא פסוק זה שאומר לך אל תתלה החסרון בפרנס אלא בדור.

3 כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עָמַד עַל רַגְלָיו מִכִּסְאוֹ, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. קשא הוה ליה למימר 'כֵּיוָן שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל'? ונראה לי בס"ד ללמדינו שלא המתין עד שקרב אצלו אלא כיון שראהו מרחוק עָמַד מִכִּסְאוֹ. ועוד נראה לי דייק לומר כֵּיוָן שֶׁרָאָה 'אוֹתוֹ דייקא אף על פי שלא ראה המעות בידו לא חש שמא לא קיים גזרתו בשלימות, אלא סמך על ענוה של רבי יהושע שודאי נטל מעותיו בידו ובא, ולכך קודם שראה זה עמד מכסאו לכבודו.