בן יהוידע על מגילה י״ב

1 אָמַר לֵיה הקב"ה לְמָשִׁיחַ: קוֹבֶל אֲנִי לְךָ עַל כּוֹרֶשׁ וְכוּ'. הדבר יפלא למה הקב"ה מביא דינו של כורש לפני המשיח יותר מכל מלכי אומות העולם? והרשב"א ז"ל נדחק בביאור דבר זה. ונראה לי בס"ד כי מצינו בחגי חגי ב, ט על בית שני כתוב 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן נְאֻם יְיָ' ועל כן מתפלאים לומר ח"ו אין תקוה לבית שלישי כיון דקרי לבית זה אחרון שמע מינה לא יש אחריו עוד! ומתרצים דהאמת הוא אחרון בבנין בשר ודם שלא יבנה אחריו עוד בנין בשר ודם, אך בית שלישי שאנחנו מצפים אליו הוא מעשה שמים, שעליו נתנבאו בשירת הים שמות טו, יז 'מִקְּדָשׁ אֲדֹ' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ'. ועוד מתרצים אין הכי נמי היה ראוי שזה בית שני יהיה אחרון, שלא יחרב וישאר קיים, אם היה כורש עושה כאשר נצטוה מאת ה' שיעלה הוא לבנות הבית, וגם יקבץ כל הגליות, כי היו כל הממלכות תחת ידו, והיה בידו יכולת להעלות כל ישראל הקרובים והרחוקים, ואז היה הבית ההוא אחרון שלא היה נחרב לעולם, שהיה הקב"ה עושה לו אחר כך קיום והעמדה לעולם, יען כי היה בניינו נעשה על ידי כורש בשליחות מאת המקום ב"ה, והיה נחשב כאלו נעשה בידי שמים, אך כיון שכורש לא קיים מצותו יתברך בבית זה, אם כן בטלה השליחות שלו, דכל שליח ששינה מדברי המשלח בטלה שליחותו ונמצא איהו עביד ולא נחשב זה נבנה על ידו יתברך, ואז גם הבטחה של אחרון שהבטיח השם יתברך שיהיה זה אחרון, שלא יחרב ולא יצטרך לבנות אחר במקומו בטלה שנחרב, ואז יקיים השם יתברך דבריו בבית שלישי שיבנה על ידי שמים שישאר זה קיים. ובזה מיושב המאמר היטב, כי אפשר שהמשיח בשמעו נבואה של פסוק זה דקרי לבית שני אחרון, ורואה שנחרב אחר כך, יצטער שיחשוב גרם החטא ואבדה תקוה של בנין בית שלישי ח"ו, לכך הקב"ה אומר לו קובל אני אליך על כורש וכו', שמראה לו דכורש שינה השליחות, ולכך בטלה הבטחה זו של אחרון שלא יהיה זה הבית אחרון, כיון דלא חשיב בניינו מעשה ידי השם יתברך מדין שליחות ואם כן עדיין נשאר הדבר שיקיים הבטחתו בבנין הבית על ידו בבית שלישי, שאז יהיה קיים לעולם, ובאותו זמן יתקיים כל הבטחות של מעלה, וגדולה של מלך המשיח. נמצא כונתו יתברך בדברים אלו שאמר למשיח כדי שידע ויבין שהבטחה של בנין בית המקדש על ידי יתברך עדיין לא נתקיימה, ואותה הבטחה של אחרון האמורה על בית שני בטלה, כי עתה לא יהיה זה אחרון אלא בית שלישי שיבנה בב"א יהיה אחרון, וכאמור. ונאמר משל לעשיר שהיה לו בת יחידה יפה מאד, והיה גדל בביתו יתום אחד שהוא חכם ויפה מאד, ורמז אותו עשיר לאותו יתום שרצונו לתת לו את בתו לאשה, וישמח מאד, והנה יום אחד שלח שותפו של אותו עשיר מעיר אחר בחור אחד יפה מאד להביא לו חפץ יקר שהיה לו אצל זה העשיר בפקדון, וכתב לו מכתב שימסור החפץ לזה הבחור, והנה היתום היה יושב אצל העשיר אדונו, וראה שזה הבחור הביא מכתב מן שותף אותו עשיר, ומסרו לו, והוא חשב בדעתו כי השותף שלח את זה הבחור לאותו העשיר כדי שיתן לו את בתו ונתכרכמו פניו, והעשיר הרגיש שכך חשב זה היתום ולכך נתכרכמו פניו, מה עשה הודיע לו הענין בחכמה לשמח לבבו, ויאמר לו זה הבחור שלחו שותפי אלי שאמסור לו חפץ יקר המופקד אתי, ואני חושש פן זה יאכל החפץ ויברח למקום אחר, מה אעשה? ואז צהבו פניו של היתום כי ידע שלא בא ליקח בת העשיר, וגם ידע שלא נשא חן בעיני העשיר אף על פי שהיה יפה תואר, דהא חושש פן יגזול החפץ! וכן כאן, לא רצה השם יתברך לפרש לו הדבר הזה של ביאור בית האחרון בפירוש, אלא אמר לו קובל אני וכו' שמזה יבין הדבר וישמח ויתחזק בתקותו בבנין בית שלישי שהוא יהיה האחרון.

2 כְּתִיב אסתר א, ג 'חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים' וּכְתִיב אסתר י, ב 'לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס'. עיין מה שכתב הגאון טורי אבן ז"ל, ומה שכתב על דבריו הגאון פתח עינים ז"ל יעוין שם. ותימה דאמאי לא נקיט הערה זו על המהרש"א ז"ל.

3 הוֹשִׁיבָן בֶּחָצֵר וּפָתַח לָהֶם שְׁנֵי פְּתָחִים, אֶחָד לַגִּנָּה וְאֶחָד לְבֵיתָן. נראה שעשה כן כדי שיטיילו בתוך הסעודה, שאם אדם קץ מישיבתו בתוך הסעודה, יקום לטייל שם ויחזור למקומו.

4 תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לַכֶּסֶף – לַכֶּסֶף, הָרָאוּי לְזָהָב – לְזָהָב. קשה למה לא נקיט רבי יהודה דרשה זו על פסוק הקודם לזה שהוא פסוק אסתר א, ה 'בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ', דאפליגו ביה רב ושמואל, וחד מנייהו פירש כן הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה לא ניחא ליה לפרש פסוק 'בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן' דהושיבם בחצר ובגינה ובביתן, דאם כן הוה ליה למימר בחצר וגינת וביתן בתוספת ווי"ן, אלא הוא מפרש לאותו פסוק כמו שאמרו במתניתא דהושיבם בחצר שהיה פתוח לגינה ולביתן, אך כאן דנקיט וכסף בוא"ו דריש שפיר דהוה מטות זהב והוה מטות כסף, והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב. ובזה פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו, כונת רש"י ז"ל דפירש אדברי רבי יהודה מטות זהב וכסף קא דריש, רוצה לומר דקשיא לרש"י האי קושיא שהקשינו אמאי לא נקיט רבי יהודה האי דרשא על פסוק בחצר גינת ביתן דקדים? ותירץ 'מטות זהב וכסף קא דריש' רוצה לומר דוקא כאן שייכא האי דרשא משום דכתיב וכסף בתוספת וא"ו מה שאין כן התם דלא כתיב בהו וא"ו, עד כאן דבריו נר"ו. והנה דברי רש"י ז"ל הנזכר פרשתי בס"ד באופן אחר, דקשיא לרש"י אמאי לא דריש רבי יהודה מטות זהב וכסף, כגון שהיו המטות כסף ומצופים זהב ובזה נמצא כולם שוים וניחא דליכא בהאי פירושא קושיא דרבי נחמיה שהקשה מצד הקנאה דלהאי פירושא ליכא קנאה, לכך כתב רש"י ז"ל מטות זהב וכסף קא דריש דאי אפשר לפרש שהיו כסף ומצופים זהב, דאם כן הוה ליה למימר מטות כסף וזהב להקדים גופם של מטות קודם הצפוי, דאין דרך להזכיר הצפוי קודם גופו של כלי, לכך פירש רבי יהודה שהיו מטות זהב לחוד ומטות כסף לחוד והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב.

5 אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם כֵּן אַתָּה מַטִּיל קִנְאָה בִּסְעוּדָה! אֶלָּא הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב. הקושיא ידועה, מה יתרץ רבי יהודה לקושיא זו? ונראה לי בס"ד דסבר רבי יהודה שסידר אותם באופן שלא יהיה קנאה, כי מטות הזהב הניחם סמוך לפתח, ומטות הכסף הניחם לפנים, ובזה לא נשאר קנאה, כי היושב על מטות הכסף הוא מתכבד יותר מצד המקום, והיושב אצל הפתח מתכבד יותר מצד המטות שהם זהב, ולכן הכתוב נקיט זהב וכסף, כי מטות הזהב מונחים אצל הפתח שהוא התחלת הכניסה, והנכנס פוגע בהם תחלה, ומטות הכסף לפנים מהם. או יובן בס"ד, סבירא ליה לרבי יהודה דלעולם הוא היה יכול לעשות הכל זהב ולא יש קנאה, אך הוכרח לעשות של כסף גם כן, כי יש כאובי עינים שקשה להם מראה האדום שהוא מראה הזהב, ואלו ישבו על מטות כסף שאינו לבן ביותר, ועם כל זה אמר לו רבי נחמיה קנאה אתה מטיל, כי לעיני הרואין חושבים שזה היושב על מטות כסף הוא גרוע, ואם כן היושב שם על הכסף יתקנא, כי יחשוב שהרואין חושבין שהוא גרוע. והתוספות ז"ל הקשו למאן דאמר לעיל הראוי לגינה לגינה, הראוי לחצר לחצר, אם כן קנאה אתה מטיל בסעודה? ותרצו דסבירא ליה כיון שלא רואין זה את זה ליכא קנאה עיין שם. ועדיין צריך לתירוצם תבלין מה הפרש יש בזה? והלא הנכנסין לגינה יודעים בבירור ובודאי שיש אנשים שהכניסום לחצר, וכן הנכנסים לביתן יודעים בבירור שיש אנשים שהכניסום לגינה, ואם כן אלו יתקנאו מאותם שנכנסו במקום המשובח. ונראה לי בס"ד דידוע דאין קנאה אלא בדומין שבודאי המון העם לא יתקנאו בשרי המדינות אם ישבו במקום המעולה, וכן לא יתקנאו סתם עשירים בעשירים מופלגים אם ישבו במקום המעולה, ולכן כיון דאין רואין זה את זה, הנה אם החצר משובח יותר ואין מכניסים שם אלא הראויין אליו אז אותם אנשים שמכניסים אותם לגינה אין מתקנאים באותם שהכניסום בחצר אף על פי שהכניסו שם אנשים שאינם משרי המדינות ואינם עשירים מופלגים יען כיון דאין רואין מי הם שהכניסום לחצר יאמרו לא הכניסו שם אלא רק שרי המדינות, וכן הנכנסים לביתן לא יתקנאו באנשים שהכניסו לגינה, כי יאמרו לא נכנסו שם אלא רק משרי המדינות ועשירים מופלגים, מה שאין כן מטות זהב וכסף שהניח בכל מקום של זהב ושל כסף, דהיושב על הכסף רואה מי הם היושבים על הזהב, אז יתקנא באנשים הדומין לו שאינו לא משרי המדינות ולא מן עשירים המופלגים ביותר.

6 אֶלָּא הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב. הקשה מהרש"א ז"ל הוה ליה למימר להפך המטות גופייהו של זהב ורגליהם של כסף? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דידוע שהזהב הוא יותר כבד ויותר חזק מן הכסף, ואם יעשו כל המטה של זהב והרגלים של כסף לא יוכלו הרגלים לישא עליהם משא הזהב של כל המטה כולה, אשר שיעור שלה חמש פעמים על שיעור הרגלים, ולא עוד אלא שהיא זהב שהוא כבד הרבה, לכך אמר שעשה הרגלים זהב שהוא חזק ויוכל לשאת משא הכסף של המטה כולה. ועל תירוץ מהרש"א ז"ל יש להעיר אם המטות היו מכוסין במצעות יפות שאין נראין אם כן למה מכסף, יעשום מעץ או ברזל או נחושת.

7 אֶבֶן טוֹבָה יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְ'דָּרָה' שְׁמָהּ; הוֹשִׁיבָה בְּאֶמְצַע סְעוּדָה וּמְאִירָה לָהֶם כְּצָהֳרַיִם. נראה לי בס"ד שהניחה כנגד זריחת השמש ששולט עליה אור השמש, ובלילה הניחה כנגד אור אבוקה גדולה שהיה האור מכה בה, והיא מרוב גודלה ורוב זכותה ויופיה ועוצם בהירותה נותנת אור גדול בתוך המקום ההוא, כי מחמת האור הגדול המכה בה יוצא ממנה ניצוצי אורה, שמאירין למקום ההוא, ולזה מדמה אור הזורח ומבהיק ממנה כאור הצהרים.

8 יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: רִאשׁוֹנִים כָּלוּ מִפְּנֵי כֵּלִים, וְאַתֶּם שׁוֹנִים בָּהֶם. אפשר לפרש דאין הכונה יצתה בת קול מן השמים ואמרה להם דברים אלו, אלא הכונה שהדברים האלה המה יצאו מפום רבנן, המה הסנהדרין הקבועים בבית המדרש שדברו דברים אלו עליהם, ונקיט תלמודא הכי בלשון מליצה, וכונתו הוא על הקול שיצא בדבר זה מפומייהו דרבנן.

9 יוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבָּת הָיָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת. פירוש אל תתמה איך מתוך סעודה של אחשורוש שיש ממנה קטגוריא על ישראל, יצא לישראל תשועה גדולה והצלחה רבה? כי הריגת ושתי היא סיבת ישועת ישראל, שעל ידי כך באה אסתר ולקחה מקומה ואח לצרה יולד, לכך אמר שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה, ולכן מצד זה יצא סנגורייא על ישראל, וצמחה להם ישועה בהריגת ושתי בו ביום.

10 אָמְרוּ לוֹ: "אִין, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲרוּמָה". קשה איך מלאם לבם לבקש כזאת מאת המלך על המלכה? ונראה לי בס"ד דכאשר אמר להם 'רְצוֹנְכֶם לִרְאוֹתָהּ' הבינו שבערה בו אש התאוה לראות הנשים שלהם, כדי שאם ימצא אשה נאה ביותר יכבשנה אצלו, ולכך אמר שתבא אשתו לפני השרים לראות יופיה, כדי שיהיו מוכרחים גם הם להביא נשים שלהם, על כן התחכמו לומר לו טוב הדבר שיבואו כל הנשים עתה כדי לעשות מבחן, אך לא יהיה מבחן אמיתי אם יבואו במלבושים כי המלבושין ותכשיטין עושין יופי באשה למראה עינים, על כן מוכרח שיבואו ושתי וכל הנשים ערומות כדי שנעשה מבחן אמיתי בין יופיין ליופי ושתי, וחשבו שהוא לא ירצה לבזות אשתו כל כך שתבא ערומה, ואז ממילא יבטל הדבר הזה לגמרי! אך הוא לא כן לבו חשב, אלא אדרבה ערבה לו העיצה הזאת שיבואו הכל ערומות כי מנאף הוא, ולא חש על כבוד אשתו, ויאמר בלבו זה עת לשחוק, טוב הדבר הזה, וגזר תחלה על ושתי שתבא ערומה כדי שכולם יביאו נשותיהם ערומות, ואז נעשה מה שנעשה, ונתבלבלה הסעודה, ונהרגה ושתי, וגבר ישראל.

11 בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָשָׂה לָהּ זָנָב. נראה לי בס"ד טעם לעשיית הזנב, מפני שהיא היתה מתגאית בכבודה שהיא עתה מלכתא, ובכבוד בית אביה שהם שלשה דורות מלכים, והם נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצאר, ועתה זה הכבוד שלה ושל בית אביה נהפך לה לחרפה ולקלון באותיות זנב, כי היא ראש שמה ו' ועם ראש שם זקינה אויל מרודך שהוא א' הרי נעשה אות ז' דזנב, וראש שם זקן אביה שהוא נו"ן של נבוכדנצר וראש שם אביה ב' הרי אותיות זָנָב, שנהפך כבודה וכבוד בית אביה לקלון של זָנָב. ועוד נראה לי בס"ד שנעשה לה זנב שהוא אבר המיוחד לבהמות כנגד מה שהיתה מביאה בנות ישראל לעשות לה מלאכה בהיותן ערומות כבהמה. ועוד נראה לי בס"ד דכתבו חכמי הטבע שטרחו הרבה ליישר עקימת זנב הכלב על ידי כלים ולא הועיל. ודוגמא לזה אמר הכתוב ירמיהו נא, ט 'רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה' והיינו שבקש הקב"ה להוציא מן נבוכדנצר גרים, וקטרגו מלאכי השרת ולא הוציא וכנזכר בגמרא דסנהדרין. והנה מלכות נבוכדנצר אבדה לגמרי בהריגת בלשצר שלא נשאר לו זרע למלוך אמנם נשאר להם מעט זכר כנקב מחט סדקית על ידי ושתי בתו של בלשצר, שנשאה אחשורוש מלך פרס שנקרא עליה שם מלכתא בפרס, ואחר כך קרה לה המקרה הזה שגם זה הנשאר אבד, והוא הדבר שדבר הכתוב רפאנו את בבל ולא נרפאתה, ונמצא עניינם דומה לזנב הכלב שטרחו ליישר עקימותה ולא הועיל, ולכך לזכר דבר זה שהיה להם עשה לה זנב שקרה לה ולבית אביה כמקרה הזנב של כלבים שלא היה להם תרופה. ודע דמה שאמר 'בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָשָׂה לָהּ זָנָב' הכונה ירד ניצוץ קטן ממנו, ומה שהיה זה על ידי גבריאל כי הוא בר פלוגתיה דמלך פרס וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק דניאל י, יג 'וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם'. ועוד נראה לי שנעשה על ידי גבריאל שהוא שר האש, לכן על ידו בערה אש חימה בלב אחשורוש שיעור מספיק להרוג את מחמד עיניו, וכמו שנאמר אסתר א, יב 'וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' וכיון שמוכרח להיות תבערה של אש החימה על ידי גבריאל, אז גמר על ידו מעשה הנס של הזנב גם כן. ויש לרמוז 'צָרַעַת זָנָב' עם הכולל תתי"ט 819 כמנין וַשְׁתִּי במילואה וי"ו שי"ן תי"ו יו"ד, ולזה דריש כהני תרתי 'וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ' תיבת עָלֶיהָ דייקא, דודאי הא והא איתא ותרתי עבדו לה. והא דחירפה וגידפה אותו על בקשתו זאת, והלא גם היא היה לה תאוה ורצון לבא ערומה אם לא היה נעשה בה הצרעת והזנב? נראה לי בס"ד כי אחר שנעשה לה צרעת וזנב חשבה אם תשיב לו תשובה נצחת בלשון נחת וטעם ודעת, לומר לו בקשתו זאת היא בושה וכלימה, והוא דבר זר יוצא משורת דרך ארץ ונימוס העולם, אז היו מתקבלים דבריה אצלו ואצל השרים, ואז היה קם הוא והשרים לבא אצלה לראותה ערומה במקומה, ומה תעשה לאותה בושה וכלימה של הצרעת והזנב! לכך פיה פתחה בחירוף וגידוף כדי שיכעוס עליה ולא יבא, שבזה יתבלבל ענין בקשתו ולא יראנה בו ביום ולא עלה על לבה שהכעס הזה יגדל בקרבו להרגה, שיודעת היא שהוא אוהבה יותר מנפשו, ולא יעשה לה רע אפילו אם תכהו בסנדלה, אך באמת מאת ה' יצא הדבר שתבער חמתו עד שבזה יגזור להרגה כדי שתמלוך אסתר המלכה ע"ה במקומה וגבר ישראל.

12 שָׁלְחָה לֵיהּ: בַּר אַהְוַרְיָירֵהּ דְּאַבָּא. פירש רש"י 'שומר הסוסים'. וכתבו המפרשים לא שהיה שומר הסוסים ממש, דהא אמר רב אחשורוש היה בן דריוש, והיה בן מלך, אלא רוצה לומר כנגד אבי ערכך הוא כמו ערך שומר הסוסים שלו עד כאן דבריו. וצריך להבין למה דמתה ערכו לערך שומר הסוסים ולא לבעלי מלאכה אחרת? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הסוס טבעו שטוף בזימה וכמו שנאמר ביחזקאל יחזקאל כג, כ 'וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם', ולכן קראתו שומר הסוסים לרמוז כי הוא גם כן שטוף בזימה כמו הסוסים.

13 אסתר א, יג 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים' מָאן חֲכָמִים? רַבָּנָן. פירוש כיון דלא אמר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמָיו כמו שנאמר גבי פרעה ויקרא פרעה לחכמיו וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ בראשית מא, ח אלא אמר לחכמים סתם, משמע דקאי על רבנן.

14 אסתר א, יג 'יֹדְעֵי הָעִתִּים' שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֲדָשִׁים. קשא מה שייכות יש לידיעתם בדבר זה לענין המבוקש מהם? ונראה לי בס"ד דאיתא בילקוט ילקוט שמעוני על אסתר רמז תתרמט אמר רב אותה הלילה שנהרג בלשצר והמליכו לדריוש, היה דריוש מיסב במקום שהיה בלשצר מיסב, ונפלה ערבוביא בביתו של בלשצר, אלו הורגים ואלו בוזזים, ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין ובאה לחיקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו והקב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד לפיכך נגזר עליה עיין שם. נמצא אחשורוש נשא את ושתי בהיותה קטנה ולא נודע לנו כמה שנים היה לה כשנשאה, ורק נודע לנו מעת שנשאה עד אותה סעודה שנהרגה בה היה שבע שנים, שהם תרין דדריוש ותלתא דכורש, ותרין דאחשורוש, וכנזכר בגמרא, ואפשר שבדינם תתחייב בעונשין אחר י"ב שנה, ושמא היתה בת חמש כשנשאה דאז אותו זמן היה לה י"ב שנים ותתחייב בעונשין, לכך לא הביא דינה לפני חכמיו, כדי שלא יחייבו אותה, אלא הביא דינה לפני חכמי ישראל, כי אמר הם יש להם עיבור שנים שלפעמים עושין השנה בת י"ג חודשים, ואם כן אפשר שאצלם לא תהיה בת י"ב שנה גמורים, ויפטרו אותה מעונשין.

15 אסתר א, יד 'וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ' אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל פָּסוּק זֶה עַל שׁוּם קָרְבָּנוֹת נֶאֱמַר. נראה לי בס"ד הוצרכו מלאכי השרת לעורר זכות של ישראל באותו היום, מפני כי ראו ברוח קדשם צמח ישועת ישראל צומח בו ביום, על ידי הריגה של ושתי שתהיה על ידי ממוכן שהוא המן, דעל ידי כך תבא אסתר ותמלוך במקומה, ויהיה המן מוכן לפרענות של צליבתו מכח שנהרגה ושתי על ידו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל. והא דלא הזכירו זכות לישראל אלא רק בענין הקרבנות ובית המקדש מפני דאמרו רבותינו ז"ל אסתר רבה ה, ב ושתי נתחייבה הריגה על אשר לא הניחה לאחשורוש לתת רשות לבנות הבית דאמרה לו מה שהחריבו אבותיה אתה מבקש לבנות ולכן זכרו ענין זה שיגין לעשות נס שתהרג ושתי בעבור עון זה שעיכבה בנין בית המקדש והקרבת קרבנות.

16 זִיל לְגַבֵּי עַמּוֹן וּמוֹאָב דְּיָתְבֵי בְּדֻכְתַּיְהוּ כְּחַמְרָא דְּיָתֵיב עַל דֻּרְדְּיַּהּ. קשא מי שם אותם יועצים למלך להראות לו מקום? די להם שיאמרו לו הם אינם כדאין לזה והוא יודע מה לעשות, אם יזיל לגבי עמון ומואב או לזולתם. נראה לי בס"ד כדי שלא יחשוד אותם שהשיבו כן בשביל שיצטרך לפייסם ולהפציר בהם ואין האמת כך על כן הראו לו מקום שידון לפניהם, דמוכח עתה כי באמת וצדק הם מדברים על עצמן כך שאין כדאין לדון, וכך הוא דעתם באמת שלא ידונו.

17 אָמַר רַב כַּהֲנָא: מִכָּאן שֶׁהַהֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ. צריך להבין למה סמך דבר זה על דברי הברייתא דקאמר 'מְמוּכָן' שֶׁמּוּכָן לַפֻּרְעָנוּת, ולא נקיט ליה על גוף הפסוק דמנה את ממוכן אחרון, מִכָּאן דְּהֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ? ונראה לי בס"ד כי מן הפסוק שהזכיר לבסוף ליכא ראיה, דיש לומר הכתוב הזכירם מתתא לעילא, ברם דבר זה יבוא נכון כפי דרשת הברייתא דדריש שמוכן לפרענות דהכונה הוא מוכן לפרענות שלו שסופו נצלב בשביל שגזר דין על ושתי להרגה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אסתר ז, י 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה' שהיה מלא עליו חימה שהרג את ושתי, ועל זה קשה במה חטא המן שנמלא המלך חימה עליו, והלא הוא הקריב דין ושתי לפניו ולפני חביריו? אלא ודאי 'מְמוּכָן' שהוא המן קָפַץ בָּרֹאשׁ בדין ושתי, ולכך נתמלא חימה עליו! ולכן סמך דבר זה על דברי הברייתא הנזכר. או יובן על פי מה שאמר הגאון מהר"י בי"ד מה שאמר מּוּכָן לַפֻּרְעָנוּת מפני שהיה אחרון ושליטתו היתה בשבת ששולט בו שבתאי, שכל הדברים והפעולות לא יצליחו בו אצל אומות העולם יעוין שם, ולכן על גוף הפסוק ליכא הוכחה לומר שהיה הדיוט קופץ בראש, דיש לומר הזכירם מתתא לעילא, אך כיון דאמר מּוּכָן לַפֻּרְעָנוּת משמע שהיה שביעי ואם כן היה הֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ.

18 משלי יג, טז 'כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת' זֶה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, 'וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת' זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. שעשה דבר בדעת ובהשכל שיביא נערה בתולה ותשכב בחיקו ולא יגע בה ובזה יהיה נלחם עם יצרו, לתקן בזה חטא של הרהור, ואם לא תהיה בתולה מאן מוכח דלא נגע בה? וכנזכר בגורי האר"י ז"ל הובא בספר הלקוטים יעוין שם. ולכן כיון שראו עושה בדעת דמבקש דוקא בתולה כדי שיתברר שלא בא עליה, לכך כל אחד המציא לו בתו כי לא תהיה לבוז אחר כך, מאחר דעודנה בתולה אך אחשורוש שפירש אוולת שלו שרוצה לבא על כל הבנות שיביאו לו, ואחר שיטעום טעם ביאה שתים ושלש פעמים אז יוודע איזה מהם תיטב בעיניו, לכך היו מסתירים בנותיהם כי יאמרו זה בועל ארבע וחמש פעמים ושובר בתוליה, ואחר כך ישלחנה שלא תיטב בעיניו ונמצא שבה ריקם ותהיה לבוז.

19 מַאי שְׂנָא הַנִּי תְּלָתָא וְתוּ לָא. כך הגרסא בעין יעקב. ויש להקשות דברים אלו לשון יתר הן, מאחר שכבר פירש בקושיא אי ליחוסיה קא אתא ליחסיה ולזיל עד בנימין? ונראה לי דהמקשן מקשי תרתי, חדא הוה ליה ליחסו עד בנימין, ועוד בזה היחוס אשר יחסו עד קיש דילג בין הביניים כמה שמות, ולמה זכר הני תלתא ותו לא, כי יאיר אינו בן שמעי ושמעי אינו בן קיש והשיב שלא נזכרו שמות אלו אלא לדרשה.

20 כֻּלָּן עַל שְׁמוֹ נִקְרְאוּ: 'בֶּן יָאִיר' אסתר ב, ה בֶּן שֶׁהֵאִיר עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּתְפִלָּתוֹ. קשה אין זה על פי הסדר דתחלה הקיש על דלתי רחמים, ואחר כך שמע אל תפילתו ואחר כך האיר עיני ישראל במעשה הנס ולמה רמזם הכתוב שלא כסדרן? ונראה לי בס"ד נרמזו על פי סדר הטובות שיצאו מן שלש פעולות, דתחילה התפלל על צליבת המן, ובזה האיר עיני ישראל שראו בעיניהם המן תלוי על העץ ביום ט"ז ניסן וששו ושמחו ואורו עיניהם, ואחר כך התפלל שיתן הקב"ה בלב המלך שיחליף האגרות, ושמע אל תפילתו ונכתבו אגרות שניות ביום כ"ג סיון, ואחר כך הקיש על דלתי רחמים על יום י"ג אדר שיפול פחד היהודים על אויביהם ויכו בהם, ומישראל לא יפקד אחד, ופתחו לו שערי רחמים שכך נעשה וכך היה.

21 כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה לְאִידָךְ גִּיסָא רְאוּ מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי וּמַה שִׁלֵּם לִי יְמִינִי. קשה הוה ליה להקדים דשאול כרישא? ונראה לי בס"ד כי מעשה דוד המלך ע"ה שלא הרג את שמעי יש בזה מצוה, ולכן נקיט ביה עשיה שהוא לשון תיקון כמו בראשית יח, ח 'בֶּן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה' אך מעשה שאול המלך ע"ה שלא הרג את אגג יש בזה חטא ועון ולכך לא נקיט ביה עשיה שהוא לשון תיקון אלא אמר שילם, ולכך הקדים של דוד המלך ע"ה כי היא מעשה מצוה ושבח, אך של שאול הוא גנות.