בן יהוידע על תענית ט״ו

1 לֹא הַכֹּל לְאוֹרָה, וְלֹא הַכֹּל לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים לְאוֹרָה, וִישָׁרִים לְשִׂמְחָה. מקשים למה לא אמר בזה לישרים הא והא איתא כמו שאמרו בהנך דלעיל? ובשלמא לפירוש הרשב"א שפירש צדיקים עדיפי מישרים ניחא כיון דנקיט ישרים שהם קטנים לבסוף איך נפרש בהם הא והא איתא דנמצא עדיפי מצדיקים, אבל לרש"י דסבירא ליה ישרים עדיפי מצדיקים, קשה לימא בהו הא והא איתא? ונראה לי בס"ד הכא שאני דהכתוב עשה שינוי ביניהם בדבר אחד דאמר תהלים צז, יא 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' לשון יחיד ואמר 'לְיִשְׁרֵי לֵב' לשון רבים ולא אמר לישר לב, על כן יש לומר דעשה הכתוב שינוי זה לסימן לומר לך מוחלקים לגמרי שלא תתן של זה בזה כלל. והנה לפירוש רש"י דסבירא ליה 'ישרים עדיפי' צריך להבין למה בישרים נקיט שִׂמְחָה ובצדיקים אוֹרָה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מדרש שמואל בשם רבינו יונה ז"ל, הצדיקים עובדים מיראה והישרים מאהבה עיין שם, ולכן הישרים דהם עובדים מאהבה מוכרח שהם עובדים בשמחה כי כל עובד מאהבה עובד בשמחה על כן יזכו לשמחה, אך הצדיקים שהם עובדים מיראה לדעת רבינו יונה ז"ל זוכין לאורה כי יו"ד דיראה תתארך ותהיה וא"ו ואז היראה תהיה אותיות 'אורה' דבזכות היראה שהאריכו בה כל ימיהם תתארך היו"ד ותהיה אורה. ולסברת הרשב"א ז"ל דסבירא ליה 'צדיקים עדיפי מישרים' יש לפרש צדיקים על בעלי תורה וישרים על בעלי המצות ולכן צדיקים עדיפי מישרים כי בעלי תורה עדיפי מבעלי מצות. והנה בעל תורה נקרא 'רבי' 212 כמנין 'אורה' 212 לכך צדיקים יזכו לאורה ולכן יש לדרוש צדיק על בעל תורה כי 'צדיק' 204 עולה מספר ר"ד, ועם מספר ח' שהוא כנגד ח' דרגין דתורה שבעל פה הרי מספר 'רבי' ומספר 'אורה' אך ישרים הם בעלי המצות שכוחם במעשה ואם תחליף אות ע' דמעשה בחי"ת באחה"ע, תהיה המעשה אותיות שמחה לכן יזכו לשמחה.

2 וְהָתַּנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדֻלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן. מקשים אמאי הוצרך תלמודא להביא דברי הברייתא, יקשה לו מן הפסוק עצמו דתחלה נתקלל נחש ואחר כך חוה ואחר כך אדם? ונראה לי בס"ד דמן הכתוב ליכא קושיא דיש לומר התם שאני משום דנחש היה המסית והוא התחיל בעבירה וחוה חטאה קודם אדם לכן נתקללו בזה את זה ולעולם ליתיה להאי כללא דבקללה מתחילין מן הקטן, אך תנא דברייתא דיליף האי כללא מהאי עניינא, שמע מינה דלית ליה חילוק זה שאמרנו. ועיין בברכות דף ס"א מה שתרצתי עוד בזה. וזה לשונו שם: ונראה לי בס"ד כי מן הכתוב ליכא קושיא, דלעולם האדם נתקלל בראשונה וכן הסברה מחייבת מאחר דהוכיחו תחלה ודאי גמר דבריו עמו וקללו, ומה שזכר הכתוב קללתו באחרונה כן ימצא הרבה במקראות שיזכר ענין המאוחר קודם ענין שקדם לו דעל זה אמרו רבותינו ז"ל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' ויתכן דחס הכתוב על כבוד אדם והזכיר קללתו באחרונה ולעולם נתקלל בראשונה תכף בעת שהוכיחו אך רבי מאיר דיליף מהכא לענין בעלמא דבקללה מתחילין מן הקטן משמע דסבירא ליה דבקושטא הכי הוי שהנחש נתקלל בראשונה ואדם באחרונה, לכך מקשי מהא דרבי מאיר.