בן יהוידע על מגילה כ״ז

1 חַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה. קשה אמאי נקטי קרא לבסוף מלכים ב' כה, ט, והוה למימר 'בֵּית הֳ' וְכָל בֵּית גָּדוֹל וּבֵית הַמֶּלֶךְ וּבָתֵּי יְרוּשָׁלַםִ'? ונראה לי בס"ד כיון שהוא מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה לא היה יכול לשרפו כי אש התורה שהיה בו דוחה אש זרה של הדיוט! ורק אחר ששרף בית המלך וכל בתי ירושלם שלא נשאר מושב בעיר שישבו שם כדי שיבואו לבית המדרש ללמוד תורה דנמצא בטל מבית המדרש אש תורה מכאן ולהבא, אז היה יכול לשרפו בעבור החטא ולכן נקטיה לבסוף שנשרף לבסוף. ולמאן דאמר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה נמי יש לומר ששרפו לבסוף אחר שלא נשאר מושב בעיר כי גם התפילות יש בהם כח לדחות הפורענות. ונראה לי דמאן דאמר 'מָקוֹם תְּפִלָּה' בא להוסיף דסבירא ליה בית גדול קאי על מקום תפלה גם כן. וסבירא ליה שבית המקדש ובית תפלה לא שרפו אלא לבסוף מפני שבמקום תפלה גם כן קובעים שיעור שעה אחת בעסק התורה שהיא אש ולכך דוחה אש הדיוט. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כיון דקאמר הש"ס תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר 'מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה' אם כן קשה הוה ליה לתלמודא למנקט הכי חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה, שהם דברי רבי יוחנן ברישא, ואחר כך יאמר וְחַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, כי צריך למנקט מלתא דרבי יוחנן קמיה מילתא דרבי יהושע בן לוי, וכאשר הזכירם בשמותם רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי? ובזה ניחא אם הוה נקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה קודם, הוה משמע דרבי יוחנן לא מפרש 'בֵּית גָּדוֹל' אלא רק על מקום תפלה וזה אינו דהוא באמת מודה לרבי יהושע בן לוי דבית גדול קאי על בית המדרש אלא דסבירא ליה דקאי נמי על מקום תפלה גם כן ולכן נקיט דבריו לבסוף כדי שנדע שהוא בא להוסיף על דברי רבי יהושע בן לוי דסבר 'בֵּית גָּדוֹל' על בית המדרש דוקא, ואיהו אמר דקאי גם על בית תפלה. ועיין להגאון הרדב"ז ז"ל בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק שישי, שכתב פסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת דסתמא דתלמודא כיון שהתלמוד הקדימו דברי רבי יוחנן הם עיין שם. וקשיא לי על דבריו מהכא דנקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה ברישא, ומאן דאמר זה הוא רבי יהושע בן לוי דנקיט ליה לבסוף? ובזה ניחא דכאן הוכרח הש"ס להזכיר מאן דאמר שמגדלין בו תורה ברישא שהוא דברי רבי יהושע בן לוי ואחר כך יאמר דברי מאן דאמר מקום תפלה שהם דברי רבי יוחנן מטעם שכתבתי. ומה שיש להעיר ממה שאמר 'תִּסְתַּיֵּם' וגם ממה שאמר במועד קטן מועד קטן ג. בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בחורש בשביעית שפסק הרמב"ם כמאן דאמר אינו לוקה יעוין שם, כבר כתבנו בזה בחדושנו ונכתוב עוד בס"ד ואין כאן מקום להאריך בזה. מיהו בעיקר דברי המאמר כאן יש להעיר, דבשלמא למאן דאמר מקום שמגדלין בו תורה ניחא לשון 'גָּדוֹל' מפני ששם נעשים תלמידי חכמים ומפלפלים זה בזה ועל ידי כך יתחדש כמה הלכות ויהיה בזה גידול ורבוי דברי תורה, אך גידול תפלה בבית הכנסת מאי היא, דמאי הפרש איכא בתפלה בין בית הכנסת לבתים אחרים? ונראה לי בס"ד דבבתים פשוטים שאינם בתי כנסיות לא ימצא בהם אלא תפלות של יחידים שכל אחד מתפלל בביתו אבל בבית הכנסת ימצא תפלות של רבים ששם יתכנסו ויתפללו וזהו גידול תפלה. ועוד בבית הכנסת כיון שיש צבור מוכרח לומר חזרה והרי כאן יש גידול תפלה ממש שהתפלה כפולה בלחש ובחזרה ולא עוד אלא שהחזרה היא גדולה במעלה שהיא בחג"ת חסד, גבורה, תפארת ולחש בנה"י נצח, הוד, יסוד ואף על גב דבאותו זמן שהוא בבית ראשון עדיין לא תקנו תפלות אלו שיש בהם חזרה קרי להו הכי על שם העתיד וכהאי גונא איתא בתלמודא במקום אחר ואומרו ישעיה מב, כא 'יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' כלומר מדלא כתיב הִגְדִּיל אלא יַגְדִּיל הווה ועתיד שתמיד מגדיל תורה על ידי חכמי ישראל בכל דור ודור.

2 שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וְכוּ'. נראה לי שלשה אלו הם אזהרות של כיבוד לכך זכה על ידם לזקנה שנותנת כבוד באדם שהכל יכבדוהו בקימה ובכמה דברים וכתיב נגד זקיניו כבוד.

3 ..מָכְרָה כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ, וְהֵבִיאָה לִי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. קשה, הוא מספר אזהרות עצמו שהיה נזהר ומה שייכות כאן לסיפור זה שמכרה אמו וכו'? ונראה לי דבא להודיע מזה שהיה הוא אדוק ונזהר מאד מאד בקידוש כי לולא כך לא היתה אמו מוכרת כפה שעל ראשה כדי להביא לו יין לקדוש, אך כיון שיודעת חיבתו ותשוקתו בזה אמרה ודאי יהיה לו צער גדול אם ישאר בלא יין לקדוש היום ולכך מכרה הכפה שעל ראשה. ואומרו 'אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי' קשה מה בא ללמדינו בזה אם היתה זקנה או עודנה קטנה בשנים? ונראה לי בס"ד הוצרך לפרש שהיתה זקנה כדי שלא יאמרו לו השומעין אם היא רצתה למכור בשביל אהבתה בך, אתה איך רצית בכך ולא חסת על כבודה שתשאר בלא כפה! לכך הקדים לומר שהיתה זקנה ולא היתה צריכא לצעיף כי מחמת זקנה אינה יכולה לצאת חוצה, והיה הצעיף מוצנע בתיבה. גם הגיד שהיא זקנה ואינה מקפדת בכך, דרוב הזקנות הולכים בלא כפה שלפעמים מניחים במקום כפה בגד אחר על ראשם יהיה מה שיהיה ולכך גם הוא לא הקפיד למנעה מלמכור אותה.

4 כְּשֶׁמֵּתָה, הִנִּיחָה לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן. כְּשֶׁמֵּת הוּא, הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן. נראה מחמת שהיתה יודעת שחביבה עליו מצוה זו במאד מאד לכך טרחה בחיי חיותה להמציא לו יין הרבה בשביל קדוש היום ועלה בידה כמנין ש' הרומזת לשלש סעודות שבת, שגם בסעודה שלישית דאין קדוש צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ונרמזו שלש סעודות בשלשה קוין דשין דשבת. והוא זכה להניח שלשה אלפים גרבי יין, כנגד שלשה אל"ף דשם 'אהיה' במלוי אלפין, שהוא בבינה הנגלית בסוד נועם שבת. ושניהם זכו למספר השלש מפני שקיימו מצוה זו כתקנה במחשבה ודבור ומעשה אך הוא שהיה בעל תורה זכה במספר השלש באלפים כי לימוד התורה רמוז באלף לשון 'אַלּוּף' תהלים נה, יד ומספר האלפים גם כן הוא באות אלף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות.

5 אָמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה לִי לְקִדּוּשָׁא, וּמִשְׁכַּנְתֵּיהּ לְהֶמְיָנָאִי וְאָתִיתִי בֵּיהּ קִדּוּשָׁא. יש להבין תיבת 'בֵּיהּ' לשון יתר. ונראה לי רוצה לומר שלא משכן הממייניה כדי למצוא מעות שיקנה יין אלא משכנו ליקח בו יין ומעשה שהיה כך היה. אי נמי לקח יין כנגד כל דמים של ערך המייניה אף על פי שהיה יכול ליקח יין בצמצום כנגד חצי דמיו והודיע דאפילו בשעת דוחקו לקח יין בהרוחה. וגרסת עין יעקב לא הוה לי חמרא וכו' ואתיתי ביה יין קדושא, ולגרסא זו יש להקשות למה בתחלת דבריו קראו חמרא, ובסוף דבריו קראו יין? דיש חמר מדינא דנקרא בשם חמרא בסתם ואינו נקרא יין וזה יהיה בזול. וזהו שאמר 'לא הוה לי חמרא' רוצה לומר אפילו חמר מדינה, ומשכנתיה להמיינאי ואתיתי ביה יין ולא קניתי חמר מדינה שהוא בזול.

6 יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיטוּם בְּשִׁירָאֵי. נראה לי בס"ד בשכר שמכר המייניה אף על פי שאינו מכסה כל גופו אלא רק מכסה חלק קטן שיעור טפח יזכה להתעשר שיתכסה במעלים חשובים המכסים כל הגוף. ונראה לי רמז לו בתיבת שִׁירָאֵי על שם ההצלחה שהוא אותיות כסף זהב, והוא רמוז בפסוק י"א בשיר השירים דכתיב שיר השירים א, יא 'תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף', אשר בכסף וזהב הנזכרים בפסוק זה נרמז שם ההצלחה שהיא כס"ה בפ"ז, ופסוק זה הוא פסוק י"א בשיר השירים, וזהו שִׁירָאֵי מלה מורכבת שהוא 'שיר י"א'. ומה שאמר לָמָּה לֹא אָמַרְתְּ לִי כִּי בֵּרַכְתִּיךְ: 'וְכֵן לְמַר'? נראה היה דרכם לומר 'וְכֵן לְמַר' שבשתי תיבות אלו יש להם כונה לכוין על בחינת ה'רצון' 346 שמספרו עולה כמנין 'וְכֵן לְמַר' 346 ונודע כי הטוב שיבא לאדם מכח תפלת הצדיק לא ינכו מזכיותיו בעבורו ולכך הקפיד רב על זה שלא התפלל עליו לומר וכן למר.